מגזין נדל"ןשיקום בפוסט־טראומה: איך בעצם בונים קיבוץ חדש?
מגזין נדל"ן
שיקום בפוסט־טראומה: איך בעצם בונים קיבוץ חדש?
תושבי עוטף עזה והמינהלת שהוקמה כדי לשקם את היישובים מתמודדים בימים אלה עם הדילמה: בעוד הממשלה מקדמת תוכניות גרנדיזיות לחבל הארץ, התושבים לא מקבלים אותן בזרועות פתוחות וחוששים מאובדן הצביון הייחודי של העוטף. במצב שבו חלק גדול מהם כלל לא בטוח שישוב לביתו, הם טוענים, עוד מוקדם לדבר על תכנון מחדש
כשיו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית משה אדרי מונה לראש מינהלת תקומה, הוא הפקיע באופן זמני בניין משרדים שנושק למרכז למחקר גרעיני שורק והפך אותו לביתה של המינהלת. הסמיכות לאחד המתקנים הרגישים בארץ סמלית משום שגם עבודתם של אנשי תקומה מחייבת רגישות וזהירות. הם אומנם לא עוסקים בסודות הגרעין של ישראל, אבל הסיוע לתושבי עוטף עזה ששרדו את הטבח מחייב תשומת לב יוצאת דופן. שיקום חבל הארץ הפגוע, פיתוחו ואף הובלתו לצמיחה הם משימות מורכבות בהתחשב בכך שהתושבים עוד לא נרפאו מהטראומה.
בעת כתיבת שורות אלה, מינהלת תקומה שוקדת על תוכנית לשיקום ופיתוח האזור בתקציב של כ־18 מיליארד שקל, שאותה היא אמורה להציג לממשלה בקרוב. זו תוכנית לחמש שנים שתכלול השקעה בחינוך, בריאות, תעסוקה ותשתיות, והבטחה לא להסתפק בהחזרת המצב לקדמותו, אלא בחידוש חבל הארץ הזה והפיכתו מודל לחיקוי. לא ברור אם החזון הזה מספיק כדי להחזיר לאזור את המשפחות הכואבות, שעל פי החלטת הממשלה יוכלו ב־7 ביולי לשוב לביתן ביישובים שמצבם מאפשר זאת.
שיקום האזור מורכב במיוחד בעשרה יישובים שאליהם חדרו ב־7 באוקטובר מאות מחבלים, שרפו בתים, רצחו תושבים וחטפו אחרים. יישובים אלה צפויים לקבל מהמדינה תקציב שמבוסס על פיצויים מקרן הפיצוי של מס רכוש ותקציב נוסף שתוסיף תקומה. זו דורשת כי לפחות 70% מהתוספת תושקע בבתי מגורים, ולא בתשתיות או במבני ציבור. במרבית הייישובים בחרו לתכנן ולבנות את הבתים בעצמם בעזרת ניהול של תקומה, ובנוסף, המינהלת תעמיד לכל יישוב בעוטף עזה תקציב להשקעה בפרויקטים לפי שיקול דעת הקהילה.
4 צפייה בגלריה
אוהד כהן מנחל עוז: צה"ל עושה מה שהוא רוצה בעוטף עזה, ונוף ילדותי השתנה ללא היכר. המדינה צריכה לעצור רגע ולהגיד 'הבנו, יש צורך ביטחוני אבל לצד זה אתם צריכים לחשוב גם איך זה נראה'"
(צילום: נחום סגל)
הניסיונות הכושלים להקמת מינהלת לשיקום הצפון ולהקמת גוף שירכז את הטיפול בעורף, והעובדה שעדיין לא אושר תקציב לשיקום הנזקים שגרמו תקיפות חיזבאללה, ממחישים את ההישג של תקומה. הדרך לשיקום העוטף עוד ארוכה, אבל עד כה המינהלת הצליחה לבודד עצמה מלחצים פוליטיים והעומד בראשה, משה אדרי, זוכה לאמון התושבים. האישיות של אדרי היא אחד הגורמים להצלחה הבולטת, לצד הידע המוקדם על שיקום אזורי אסון שצבר ראש צוות בינוי ודיור בתקומה, אביאל פנסאפורקאר, שהיה סמנכ"ל במשרד ראש הממשלה בתקופת ממשלת בנט ויזם תוכנית להכנת משרדי הממשלה להתמודדות עם הרס לאחר רעידת אדמה.
בתקומה מדגישים כי המינהלת לא מנחיתה פתרונות על התושבים, אלא פועלת בהתאם לרצונם. המדיניות הזו נבחרה משום שהתושבים מכירים את היישובים והקהילות, אך גם משום שתהליך הבנייה מחדש נחשב לכלי שיקומי — שכן על רקע חוסר האונים העמוק שהתושבים חשו בהיעדר המדינה ב־7 באוקטובר ולאחר תקופה ארוכה שבה לא היתה להם שליטה על חייהם, כעת הם לוקחים אחריות על בניית בתיהם החדשים וסביבת המגורים שבה יחיו.
את האתגר המורכב שעמו מתמודדת תקומה מבקשים במינהלת לפצח באמצעות השקעה חסרת תקדים של חמישה מיליארד שקל בהליך שאותו הם מכנים בשיחות עם התושבים ריפוי ושיקום. התקווה היא שהצלחת ההליך תוביל לשלב הבא — צמיחה של חבל הארץ הזה, שאותה תניע תוכנית החומש שתוצג לממשלה. התקציב המיועד לשלב הצמיחה נאמד בכ־10 מיליארד שקלים. לצד התוכנית, מקדמת המינהלת חוק שנועד להגדיר את הסמכויות שדרושות כדי לאפשר עבודות שיקום, ותיקוני חקיקה שנועדו להסיר חסמים שמעכבים פיתוח. עוטף עזה יוגדר אזור בעל חשיבות לאומית. לצד אלו, החוק כולל גם פרק שנוגע להנצחת הנפגעים ומעשי הגבורה.
4 צפייה בגלריה
הבניינים שאליהם עברו חברי קיבוץ רעים בתל אביב. "אנשים רוצים לחזור לאזור שהם מזהים והיה הבית שלהם"
(צילום: טל שחר)
"אני הומלס בפוטנציה"
חרף הרצון הטוב של כל הנוגעים בדבר, רבים מתושבי עוטף עזה עדיין לא החליטו אם הם רוצים לשוב ליישובים שבהם חוו שעות ארוכות של אימה כשהסתתרו מפני המחבלים. אוהד כהן (44), חבר קיבוץ נחל עוז, מספר כי בני משפחתו "נקרעים בין אלה שרוצים לחזור לקיבוץ לאלה שלא מסוגלים לדמיין את זה. ב־7 באוקטובר הסתגרנו 23 שעות בממ"ד, איבדנו חברים, הילד שלי לא מוכן להיכנס לרכב אם הוא יודע שנוסעים לקיבוץ. יש פה הרבה רגש, אבל גם ניסיון להסתכל על הדברים בצורה מפוכחת ורציונלית, ולשאול את עצמך אם לחזור לקיבוץ אחרי מה שעברנו זה הדבר הנכון עבור המשפחה שלי. ברור שזה הדבר הנכון למדינת ישראל, אבל האם זה נכון לתא המשפחתי שלי?"
אף שיש תושבים שחשים אחרת, דבריו של כהן משקפים את הדילמה שבה מצויות משפחות רבות מהעוטף. "אני כרגע מגדיר את עצמי הומלס בפוטנציה", אומר כהן, מנהל התכנון והקרקעות של נחל עוז ובעלים שותף של חברת "קוביות בניין" לניהול פרויקטים למגורים. "אם אני לא חוזר לנחל עוז, אין לי בית ואין לי כסף לקנות בית אחר. השקעתי בבית 1.8 מיליון שקל, אם אנסה למכור אותו אקבל פחות מזה ואקלע לבעיה, וגם אם אצליח למכור במחיר שאותו השקעתי, קשה למצוא נכס אלטרנטיבי במחיר כזה. יש הרבה אנשים מהעוטף שהבית שלהם לא נחרב אבל לא מסוגלים לחזור, והם נמצאים בבעיה כי נכון להיום המדינה בכלל לא עוסקת במציאת פתרון עבורם".
לדבריו, "המנדט שקיבלה תקומה מהממשלה הוא שיקום ופיתוח העוטף, והמטרה של המינהלת היא ליצור כאן חבל ארץ משגשג. לכן היא לא יכולה לעסוק במציאת פתרונות למשפחות שלא יחזרו — זה מנוגד למטרת־העל שלשמה היא הוקמה. לא נעים לומר, אבל בהחלט ייתכן שיהיו אנשים שיחזרו לעוטף כי לא תהיה להם ברירה, רק כי הם השקיעו את כל החיים שלהם שם. המדינה צריכה להבין שהמשפחות צריכות לחזור מרצון אמיתי ולא מחוסר ברירה, כי העמידו אותן עם הגב לקיר. לפני שאחזור לנחל עוז אני ארצה לבדוק שזה באמת אפשרי, שנחתם חוזה חדש בין תושבי העוטף למדינה ושהפעם באמת מתכוונים לעמוד בו. לכן הייתי מצפה מהמדינה שתיתן למשפחות הללו מספיק זמן לברר את עניין החזרה עם עצמן, גם אם זה אומר לממן להן פתרון מגורים לשנתיים מחוץ ליישובים".
ישי ביידר (50), תושב נתיב העשרה, מסכים איתו. הוא שותף במשרד האדריכלים "זרתא סטודיו" שבקיבוץ ניר עם ומתמחה בבניית הרחבות ומבני ציבור בקיבוצים ובשדרות. בשל ניסיונו המקצועי הוא מעורב בשיחות של המושב עם מינהלת תקומה. "יש לי שלושה ילדים בכיתות ג' ועד י"ב. ב־7 באוקטובר שהינו בממ"ד, נתיב העשרה ספג המון הרס ו־20 הרוגים זו מכה שאי אפשר להתרומם ממנה. פיזית, למשפחתי לא קרה כלום, אבל מבחינתנו האירוע היה קשה מאוד ויש לו ההשלכות מרחיקות לכת, אנחנו לא רואים את עצמנו חוזרים למושב.
4 צפייה בגלריה
ישי ביידר מנתיב העשרה: בקיבוץ הרכב אינו הכוח שמניע את התכנון, עושים ריכוזי חניות ומקבלים מרחבים פתוחים שבהם לא צריך לחצות כבישים. היום מדברים על התכנון של הקיבוץ כבון־טון"
(צילום: ירדן ביידר)
"אני חושב שתקומה וכל המערכת מבינים שיצטרכו לתת מענה לאנשים שלא חוזרים. אנחנו חייבים זמן לנוח גם כקהילה, להסתגל ולתת לדברים לשקוע. לכן הצענו פתרון שבמסגרתו נעבור לבתי קבע שתבנה חברה יזמית ביישוב אחר באזור. תקומה תסייע ליזם לפתור חסמים שעיכבו עד עתה את הקמת ההרחבה עבור בתי הקבע, ובתום תקופה תהיה לנו אופציה להישאר ולקנות את הבתים. אם נחליט לשוב לבתים בנתיב העשרה, היזם יוכל למכור את הבתים בשוק החופשי. חברות בכירות במשק חשבו שהפתרון פרקטי משום שהסרת החסמים מקצרת את לוחות הזמנים, והיזם מקבל קרקע ללא מכרז. גם היישוב הקולט תמך, משום שבדרך הרגילה הכנת תוכנית להרחבת קיבוץ נמשכת שנים. הבאנו חברה ענקית לתקומה, אבל עצרו אותנו מחשש שזה יוביל לעזיבת אנשים".
"לא בחרנו לגור בבסיס צבאי"
לצד הזמן הנוסף שתושבי העוטף זקוקים לו כדי להחליט אם ברצונם לשוב לאזור והבטחה כי לא יחיו תחת איום ביטחוני, נראה כי יש עוד כמה דברים שצריכים להתרחש כדי שהם ישתכנעו לשוב לבתיהם הקודמים. כהן אומר כי המדינה צריכה לדאוג לכך שאיכות החיים בחבל תקומה תהיה "הכי גבוהה שאפשר לקבל בישראל בכל הקשור לחינוך, תרבות, בריאות, פנאי ותשתיות. גיאוגרפית זה אזור מדהים, אבל זו פריפריה וכל דבר נמצא במרחק נסיעה ארוכה. אני טוען שהקיבוצים שיושבים על הגדר צריכים להיות המקום הכי טוב שאפשר כדי שיהפכו ליעד נחשק ואנשים ירצו לשלם את המחיר הביטחוני והנפשי ששילמנו כאן לפני 7 באוקטובר.
"צריך לשים לב לאיכות השירותים שהקהילה תוכל להציע לתושבים. למשל, אם היום יש בקיבוץ מגרש קט־רגל מעפן, שיהיה מרכז ספורט. המרפאה כיום צרה מלהכיל את המבקרים בה, אין מועדון לוותיקים, צריך לחדש ולפתח תשתיות. בנוסף, מאוד חשוב לנו לפתח את העוגנים הכלכליים של היישוב, שזה אומר יותר מקומות תעסוקה, יותר אפשרויות לבעלי מקצועות חופשיים. חשוב שהם יקבלו הטבות, הקלות ותמריצים כלכליים, משום שיש כאן מעט אנשים שקונים שירותים. תעסוקה איכותית תשאיר ותיקים ותמשוך תושבים חדשים".
יחד עם זאת, כהן מדגיש שהמדינה חייבת להיזהר לא לקדם תוכניות גרנדיוזיות שיהפכו את חבל הארץ הזה למקום שונה לחלוטין ממה שהיה עד כה. "מדברים על לונה פארק ענק, קאנטרי, מישהו מאחד ממשרדי הממשלה אמר לנו שהוא רוצה שבתוך עשור יגורו כאן מיליון אנשים. אם התוכניות האלה יתממשו, אני בטוח לא אישאר בעוטף. כי בסוף הקסם של המקום הוא במרחבים הפתוחים ובקהילות הקטנות", הוא אומר.
מנהל תחום התכנון בחברה להגנת הטבע, אסף זנזורי, מסכים עם כהן ואומר כי "(משרדי הממשלה) רוצים המון דברים, אבל צריך לראות שהם מתחברים. יש המון לחץ ממשרדי הממשלה, משום שכולם רוצים להראות שהם עושים ועוזרים. וזה מסוכן, כי בסוף אנשים רוצים לחזור לאזור שהם מזהים והיה הבית שלהם. האירוע הזה הוא הזדמנות לקחת אזור ולתכנן אותו בראייה חדשה, עם פיתוח מוכוון תיירות, שבילי אופניים וחיזוק השטחים הפתוחים. הנגב המערבי מיוחד מבחינת הנוף ויחסית קרוב למרכז, לכן כדאי לנצל את היתרונות האלה.
"רוצים לפתח ענף תיירות פנימי, אבל גם אנרגיה סולארית וקווי מתח ענקיים, וזה פיתוח שיגדע את הסיבות שבגינן יגיעו תיירים. אני לא אומר לא לפיתוח אנרגיה סולארית, אבל צריך לבדוק איך לעשות זאת בשטח בנוי. בארה"ב, למשל, יש הלוואות בסבסוד ממשלתי להקמת מערכת על הגג. בארץ מוציאים כסף בהתחלה, ובנוסף חברת החשמל משלמת על אנרגיה סולארית על הגג את אותו תשלום שהיא משלמת על אנרגיה סולארית שמיוצרת על הקרקע. רוצים אזורי תעסוקה, אבל לא צריך למקם אותם בכל פינה אלא באזורים נכונים תכנונית, ולחלק את ההכנסות בין המועצות כך שאף אחת לא תיפגע אם לא יקום בשטחה אזור תעסוקה".
כהן מצביע על סתירה נוספת בין רצונה של המדינה לעזור לתושבי העוטף לבין הצורך שלהם להרגיש בבית. "אני יודע להגיד לך מה בוודאות לא יחזיר אותי לקיבוץ, וזו נוכחות צבאית מוגברת. אם נחל עוז יהפוך למוצב צבאי, זה לא המקום שארצה לחיות בו ולגדל בו את הילדים שלי. אני אזרח, ולא בחרתי לגור בבסיס צבאי. אני רוצה לחיות חיים אזרחיים שלווים ונעימים בשקט שלי, ולא שסביבת המגורים שלי תורכב מבטון, מיגוניות, סוללות עפר, גדרות, מצלמות, כלי רכב משוריינים וחיילים שמסתובבים בתוך הקיבוץ כל הזמן.
"צה"ל עושה מה שהוא רוצה בעוטף עזה, ומקומות שהיו נוף ילדותי השתנו ללא היכר. הצבא נמצא בכל מקום, לאורך כל הכבישים יש חומות וסוללות, כל היישובים מוקפים לפחות בגדר אחת וחלקם בחומות. המדינה צריכה לעצור רגע את צה"ל ולהגיד 'אוקי, הבנו, יש צורך ביטחוני אבל לצד זה אתם צריכים לחשוב גם איך זה נראה'. אתם רוצים להקים סוללה? מעולה, תביאו אדריכל נוף, אנחנו רוצים שהוא יציג לנו איך זה יראה לאדם שנוסע בכביש. החליטו שתחנות אוטובוס הן נקודות תורפה, אז הניחו מיגוניות ליד כל תחנה. למה לא לבנות בכל העוטף תחנות שהן עצמן גם מיגוניות?"
ביידר וכהן סבורים שאת השכונות החדשות שהמדינה מתכננת להקים בקיבוצי העוטף חובה לבנות כהמשך תכנוני לקיבוץ הקיים ולא כשכונה פרברית מנותקת, כפי שהדבר נעשה בעשורים האחרונים. ביידר מסביר כי "מבחינה תכנונית, קיבוץ הוא תופעה מאוד מעניינת. התפיסה של המתכננים הראשונים היתה שזהו גן מתמשך שנוטעים בתוכו את החדרים. הקיבוץ הוא הבית, ובתוך הבית יש את חדר המגורים וחדר האוכל. היופי של צורת התכנון הזו היא שהמרחב הציבורי שיתופי ופתוח עד היום, ומשרת את כל חברי הקהילה. המבנים נטועים באותו גן מתמשך ואין פגיעה במרחב הפתוח. אומנם נכנס הרעיון של חלוקה למגרשים, אבל הוא הרבה יותר גמיש ופחות אגרסיבי.
"לעומת פרברי השינה, בקיבוץ הרכב אינו הכוח שמניע את התכנון ואין חניה שצמודה למגרש הבית, אלא עושים ריכוזי חניות ומקבלים תכנון שמשוחרר ממערכות תחבורה ומרחבים פתוחים שבהם לא צריך לחצות כבישים. בשנות השמונים והתשעים היתה תקופה שלרגע התבלבלו כשיצרו הרחבות עם שורות־שורות של רחובות הולנדיים. אבל היום מדברים על התכנון של הקיבוץ כבון־טון".
טראומת 7 באוקטובר צפויה להשפיע גם על הנוף שעליו ישקיפו בתי התושבים בעוטף עזה, וחלקם מבקשים לשנות את תכנון השכונות כך שלא יפנו כלפי עזה. באשר לבניית בתי המגורים אומר כהן: "אנחנו ממליצים לבנות בתים מבטון ולא בבנייה קלה או בלוקים. זה הוכיח את עצמו מעל ומעבר. אומנם זה לא מקלט, אבל לפחות רסיסים לא חודרים את הקירות. מטורף שאלה הם הדברים שמנחים כיום את התכנון".
