דרושה עצמאות מקומית - במקום 1,300 יישובים חלשים
דרושה עצמאות מקומית - במקום 1,300 יישובים חלשים
ישראל לא צריכה עוד יישובים חדשים ופרברי שינה אלא ערים גדולות, עצמאיות וחזקות שיודעות לתכנן לטווח ארוך, לשלב מגורים ותעסוקה ולתת עדיפות לתחבורה ציבורית על חשבון הרכב הפרטי
בערב יום העצמאות מותר להפריז במחמאות על יכולתה המופלאה של מדינת ישראל לספק למיליוני תושביה פה קורת גג וביטחון של ממש.
חרף כל הדיבורים על משבר דיור נורא, אין פה המונים שישנים על ספסלים ברחוב (גם מגורים בשכירות זו קורת גג).
יחד עם זאת, הגיעה השעה להבין שדווקא שני הפרמטרים החשובים והבסיסיים הללו – קורת גג וביטחון – מציבים משוכה גבוהה, שמונעת ממדינת ישראל לפרוץ קדימה. בשם המטרה הקדושה לשתול כמה שיותר יישובים ולהתפרש על כמה שיותר שטח ("היכן שתעבור המחרשה, שם יעבור הגבול", במילותיו של יוסף טרומפלדור), פיזרנו את עצמנו לדעת וחוללנו בעיית תכנון אדירה.
חמור מכך: עדיין לא השכלנו להבין שמשבר הדיור ומשבר התחבורה הם בראש ובראשונה בעיות של תכנון לא חכם. רק בשנים האחרונות פירסם מבקר המדינה שני דו"חות חמורים על משבר הדיור ועל משבר התחבורה, מבלי להבין שזה בעצם היינו הך, שני צדדים לאותו מטבע. בעיה של אנשים שמנסים למצוא דירה במחיר בר השגה, אבל כזו שממנה גם יוכלו להגיע בזמן סביר למקום העבודה (או להצגה או לפארק או חלילה לבית חולים).
מי שמייצר כבר עשרות שנים אך ורק שכונות שינה ופרברים מרוחקים, לא יכול להתפלא שהתושבים מבלים שעות יקרות בדרכים. ומי שמייצר כאלו מקומות, יתקשה להעמיד כאן תחבורה ציבורית סבירה שיכולה להגיע בעלות ובזמן סבירים מנקודה לנקודה. כך שופכת המדינה יותר מ־7 מיליארד שקל מדי שנה על סבסוד תחבורה ציבורית, ועדיין רובנו, 80% מהישראלים מעדיפים לא לעלות על אוטובוס או רכבת בדרך לעבודה, אלא בוחרים לנסוע ברכב פרטי ולעמוד בפקקים.
דוגמא לתכנון לקוי אפשר למצוא בהקמתה של חריש: עיר חדשה שהוקמה ללא שטחי תעסוקה, ללא קו רכבת ואפילו בלי נתיבי תחבורה ציבורית שיהיו פתוחים ומהירים עד גוש דן. דירות חדשות בשום מקום.
התנגשות של אינטרסים
אבל כדי לתכנן נכון, צריך להתחיל משידוד מערכות בשלטון המקומי. גוף שכולל 1,300 יישובים, 77 עיריות, 124 מועצות מקומיות ו־54 מועצות אזוריות לא יכול לחתור ביחד בספינה.
נסו לדמיין תכנון של מגורים, תעסוקה, תחבורה ציבורית ועוד, כשכל פרויקט מתנגש ומתעמת עם עשרות ראשי רשויות אינטרסנטיים, שכל אחד לגמרי צודק בנוגע לחלקת אלוקים הקטנה שעליה הופקד. על אחת כמה וכמה כשאחת הבשורות החשובות משנת הקורונה היא ההכרה ביכולת המנהיגות והשליטה של השלטון המקומי.
לא מעט ראשי ערים תפסו את המושכות ביד רמה — בטיפול בבריאות, בחינוך, בתשתיות. לא מדובר בכישרון מיוחד של ראשי הערים שלנו, אלא בעיקר במנגנון שלטוני שמאפשר לעומדים בראש לקבל החלטות וגם לשלם עליהן, לטוב או לרע, מדי חמש שנים.
ולא פחות חשוב: אחרי יותר מדי שנים בהן השלטון המרכזי העדיף את הרשויות המקומיות חלשות, מסוכסכות ותלותיות, הממשלה יכולה סוף סוף להפסיק לפחד מערים חזקות ומראשי ערים שעלולים להאפיל עליה. השנה התברר שאפילו רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב העוצמתי, התרסק בניסיון הריצה לכנסת והזכיר לכולנו שלא מדובר כנראה באותו מקצוע.
בן גוריון טעה, גם זה קורה
החזרה של חולדאי לפרופורציות ולמשבצת מקומית חשובה מאין כמותה. הרבה לפני הקמת המדינה דוד בן גוריון לא הסתיר את חששותיו מהעיר הגדולה ודחף להקים עוד ועוד יישובים שיתפזרו בכל רחבי המדינה. "יש בידינו להקים מדינה עירונית גדולה בתל אביב ובחיפה, עם מיליון תושבים ויותר", כתב בן־גוריון ב־1935, "אולם סופה יהיה כסופה של קרתגה. תקראו על המצב הפנימי של קרתגה בימי חניבעל ותמצאו את דיוקנה של תל אביב: אותה התרבות התלושה, אותו חוסר השורש, אותה התלות בסביבה כפרית זרה, אויבת, אותה עצמיות מדומה. הנחכה גם אנחנו לאותו הסוף?"
בפועל, זכינו במדינה שאיננה רק תל אביב, אבל לא בטוח שהתרחקנו מהסוף המר. מדינה שרק 10% מתושביה גרים במועצות אזוריות (כאלף יישובים כפריים קטנים), אולם 90% גרים ב־300 יישובים עירוניים קטנים וחלשים, התלויים בהנשמות חמצן קבועות מהממשלה. 255 רשויות שהכניסו בשנת 2018 כמעט 40 מיליארד שקל, אולם הוציאו באותה שנה 90 מיליארד שקל. בן גוריון חשש מעיר־מדינה, והקים מדינה עם מאות ערים ומאות ישובים קטנטנים – שכולם רוצים להיות כמו אותה קרתגה שבלב גוש דן.
ביטחון ישראל נמדד בחוסן הפיננסי והחברתי של התושבים לא פחות ממיקום הבית או המחרשה. הצורך להגיע לעצמאות מקומית הוא לא מילה גסה. יותר ויותר שרים ופקידי ממשלה מבינים שצריך לתת כוח לערים עצמן.עם 9.3 מיליון תושבים שחיים כאן, וצפי ליותר מ־ 15 מיליון ביום ההולדת 100 למדינה, מטרופולינים גדולות שישחזרו את ההצלחה של תל אביב הן צו השעה. הרבה יותר מהקמת עוד נקודה חדשה על המפה.
מדינה שרוצה לחגוג גם הלאה מוכרחה מצד אחד לתת הרבה יותר סמכויות וכוח לשלטון המקומי, ומצד שני למצוא את הדרך לכווץ את הכמות הבלתי נתפסת של יישובים ורשויות.
קצת קשה לחשוב כרגע על ממשלה עם מעט כוח, אבל מוכרחים לפחות לייחל לחלון הזדמנויות כזה, שיאפשר לאחד עשרות רשויות מקומיות ולייצר סוף סוף יתרון לגודל (ומה לעשות שהרבה מקורבים יצטרכו לוותר על מעמדם).
ואז, רק אז, אולי יקומו פה עוד כמה ערים אמיתיות ובנות קיימא - שלא פוחדות מעירוב שימושים (מגורים, תעסוקה ומסחר על אותה קרקע), שמבינות את יתרונות ההטרוגניות של התושבים, שמבינות שמוכרחים לחזק ולעבות את מרכז העיר מבפנים במקום לכבוש עוד גבעה חדשה ולהתרחק החוצה, ושנערכות לעידן התחבורה ציבורית, למרות האש שיחטפו בטווח הקצר.
