איך הפסקתי לפחד והתחלתי לחפש את הכסף שלי

10 פרקים יומיים, 10 תחנות במסע לאורכו ולרוחבו של העולם המודחק המכונה הפנסיה שלנו. שאול אמסטרדמסקי מגלה מי נוגע לנו בכסף, מה הוא עושה איתו וכמה יישאר לנו בסוף

שאול אמסטרדמסקי 07:5105.05.13

תגיות:

בקיץ אני אהיה בן 33. במקרה הטוב אצא לפנסיה עוד 34 שנה, יותר מכמה שאני חי עד כה. במקרה הטוב - כלומר שלא יעלו שוב את גיל הפרישה, ושאצליח לעבוד ולחסוך עד צאתי לגמלאות, ולא אמצא את עצמי מחוץ לשוק העבודה הרבה קודם.

עוד 34 שנה, וכבר עכשיו אני קצת אובססיבי עם הפנסיה. אפילו החברים שלי כבר מתייחסים אליי ככזה שנדפק לו השכל עם העניין הזה. ברוב המפגשים החברתיים בשנה האחרונה העליתי את הנושא בדרך זו או אחרת. זה מעצבן אותם. מאוד. "לא רוצה לדעת, תן לי להיות בבועה נעימה של בורות לגבי הפנסיה שלי. כשזה יגיע זה יגיע, עזוב אותי", אמר לי לאחרונה בכעס חבר טוב, במהלך ויכוח קולני שהתפתח כשלא הבנתי למה הוא לא רוצה לשמוע את התובנות האחרונות שלי לגבי איפה מושקע הכסף שאמור לפרנס אותו בעתיד. במילים אחרות, האובססיה לפנסיה כבר הביאה אותי לספו של נידוי חברתי.

עמוק בפנים, אני מבין את החבר שלי. לכאורה, פנסיה היא נושא משעמם, מסובך, לא קשור ליומיום הקשה גם ככה, כן קשור לזקנה, מחלות ומוות. אין פלא שאף אחד לא רוצה להתעכב על זה אפילו לשנייה. הכסף יורד מהתלוש, הולך לאנשהו, ואנחנו כבר נפגוש אותו מתישהו. אנחנו מקווים.

יש מערכת שלמה שחיה ומרוויחה היטב בדיוק מזה - מחוסר הרצון והיכולת שלנו להתעסק בפנסיה. האנשים שמנהלים את החסכונות שלנו בונים בדיוק על החרדות האלה וההדחקה הזאת, על המורכבות שגורמת לפיהוק ולהתעננות המחשבה. הם בונים על זה שלא נשאל שאלות, שלא נבדוק, שלא נתעניין, שלא נרים גבה, שלא נאיים להתנתק.

אילוסטרציה צילום: שאטרסטוק

אם היתה דרך להישאר בבורות מאושרת, להגיע לפנסיה ולגלות שהכל בסדר, לא היה צורך בהתעוררות. אלא שגוברים הסימנים לכך שכנראה בבוא העת לא תהיה לנו פנסיה נורמלית. במקביל, מתברר, האנשים שמנהלים את הכסף שלנו רק מתעשרים יותר ויותר, וכך גם האנשים שכספי הפנסיה שלנו מגיעים אליהם. להם לא תהיה בעיה אחרי הפרישה. איך אמר רק לאחרונה מנכ"ל החברה לישראל ניר גלעד, שהשתכר 83 מיליון שקל בשש שנים? "רוב רובו של ההון של העשירים מושקע באפיקים סולידיים ביותר. דווקא אלה שמשתכרים פחות צריכים לסכן את כספם".

הדיסוננס הבלתי אפשרי הזה גרם לי לרצות להתנער מחיבוק הדוב המרדים של המערכת - ולצאת לחפש את הפנסיה שלי. להבין מה קורה מהרגע שהכסף יורד מהתלוש שלי ומה יקרה עד ליום שבו אזדקק לו. מי מנהל את הכסף שלי? לפי אילו שיקולים? איפה הוא שם אותו? למה דווקא שם? איזו יכולת יש לי להשפיע על ההשקעה בכסף שלי עצמי? מה קורה כשהאנשים שמלווים להם את הכסף שלי, הטייקונים, לא מצליחים להחזיר אותו? מה עושים אז האנשים שמנהלים את הכסף שלי? מה עושה המדינה, האם היא מפקחת עליהם כמו שצריך? ולבסוף, הכי חשוב, האם בכלל תהיה לי מספיק פנסיה, בעוד 34 שנה?

אז הנה המספרים. 120 אלף שקל - זה הסכום שהצלחתי לחסוך עד עכשיו, ואני עובד מגיל 17. לו הייתי מפסיק לחסוך מחר, בזקנתי הייתי מקבל מדי חודש פנסיה בגובה 15% מהשכר האחרון שלי. זה הרבה? זה מעט? ואיך בדיוק תיראה הפנסיה שלי אם אמשיך לחסוך ברציפות עד הפרישה? בכמה היא תגדל? מישהו יכול להגיד לי את זה בכלל?

את המספרים הבסיסיים אפשר למצוא בקלות (יחסית, אין באמת שום דבר קל כשזה נוגע לפנסיה) בדו"ח השנתי, זה שהגיע בדואר לכולם לפני חודש. על השאלות האחרות הרבה יותר קשה לקבל תשובות. בחודשים האחרונים המסע בעקבות הפנסיה שלי הוביל אותי לפגישות עיקשות עם מנהלי השקעות, עם רגולטורים בהווה ובעבר, עם אנשים שמנהלים כסף של אנשים אחרים. לרגעים - למשל, כשגיליתי שהכסף שלי מושקע בחברות הימורים - נהיה לי לא טוב. ברגעים אחרים, כשהבנתי שחלקים גדולים יותר ויותר מהפנסיה שלי מוזרמים לחו"ל, להשקעות לא שקופות שהן מבחינתי קופסאות שחורות מעבר לים, כבר נהיה לי ממש רע. וניסיתי להבין מה אני יכול לעשות עם כל זה, בהנחה שלמשוך את הכסף ולשים אותו מתחת לבלטות אינה האופציה הבטוחה והמשתלמת ביותר.

מטבעו, זה מסע שמציע נקודת מבט אישית, שאינה מסוגלת להכיל את כל הזוויות שיש לנושא הפנסיה. הוא לא יכול לפשפש בכל תתי־הסעיפים, לנתח את ההשקעות בפינצטה ולנבור במעמקי הרגולציה. זה מסע שמנסה לענות על השאלות הגדולות - איפה הכסף שלי, מי נוגע בו, כמה יישאר לי בסוף. מסע לקילוף שכבות הפחד - הפחד ממספרים מסובכים, הפחד ממילים לא מובנות, הפחד מהזקנה, הפחד מעוני.

לפרק הראשון: אני מממן את כולם, חוץ מאת העתיד שלי