ירוק זה הכחול החדש

אלא שהתברר שבישראל אין אפילו בריכה אקולוגית אחת שהיא ציבורית. "באוסטריה ובגרמניה 50% מהבריכות הציבוריות הן אקולוגיות, אבל אצלנו לא ניתן לבנות בריכה כזו כי אין תקן של משרד הבריאות", מסבירה לי יעל בן־צבי מ"עופרה — צמחי מים", שעוסקת זה שנים בבניית בריכות אקולוגיות פרטיות ובריכות נוי אקולוגיות. בעולם, היא מספרת למגזין הנדל"ן של כלכליסט, הולכת ורווחת הגישה שדוגלת בהחלפת החומרים הכימיים בפילטרים ביולוגיים, כאלו שלא מותירים חומרים מסוכנים על הגוף. "לפני כמה שנים הוזמנתי להרצות בכנס של האגודה למרחצאות טבעיים. לקחו אותנו לסיור בעיירה באוסטריה שמתגוררים בה 25 אלף איש, ושניהלה דיון ציבורי בנוגע לבריכה קיימת: אם להשאיר אותה מוכלרת או להפוך אותה לאקולוגית. כששאלו את ראש העירייה מדוע בכלל להיכנס להוצאה הזו, הוא אמר שהציבור דורש את זה, והסביר שהם נזקקו לכספים פדרליים ו'אתם לא מצפים שהממשלה תממן חומר מסוכן כמו כלור, נכון?'".

בריכה אקולוגית בתכנון "עופרה צמחי מים"

כיצד זה עובד? הבריכות האקולוגיות מחולקות לשניים, מסבירה סמדר יחיאלי מחברת "מים שקטים", המקימה בריכות אקולוגיות: חלק אחד שמיועד לשחייה, וחלק שני שמשמש פילטר ביולוגי. "השיטה הזו נולדה מהניסיון לחקות את האופן שבו הטבע מטהר את הנחלים והאגמים", אומרת יחיאלי. "בנחלים, למשל, יש הרבה חלוקי נחל וצמחים. המים עוברים בתנועה טבעית דרך הצמחים, האבק שוקע ומתרחש תהליך ביולוגי של פירוק מזהמים. בבריכה אקולוגית, כדי לייצר את התנועה הטבעית, משתמשים במשאבות ולפעמים מתכננים גם מפלים שגולשים מלמעלה. הבריכות שאנחנו מתכננים אטומות ביריעות גומי שעליהן יוצקים בטון, ועל זה מניחים סלעים ומפרידים בין שני החלקים של הבריכה. בחלק המיועד לפילטר הביולוגי אנחנו שותלים מצעים וצמחים מיוחדים, בעיקר צמחייה זקופה כמו קאנה הודית וקני סוף. בחלק הזה אנחנו משתמשים גם לנוי ומוסיפים שושנות מים וצמחים אחרים שהופכים לחלק מהגינה".

סליחה על השאלה: כשילד עושה פיפי בבריכה, הפילטר הביולוגי מצליח לטפל בזיהום?

יחיאלי צוחקת. "הטכנולוגיה הזו משמשת גם לטיהור שפכים כבדים בהרבה, של תחנות דלק למשל. יש לנו לקוח שביקש לבנות בריכה עם דגי קוי. בדרך כלל אנחנו לא עושים פרויקטים עם דגים, ולכן בנינו עבורו מערכת סינון מוגזמת לחלוטין. בבדיקות הבקטריאליות הבריכה הזו נמצאה נקייה לחלוטין". החיסרון היחיד, היא אומרת, הוא הצבע: "המראה הוא לא של כחול וטורקיז, כמו שרוב האנשים מפנטזים, ויש לקוחות שהצבע ממש מרתיע אותם".

בריכה בתכנון "מים שקטים" בפרדס חנה. משרד הבריאות מתיר בניית בריכות אקולוגיות פרטיות, אבל מתנגד לבריכות ציבוריות צילום: עמית שעל

משרד הבריאות לא רוצה תקן

יואב ארד־פנקס מתייחס לשאלה הזו בשוויון נפש. הוא ובן זוגו, איתי פנקס, בנו בריכה אקולוגית במתחם הצימרים שלהם, "חד נס 229", שלרגלי הגולן. "זה הפוך לגמרי: בבריכה מוכלרת הפיפי נשאר במים; אנשים חושבים שהכלור הורג את החיידקים, אבל הם לא יודעים שלפי מחקרים אמריקאיים הכלור הורג רק 17% מהמזהמים במים; השאר נשארים בבריכה. בבריכה אקולוגית החומרים המזהמים מתפרקים. כשאת עושה בדיקות בקטריאליות את רואה שאחרי שני סייקלים של הבריכה, שזה בערך שמונה עד עשר שעות, הפיפי מפורק ונעלם לחלוטין".

לדברי יעל בן־צבי, שתכננה עבור הזוג ארד־פנקס את הבריכה שלהם, "כשאנחנו מריחים כלור ורואים מים כחולים אנחנו מרגישים מוגנים, אבל זו פיקציה. הכלור לא מגן מפני הפטיטיס E ו־A, פוליו, סלמונלה, גיארדיה ועוד הרבה חיידקים ומזהמים שיש במים".

הבריכה בחד נס 229. "בבריכה מוכלרת הפיפי נשאר במים. באקולוגית הוא מתפרק לגמרי תוך שמונה עד עשר שעות" צילום: ארנולד בר

את הטענה הזו בן־צבי העלתה בעתירה שהגישה לבג"צ עם אליס מילר, מי ששמה יצא למרחוק ב־1994 בזכות מאבקה לפתיחת קורס הטיס לנשים. מילר ביקשה להקים בריכה אקולוגית ציבורית בקיבוץ שלה, חוקוק, שבו מתגוררת קהילה אקולוגית הדוגלת בבנייה טבעית. העתירה, שזכתה לכינוי "בג"ץ אליס מילר 2", לא הצליחה כמו הבג"ץ הראשון שנשא את שמה של מילר. "ביקשנו להורות למשרד הבריאות לייצר תקן לבריכה אקולוגית ציבורית. הטענה שלנו היתה שהתקנות צריכות להתייחס לבריאות הציבור, ולא לטכנולוגיה: מי שיכול להגיע לאיכות מים טובה — שייתנו לו לטהר את המים איך שהוא רוצה. היום משרד הבריאות מחייב את הבריכות בכמות כלור, אבל לא בודק את איכות המים. אנחנו אמרנו, 'פעם, כשרק התחילו לבנות בארץ בריכות ציבוריות, הכלור באמת היה האפשרות היחידה, אבל היום לא צריך להמשיך עם זה'.

"כמעט כולם מבינים שהטכנולוגיה שאנחנו מציעים עדיפה. בזמנו ערכו עימות ברדיו ביני לבין שלום גולדברגר, שהיה המהנדס הארצי לבריאות הסביבה במשרד הבריאות, והוא אמר שבביתו הוא היה חופר בריכה אקולוגית. אז למה לא בבריכה ציבורית? כי אף אחד לא רוצה להיות חתום על התקן הזה. בכלל, מאז פרשת רמדיה יש פחד גדול: אף אחד לא רוצה לקחת על עצמו שום דבר. הגישה שאנחנו נתקלנו בה מהרגולטורים היא ש'גם אם משהו לא בסדר עם הכלור, לפחות אין את מי להאשים'".

לעתירה הוגש נספח מספרה של השחיינית הקנדית קתרין גרסו, שזכתה במדליית ארד באולימפיאדת סידני ב־2000, אך קטעה את הקריירה הספורטיבית שלה כשהבינה שהשהייה בבריכה מסוכנת לבריאותה. את המסע אל מחוץ למים היא גוללה בספר "Heart Of Bronze": "במקרה שלי, חשיפת היתר ל'בושם של השחיינים' היתה הרסנית", היא כותבת. "הייתי אסתמטית גם כילדה, אבל אף אחד לא חיבר בין החמרת מצב הריאות שלי לבין כלור. אבחנו אצל ברונכיטיס לפחות ארבע פעמים בשנה, השתעלתי לילות שלמים ללא יכולת להירדם, סבלתי מדיכאון וחוסר איזון הורמונלי. כיצד ייתכן שלא מיידעים אותנו לגבי הסיכונים של הכימיקלים הסביבתיים האלה?".

לאחר שלוש שנים של דיונים שעלו מאות אלפי שקלים הסתיים הבג"ץ בפשרה. "הפשרה שאליה חתרה השופטת מרים נאור, שעמדה בראש הרכב השופטים, היתה להתיר בנייה של בריכות ציבוריות לקהילות סגורות, עמותות וכולי, רק לא בריכות שבהן מוכרים כרטיסים", מסבירה בן־צבי.

מילר, בן־צבי וקיבוץ חוקוק הסכימו לפשרה, אבל בדיעבד התברר שהם הכניסו את עצמם למלכוד: "בחוקוק גילו שזה יקר מדי לבנות בריכה שאין אפשרות למכור אליה כרטיסים. הם קיבוץ עני מדי, וזה פשוט טרפד את העניין מבחינה כלכלית.

בריכה אקולוגית ציבורית במינסוטה צילום: Murphy Byrne

"אבל גם במקומות אחרים שרצו לבנות ולא למכור כרטיסים התגלו בעיות: לאה להב מקיבוץ יחיעם נלחמת כבר שלוש שנים על בניית בריכה אקולוגית כאתר הנצחה לאמא שלה, ח"כ לשעבר חייקה גרוסמן — אבל הוועדה לתכנון ובנייה, שלא מכירה בבג"ץ שלנו, מסרבת. הם אומרים 'בניית בריכה אקולוגית בשטח ציבורי תיעשה אך ורק תחת תקן של משרד הבריאות', וכאמור אין תקן כזה. כשבאתי למשרד הבריאות ואמרתי 'תעזרו לי, אתם הסכמתם לפשרה הזו', הם אמרו 'זה נכון, אבל אנחנו לא יכולים לקבוע עבור ועדות התכנון מה ציבורי ומה פרטי'. וככה זה תקוע עד היום. ויש עוד יישובים שרוצים בריכה אקולוגית, כמו כליל למשל, אבל רואים את זה ומבינים שאין מה להתחיל לתכנן".

במשרד הבריאות הבהירו כי העותרות משכו את העתירה, והביעו חוסר התלהבות מבריכות אקולוגיות: "הטיפול בכלור הינו יעיל לבריאות הציבור, ואינו מזיק", נמסר. "איננו רואים ערך בריאותי בהפחתת השימוש בכלור ובשימוש בטכנולוגיות ביולוגיות לטיהור מי השחייה בבריכות ציבוריות. נכון להיום, הכלור הכרחי לשמירת בריאות הציבור בבריכות ציבוריות".

סקיצה: סמדר יחיאלי, "מים שקטים"

שבע שכבות של סינון

הראש הקשה של משרד הבריאות הקפיא את בניית הבריכות במרחב הציבורי, אבל בגזרה הביתית, שנותרה לא מחוקקת, הן משגשגות. "בשנתיים־שלוש האחרונות אני רואה שיש יותר מודעות ופתיחות לתחום הזה", אומרת יחיאלי. "זו לא אופנה או טרנד חולף. זה לא שהיום מה שהולך זו רצפת בטון מוחלק ומחר זה יהיה משהו אחר. זה כלי מדהים שאנשים מבינים שהוא משפר להם את החיים".

כמה יעלה לאדם פרטי לבנות בריכה אקולוגית בחצר ביתו?

"בריכה של 25 מ"ר מתחילה מ־180 אלף שקל, והמחיר עולה בהתאם למה שהלקוח מבקש". המחיר הסופי הוא לרוב גבוה יותר. כך למשל במקרה של שמוליק טל מדרום הארץ. "חפרנו בריכה של 15 מ' על 3.5 מ', שעלתה לנו 350 אלף שקל", הוא אומר. "בריכה מוכלרת באותו גודל היתה עולה סביב 200 אלף שקל". אבל מבחינתו, הבחירה בבריכה מסוג כזה היתה בראש ובראשונה בגלל המראה שלה, "שהוא פשוט עוצר נשימה".

לא מפריע לך ש־50% משטח הבריכה אינם מיועדים לשחייה?

"נהפוך הוא. מבחינתי זה חלק מהגינה. בהתחלה רציתי בריכת נוי ואחר כך חשבתי על שילוב של בריכת נוי עם שחייה. מבריכת כלור נהנים רק בקיץ, בחורף מכסים אותה ביריעת ברזנט. בריכה אקולוגית, לעומת זאת, היא דבר חי. אתה מרגיש את כל עונות השנה, לכל עונה יש את הצמחים שלה, זה מראה יפהפה".

הבריכה של שמוליק טל. "בריכה אקולוגית היא דבר חי: לכל עונה יש את הצמחים שלה. מבריכת כלור נהנים רק בקיץ" צילום: שמוליק טל

לגלעד מרוז, שבנה בריכה אקולוגית בביתו בהרצליה, לא היתה כל התלבטות. "כלור הוא חומר מסרטן בעליל, אין ויכוח על זה, ובנוסף היעילות שלו פוחתת כי החיידקים מפתחים עמידות. כשהתחילו להשתמש בו בשנות החמישים הוא השתלט על 87%–90% מהזיהומים, היום הוא עומד על 13%. לעומת זאת האדם לא פיתח נגדו עמידות. כלומר זה הרבה יותר גרוע לנו ממה שזה היה".

מרוז, העוסק בהמצאת פטנטים ירוקים, רואה בבריכה חלק אינטגרלי ממערכת המים של הבית. "בניתי בריכת מי גשם", הוא מסביר. "המים שמגיעים מהגג עוברים דרך שני מעברי ניקוז לאגן שנמצא ליד הבריכה, ומשם נשלחים לתוך הבריכה. המשאבה דוחפת אותם לאגן שני, שבו יש שבע שכבות סינון: הבסיס הוא רשת, מעליה חלוקי נחל, חצץ בזלתי, כבול, חצצון, כדורים ביו־קראמיים, ולמעלה צמחי ביצה שמטהרים את המים. אחרי הטיהור המים יורדים בחזרה לבריכה". בריכה נוספת, נפרדת, משמשת אותו לטיהור המים האפורים של הבית ולהכשרתם להשקיה.

מחיר ההקמה הוא לא העול הכלכלי היחיד של בריכה אקולוגית: "מי שחושב על בניית בריכה כזו בבית צריך לקחת בחשבון שיש כאן עניין של תחזוקה שוטפת, שהיא לא זולה. זה לא לשפוך כמה טיפות של כלור ולגמור עניין", מבהיר יואב ארד־פנקס. "אנחנו מאוד מקפידים על המראה הנקי של המים, בגלל שזו בריכה של צימר. יש לנו רובוט, אבל זה לא מספיק כדי לעשות את העבודה, אז יש גם צוות שמגיע לנקות לפחות פעמיים בשבוע: משפשפים עם מטאטאים את הדפנות, נותנים כמה שעות לאצות לשקוע, ואז שואבים את המים עם שואב מיוחד".

מים חיים

חישוב מהיר של עלויות הבנייה והתחזוקה מעלה שמדובר בעסק המיועד לעשירים בלבד, אבל ישנה גם אוכלוסייה נוספת, שהפרוטה לא בהכרח מצויה בכיסה ושפונה לבניית סוג זה של בריכות באופן פרטי. "יש אנשים שזקוקים להידרותרפיה באופן קבוע, נכים או כאלה עם צרכים מיוחדים, ולהם אין בדרך כלל אלטרנטיבה קרובה לבית", מספרת בן־צבי. "אני רואה אנשים כאלה שלוקחים הלוואות, משכנתא, כדי לממן בנייה של בריכה כזו".

צורך כזה מתארת גולדי, פנסיונרית המתגוררת במושב בשרון ואם לבן 25 בעל צרכים מיוחדים. "הבן שלנו הוא אוטיסט בתפקוד מאוד נמוך", היא אומרת. "מאז שאני זוכרת הוא היה במסגרות טיפוליות בבריכה. הוא סבל מאוד מכלור, אבל השהייה בבריכה מאוד עזרה לו". אולם בעקבות בעיות התנהגותיות של הבן נהפכה השהייה בבריכה ציבורית לכמעט בלתי אפשרית, וגולדי ובעלה הבינו שהפתרון היחיד יהיה בניית בריכה בחצר ביתם. לשניהם היה ברור שזו לא תהיה בריכה מוכלרת, בגלל התגובות של הבן לחומר: "זה גרם לו להיות מאוד עצבני; משהו בכלור מפריע לוויסות החושי", היא מסבירה.

לאחר קריאה מרובה באינטרנט הבינה גולדי שהפתרון עבורם הוא בריכה אקולוגית. ההורים הגיעו אל סמדר יחיאלי וזהר גרינמן, ואלו בנו למענם בריכה שלדברי גולדי שינתה את חייה. "במשך שנים השקענו את כל האנרגיות שלנו בשביל הבן, והיינו סביבו וגם הבריכה הזו נבנתה בשבילו, אבל היום אני יכולה לומר שאני נהנית ממנה לא פחות ממנו. אני ובעלי פשוט מתים על זה. זה כל כך יפה ומשתלב בצמחייה של המושב. יש ציפורים שבאות, ושפריריות, והעצים מלמעלה, וכשאני בתוך המים אני מרגישה אחת עם הטבע. זה גם נתן לנו עיסוק: אנחנו מטפלים בצמחים, זה כבר סוג של תחביב. פעם היה מגיע הקיץ והייתי חושבת 'אוי לא, איך נעבור את זה'. היום זה בדיוק להפך: אני מחכה שיגיע הקיץ והמים יתחממו כדי שנוכל להיכנס לשחות, ולבן שלי יש מה לעשות בשעות הפנאי. זה פנטסטי".

סמדר יחיאלי וזהר גרינמן: הטכנולוגיה האקולוגית משמשת לא רק לטיהור בריכות, אלא גם לטיהור שפכים כבדים בהרבה, של תחנות דלק למשל. לקוח שלנו ביקש בריכה עם דגי קוי, ובבדיקות בקטריאליות היא נמצאה נקייה לחלוטין" צילום: עמית שעל

"הכי אקולוגי זה לא לעשות בריכה פרטית"

לדברי האדריכל יוסי קורי, המתמחה בפרויקטים בדגש קיימות, לבריכות אקולוגיות ישנו חיסרון מהותי: הן אינן נגישות לציבור. קורי תכנן את בריכת טיהור המים במרכז פורטר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב, היחידה בארץ שזכתה לאישור משרד הבריאות. מדובר בשלוש בריכות ביולוגיות שמשמשות לטיהור המקלחות וכיורי הרחצה של בית הספר, וגם להשקיית כל הצמחייה מסביב והגג הירוק. "בריכה ביולוגית עושה את הטיהור של המים באופן הכי ידידותי לסביבה, ובניגוד לכלור היא לא פותרת בעיה אחת ומייצרת אחרת. אבל אני באופן אישי מצאתי את עצמי דוחה לא מעט פרויקטים של לקוחות שרצו בריכה כזו בביתם".

מדוע?

"הבריכה היא אקולוגית, אבל זה לא אקולוגי לתכנן פרויקט שעושה שימוש בזבזני במים. אני לא בעד חיים ספרטניים, אבל מים שלא משתמשים בהם גם להשקיה, אלא רק לשחייה, הם בזבוז מבחינתי. במקום שתהיה בריכה לכל בית, צריכות להיות בריכות שמשמשות את הציבור, או אגמים מלאכותיים שנוצרים בעקרונות של ניקוז מי גשם. זה הפתרון המועדף, גם בהיבט התחזוקתי וגם בהיבט הבריאותי. העתיד הולך לכיוון הזה".