ניתוח "כלכליסט" - מפץ פנסיוני: הסיכון עובר מחברות הביטוח לחוסכים
המפקח על הביטוח החליט לבטל מוצרי חיסכון שמבטיחים לחוסכים הגנה מפני עלייה בתוחלת החיים. בכך הודה שיומרת הגופים הפיננסיים לחזות את העתיד לא מחוברת למציאות, ופשוט מסוכנת מבחינה פיננסית
לראשונה זה זמן רב, גוף ממשלתי רשמי הסכים להסתכל למציאות בעיניים ולהכריז באופן ישר וברור: העתיד נראה לא משהו. ההחלטה של המפקח על הביטוח עודד שריג לבטל מוצרי חיסכון שמבטיחים לחוסכים הגנה מפני עלייה בתוחלת החיים - מה שקרוי בפי העם המקדם המובטח בביטוחי המנהלים - היא הודאה בכך שהיומרה של הגופים הפיננסיים לחזות את העתיד עומדת על כרעי תרנגולת במקרה הטוב, ובמקרה הרע פשוט מסוכנת מבחינה פיננסית.
המסר של המפקח על הביטוח הוא נוקב ומהדהד: העלייה בתוחלת החיים היא בעיה מורכבת, וחברות הביטוח לא באמת יודעות להתמודד איתה, ולכן הן גם לא יודעות לתמחר נכון את ההגנה מפניה. ומי כן יתמודד איתה? אנחנו, החוסכים.
כשהפנסיה מתכווצת, הפתרון המיידי הוא להעלות את גיל הפרישה
המפקח על הביטוח הציב אתמול מראה בפני הציבור, כדי שהחוסכים יבינו היטב שהפנסיה שלהם נמצאת עמוק על מסלול של שחיקה מתמדת. זה לא קורה רק בישראל, זה קורה בכל העולם ואף ביתר שאת במדינות אירופה, שם האוכלוסייה זקנה יותר מבישראל. אנשים חוסכים כל חייהם, וכשהם יגיעו לגיל הפרישה הם יגלו שאין להם מספיק בשביל לשמור על אותה רמת חיים או אפילו דומה לה. אבל את מה שהפקידים במשרד האוצר הפנימו, הפוליטיקאים מסרבים להפנים.
אחת הדרכים המיידיות, גם אם לא המושלמות, להתמודד עם השחיקה בפנסיה כתוצאה מהעלייה בתוחלת החיים היא להעלות את גיל הפרישה. הרציונל פשוט: תעבדו יותר, תחסכו יותר. ודאי שיש בכך המון בעיות: תראו לי את המעסיק שישמח להעסיק עובדים בני 75. ובכל זאת, זה פתרון חלקי.
אבל כששר האוצר הביא לכנסת את ההצעה להעלות את גיל הפרישה לנשים מ־62 ל־64, לאחר שוועדה מקצועית בנושא המליצה לעלות אותו אפילו לגיל 67, הוא נתקל בחומת חברי הכנסת. אלה, בהובלת ח"כ חיים כץ, לא הסכימו בשום אופן לתת את ידם למהלך שעלול להתפרש בקרב הציבורי כגזירה כואבת.
זאת אף שהם לא באמת טרחו לשאול את הציבור, את הנשים העובדות, אם הן מעוניינות להמשיך לעבוד גם אחרי גיל 62 או לא. אילו היו עושים כן, ייתכן שהיו מופתעים מהתוצאות.
נדבך נוסף בתהליך העברת האחריות הפנסיונית מהמדינה לחוסכים
עד שהפוליטיקאים יחליטו לזוז, שריג מתמודד עם הבעיה לבדו. ליתר דיוק, הוא לא ממש מתמודד איתה לבדו, אנחנו עוזרים לו. זו לא אשמתו - כך בנוי המנגנון. המהלך של המפקח על הביטוח אתמול הלכה למעשה העביר את הסיכון בעלייה בתוחלת החיים מכתפי חברות הביטוח אל כתפי החוסכים. במקרה הנוכחי, זה עוד עשוי לחסוך לחוסכים כסף דרך הוזלת דמי הניהול בצורה משמעותית, אבל העיקרון נותר בעינו.
מדינת ישראל משילה מעליה באופן שיטתי את הסיכונים בחיסכון לפנסיה, שלב אחר שלב, מאז 1995, ואתמול נוסף נדבך חדש לתהליך זה. בתחילה הוחלף כל מודל הפנסיה, ובמקום להבטיח זכויות פנסיוניות מראש, המודל הנוכחי מבטיח היום לחוסכים רק את מה שהם מצליחים לחסוך בעצמם.
כחלק מהתפיסה זו הופסקה הפנסיה התקציבית, נפתחו קרנות הפנסיה החדשות והקרנות הוותיקות נסגרו למצטרפים חדשים. אחר כך הופחתה רשת הביטחון שהמדינה פרסה לקרנות הפנסיה באמצעות הנפקת אג"ח מיועדות מ־70% ל־30% (גם בקרנות הוותיקות וגם בחדשות). אחר כך המדינה הורידה את התשואה המובטחת על האג"ח המיועדות מרמה של 5.57% ל־5.05%, ובהמשך ל־4.8%. אחר כך הועלו דמי הניהול שקרנות הפנסיה יכולות לגבות, ונוסף להם רכיב של 0.5% על הכסף שהחוסך הצליח לחסוך במשך הזמן.
אחר כך המדינה העלתה את החלק שהעובד יכול להפריש לפנסיה מתוך השכר שלו. המדינה העלתה גם את החלק שהמעסיקים מפרישים עבור העובדים שלהם, אבל בתמורה הורידה להם את שיעור ההפרשה עבור העובדים לביטוח הלאומי. העובדים עצמם לא קיבלו פיצוי כזה.
איור: יונתן וקסמן במילים אחרות, כל הנשיאה בסיכון לטווח ארוך השתנתה, ועברה מהמדינה לחוסכים. פוטרת מהעבודה ולא הצלחת לחסוך? הסיכון עליך. הקרן שלך לא הניבה לך מספיק תשואה עד גיל הפרישה? בעיה שלך. קרן הפנסיה לא מצליחה להשיג לך תשואה טובה גם אחרי שיצאת לפנסיה? עליך.
מישהו מעל בכספי הפנסיה שלך? הטייקונים החליטו לא להחזיר חובות? משרד האוצר עדכן את לוחות התמותה? הריבית לטווח ארוך ירדה לתקופה ממושכת מדי? האינפלציה היתה גבוהה מדי? הסיכון כולו עליך.
בתחום הפנסיה נדרשת תוכנית כוללת להתמודד עם העלייה בתוחלת החיים
מלבד העלאת גיל הפרישה כפתרון לשחיקת הפנסיה, פתרון שכאמור ניצב בפני משוכה פוליטית, המדינה יכולה לעשות שני דברים מיידים בשביל להגדיל את הפנסיה של החוסכים: ראשית, המדינה יכולה לחייב את המעסיקים להפריש יותר לפנסיה של העובדים. זה כבר היה כך בעבר, אבל כאן צריך להיזהר: למעסיקים לא אכפת להפריש יותר לפנסיה, בתנאי שעלות השכר של העובדים לא תגדל.
במילים אחרות, מה שיופרש לחיסכון לפנסיה יירד מהברוטו. מהלך כזה פירושו העדפת העתיד על פני ההווה, וכלל לא בטוח שהציבור הרחב יסכים לו. קשה להאמין שהמעסיקים יסכימו להגדיל את ההפרשות שלנו לפנסיה על חשבונם.
פתרון אפשרי נוסף הוא לתמרץ את החוסכים לחסוך בשיעורים גדולים יותר, בין היתר על ידי מתן הטבות מס בדרך שונה או נרחבת יותר מזו של היום. אלא שגם במקרה כזה, המשמעות תהיה פגיעה בנטו של העובדים היום לטובת הגדלת הנטו שלהם בעתיד. במציאות של עלייה מתמשכת ביוקר המחיה ושל מאבק מתמיד כדי לסגור את החודש, קשה להבין כיצד העובדים יכולים לחסוך יותר אם המינוס שלהם בבנק רק הולך וגדל. כך שבסופו של דבר נדרש כאן פתרון רחב יותר, יצירתי יותר, חדשני.
טוב היה עושה שר האוצר לו היה מפסיק להנחית רפורמות נרחבות מהיום למחר, אלא מקים ועדה מיוחדת שתבחן את כל הנושא ותציע לו פתרון כולל: להבין איך להתמודד באופן רחב עם הבעיה הזו שקרויה העלייה בתוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה.
זו בעיה שמשפיעה לא רק על הפנסיה, אלא על רבדים משיקים רבים: על הביטוחים הסיעודיים שאנחנו צריכים לקנות (ראו ידיעה בנושא בעמ' 8), על היקף בתי החולים הגריאטריים שהמדינה צריכה להקים, לממן ולתחזק, על קצבאות הזקנה של הביטוח הלאומי, ועוד שורה של נושאים. אחרת, התוצאה תהיה שבעוד דור אחד, כשהילדים שלנו יהיו במקום שבו אנחנו עומדים כיום, הנטל על כתפיהם יהיה עצום.
אנשים מעטים יותר יצטרכו לתמוך באנשים רבים יותר שאינם מסוגלים לתמוך בעצמם. בהיעדר מחשבה ממשלתית כוללת כבר היום, הילדים שלנו יבואו איתנו חשבון כשנגיע לגיל זקנה, ואז, כשהפנסיה שלנו לא תספיק לנו, בכלל לא בטוח שיהיה מי שיעזור לנו. הדרישה הזו מונחת לפתחם של שר האוצר יובל שטייניץ ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו. קחו אחריות על העתיד שלנו.
ציבור צרכני הפנסיה צריך להתעורר ולהתמקח על גובה דמי הניהול שלו
עד שהפוליטיקאים ייקחו עליהם את האחריות על העתיד שלנו, לציבור יש הזדמנות לקחת אחריות על הכסף שלו כבר עכשיו ולהוריד את דמי הניהול. אחרת, חברות הביטוח, קרנות הפנסיה וקופות הגמל ימשיכו לנצל את הבורות של הציבור ולמשוך על חשבונן אחוזים ניכרים מכספי החיסכון.
הנה, רק אתמול התבשרנו שוועדת הכספים אישרה לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק שתאפשר לשר האוצר לקבוע דמי ניהול מינימליים בחיסכון לפנסיה (ראו ידיעה בעמ' 6). נכון שזה לא קורה מחר בבוקר, אבל זו רגל בדלת של קופות הגמל. עכשיו הן יכולות להתחיל להפעיל לחצים על משרד האוצר, לאשר להן לגבות דמי ניהול מינימליים ולשחוק דווקא את החסכונות של העובדים החלשים ביותר במשק.
זו בדיוק ההזדמנות של הציבור להתעשת, להבין את כללי המשחק שהשתנו ולעשות מה שצריך לעשות בשביל לחסוך המון כסף. לא חייבים לעשות זאת לבד, אפשר להיעזר בסמנכ"לי כספים, במנהלי משאבי אנוש. אילו הם יתקשרו לחברות הביטוח ויגידו להם: "תחתכו לי את דמי הניהול של העובדים בביטוחי המנהלים בחצי, או שאני עובר לקרן פנסיה", המחירים יתחילו לרדת באופן מהיר. זה אולי לא משהו מבחינת חברות הביטוח ומי שמושקע בהן, אבל זה טוב לציבור.
וגם בלי מנהלי משאבי אנוש, כל חוסך יכול להציב את הדרישה הזו בפני חברת הביטוח שלו, ברגע שיתחילו לשווק את הביטוחים החדשים בינואר הקרוב. מה שקרה השבוע הוא שינוי כל כללי המשחק בשוק החיסכון לגיל הפרישה. אין סיבה לכך שרק חברות הביטוח יכינו אסטרטגיה להתמודדות עם השינוי הזה, גם החוסכים יכולים לעשות זאת. זו הדרך היחידה של הציבור להבטיח שהעתיד שלו יהיה מעט יותר טוב.
