הפחתת יוקר המחיה - על גבם של העסקים המקומיים

בשבוע שעבר התקיימה הישיבה השנייה של ועדת השרים לענייני יוקר המחיה, הריכוזיות ועידוד התחרותיות במשק, והוחלט להמשיך בעבודה על הסרת חסמים על הייבוא. דברים ברוח זו עולים גם מהצעת ההחלטה לתיאום, טיוב ושיפור הרגולציה הממשלתית. במקור, בהמלצות ועדת טרכטנברג בעניין יוקר המחיה, נדרש כי הרגולטורים ישקלו שיקולי צמיחה ותעסוקה. החלטת הממשלה לא מתייחסת לשיקולים אלו אלא מתמקדת בייעול התהליך. התוכנית בזמנו הוצאה מחוק ההסדרים על מנת לאפשר דיון מקיף ומקצועי, ולא בכדי, הנושא הינו לא רק חשוב אלא גם מורכב, וכל פתרון אשר יעשה בחופזה תוך שפיכת המים עם התינוק עלול להיות בכייה לדורות, בעיקר לעסקים הקטנים והבינוניים שכה לוחצים על זירוז המהלך. יחד עם זאת, ההחלטה כפי שאושרה, לצד ההחלטה על הטיפול בהפחתת חסמי היבוא, עשויה להיות חרב פיפיות ולפגוע דווקא בעסקים הקטנים והבינוניים המייצרים בעבור השוק המקומי.

אהוד רצאבי, נשיא לה"ב - לשכת ארגוני העסקים והעצמאים בישראל, מזכיר את מקומנו הלא מכובד בסקר הבנק העולמי, וצביקה אורן, נשיא התאחדות התעשיינים ,"הפחתת רגולציה יכולה להיות מנוע צמיחה מספר אחת של ישראל - בדיוק מה שחסר היום בתקציב". שניהם, כרבים אחרים מסמנים את הרגולציה כאויבם של העסקים בכלל, והעסקים הקטנים והבינוניים בפרט, ובמשתמע, מניחים כי ככל שזו תצומצם, ישתפר מצבם של העסקים המקומיים. על הנחה זו אני מבקשת לחלוק, ואף לטעון כי צמצום נרחב של זו, עלול אף לפגוע בצמיחה ובתעסוקה, במיוחד במידה וכדרכן של רפורמות, יאומצו רק חלק מההמלצות, והרגולציה תקטן על העסקים החזקים יותר, על הייבואנים, בהנחה כי זו הדרך לצמצם את יוקר המחיה, ותישאר מסורבלת על הקטנים.

שר האוצר יאיר לפיד ושר הכלכלה נפתלי בנט צילום: עמית שאבי

לשם הדגמה אזכיר את נתוני הפרקים הרלוונטיים של דו"ח ההערכה של מצב העסקים הקטנים והבינוניים שהוצג במאי על ידי הסוכנות לעסקים קטנים, והשווה בין ישראל לבין מדינות האיחוד האירופי. ראשית, באירופה מבחינים בין עומס רגולטורי לעומס בירוקראטי. מהממצאים שהוצגו בפרק 3 הרלוונטי עולה כי בעוד העומס הרגולטורי נמוך יותר מהממוצע האירופאי, העומס הבירוקראטי גדול בהרבה מהמקובל באירופה, מה שמקשה מאוד על הנפקת אישורים ומקשה על התפתחותם של העסקים. שנית, המחקר מקדיש פרק נפרד המתייחס לעסקים שהנם יבואנים ויצואנים, ולפיו מצבם של אלו בישראל טוב בהרבה מהממוצע האירופי, הן מבחינת העלויות המתלוות לתהליכים הבירוקראטיים, הן מבחינת הזמן הנדרש לאישורים והן מבחינת פשטות התהליכים. מצב זה של רגולציה נמוכה והקלות על היבואנים ולצד זה העומס הבירוקראטי איתו מתמודדים העסקים שכל פעולתם בישראל, בהצטרפו אל התחרות מול היבוא, הנהנה מעליות קטנות יחסית ורגולציה מעטה, יוצרים פער עצום בינם לבין העסקים המספקים מגוון של מוצרים ושירותים לכלל תושבי הארץ. פער זה הינו תוצאה של מדיניות ארוכת שנים אשר שמה דגש על עידוד היצוא, גבולות פתוחים ותחרותיות, ומשאירה מאחור את מרבית העסקים הקטנים הנלחמים על הישרדותם.

אין לראות ברגולציה מקשה אחת. בין תפקידיה של הרגולציה הוא לייצר איזונים בין גורמים וסקטורים שונים במשק, הפועל בכלכלה בה נותרו מעט מאוד מגבלות, ואלו שנותרו, אינן פועלות באופן שווה על סקטורים שונים. בדוגמא למעלה ראינו כיצד מדיניות שונה המופעלת כלפי היבואנים (והיצואנים) וכלפי יצרנים מקומיים מרחיבה פערים ומקשה על תחרות הוגנת בתחום מדיניות הרכש הציבורי, אין צורך להוסיף הסברים על היתרון המבני העומד לטובתם של עסקים גדולים, בשם השוויון הפורמאלי ובחסות הג'ונגל של השוק החופשי, תהליכי אגלומרציה יוצרים מדי יום הרחבה של פערים, ותחרות פרועה המחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים. רק רגולציה ממשלתית עמוקה, שקולה וראויה, שתייצר העדפה לעסקים מקומיים קטנים ובינוניים במכרזים, יכולה לאזן כוחות הרסניים אלו.

הכותבת היא יועצת מדיניות וכלכלה, פרויקט כלכלה מקומית מקיימת, בארגון שתיל.