תלויים באוויר - פרק ז': בחדר המיטות
אנחנו מתאהבים בשיחה על בעיות איטום, ומפרקים את החברה בגלל בעיות נזילות
"נו תאיר, תגידי, המצב השתפר מאז שנפגשנו בשבת? היה לך מצב רוח מאוד רע, ראיתי", שאלה אותי בטלפון רבקל'ה, אמו יוצאת הדופן של בעלי.
"אה..., לא... לא כל כך השתפר", עניתי בהיסוס, כי לא ידעתי אם לומר את כל האמת.
"יופי, יופי!" היא ענתה בשמחה, "ידעתי שבסוף הכל יסתדר".
וזאת תמצית הסיפור של בעלי. אלה הגנים שירש ביחד עם חיוך אינסופי ושמחת חיים אמיתית. לפעמים זאת קללה ולפעמים ברכה. הוא לא המציא את הפטנט של האופטימיות, הוא רק שכלל אותו מאוד. או כמו שהעירה חברתי הפסיכולוגית הדיכאונית, שתמיד מצחיקה אותי: "צריך לטפל בזה".
אני לא רוצה לתאר את מערכת היחסים בינינו בצבעי פסטל זוהרים של עיתון למנהלות. תודה רבה, אני בעד דיוק. האמת? אני בכלל לא רוצה לתאר אותה. אלא שאין לי ברירה, זה חלק מהסיפור כאן. כשאנחנו באים לפגישה אצל לקוחות שלא מכירים אותנו, אני מרגישה את הפליאה. גם עובדים יחד וגם מגדלים ילדים יחד, שלא לומר עוד־דברים־יחד. אנשים לא מבינים מה קורה פה.
למעשה, צריך להתייחס אלינו כאל צוות עבודה. וככזה אנחנו טובים: פעם, בישיבה שבה הביע מנהל מפעל גדול לקירות טרומיים, האיש הכי יקר בענף, המכונה בפינו "אבא", את מורת רוחו מכמה ריג'קטים שקיבל בגלל עבודה שלנו. אמרתי לו שבאמת לא ברור איך הפך בעלי לקבלן חזיתות, זה שאמור לתפור את שמלת הערב היפהפייה לבניין.
"אבא" שאל למה ואני עניתי ש"אפילו לגמור לשטוף את הכלים בכיור ולזרוק את הלכלוך מהמשולש לפח הוא לא יודע, תמיד יש איזה סכין שהוא משאיר, איזה כלי שדורש השריה. שהמקצוע שלו יהיה 'גימור מושלם'? עד היום זה פלא בשבילי".
"אבא" צחק, בעלי חייך חיוך מבויש והבניינים נמסרו בשלמות שבוע אחר כך.
אנחנו צוות עבודה טוב גם מכיוון שאנחנו לא עובדים אחד נגד השני, לא מבזבזים אנרגיה על מאבקי כוח, כל אחד יודע את החולשות של השני ולא משתמש בהן, אלא עובד איתן, זה מה שיש.
"אני מאוד גאה בזוגיות שלכם", אמרה לי לא מזמן אביבה, המזכירה הנהדרת שלנו. ואני צחקתי. אביבה רואה את הקושי הכי מקרוב, היא איתנו רק שנה וחצי, אבל נהפכה לחברה אמיתית. נדמה לי שכשנפגשנו היא לא היתה בטוחה בכל מיני דברים שקשורים ליחסים עם בעלה. נדמה לי שעזרנו לה לראות את היופי שיש להם יחד. לא שינינו שם שום דבר במינונים, אין לנו יכולות כאלה, אבל יש לנו יכולת לגרום לאנשים להפנות את הזרקור לדברים החשובים באמת. כך שהנאמנות שלה אלינו שווה גם לה משהו.
תלויים באויר יש הרבה צורות לאהבה. בזיכרון חרוטה שיחה מוזרה אחת שאינני יודעת אם היא הסיבה לאהבה שלי לבעלי, אבל עובדה שהיא חרוטה שם. זה היה כמה חודשים אחרי שהכרנו, לקראת סוף התקופה הראשונה שבה גילינו אחד את השנייה. ישבנו כמה חברים ודיברנו על עבודה. הוא היה שכיר אצל קבלן לעבודות גובה, והסביר משהו על איטום תפרים.
איטום תפרים זה המקצוע שלו, אין היום בארץ איש מקצוע מנוסה ממנו, לא יעזרו כל יועצי האיטום הנוצצים עם התארים המפוצצים - כולם היו בניו. "הרבה אנשים יודעים לשים מסטיק בתפרים, רק מעטים יודעים לאטום את החזית", כך הוא נוהג לומר למבקשים את עצתו. "אין פה איזה סוד כמוס", הוא ממשיך, "זה עניין של גישה. אני מביט בתפר ורואה את כל הקיר, מחפש מאיפה נכנסים המים. אנשים נכנסים ללחץ בגלל הנקודה שבה רואים את המים מופיעים, אבל זה קשקוש. הסיבה יכולה להיות נעוצה עשר קומות מעל הראש שלהם, מימין להם, משמאל להם, או מתחת לרגליים שלהם".
תפר הוא השם שניתן לחיבור בין קיר טרומי אחד לאחר. קיר טרומי הוא קיר חיצוני שנוצק במפעל לייצור קירות ומגיע לאתר הבנייה כשהוא כבר מוכן עם הציפוי החיצוני. הרכבת המעטפת החיצונית של הבניין נעשית באתר כמו לגו, קומה ואחריה עוד אחת ועוד אחת. השיטה הזאת טובה מאוד למבנים גדולים, לגורדי שחקים כמו מגדל הסיטי טאוור, בית גיבור ספורט, בית הוורד בגבעתיים, כפר הסטודנטים בהר הצופים. כל אלה ועוד הם מבנים טרומיים שהחברה שלנו אטמה.
לפני כשנה ניגשנו שנינו לראות עבודה באיצטדיון כדורגל גדול ההולך ונבנה. מדובר בהיקף גדול מאוד של איטום תפרים. אבל מדובר גם באצטדיון. איטום איצטדיונים הוא תחום בפני עצמו. הספרות המקצועית, למי שמתעניין, מגלה שהסכומים שצריך להשקיע בתחזוקת האיטום של איצטדיון לאורך שנים הם אדירים. העצה הכי טובה למזמין היא להשקיע סכום גדול והמון תשומת לב, בעבודת האיטום הראשונית, כדי לחסוך לעתיד. אם יבוא מהנדס ויאמר לכם שהוא יודע איך עושים זאת ובאילו חומרים צריך להשתמש, אל תאמינו לו, בטח לא אם הוא ישראלי. גם החברה שלקחה את פרויקט האיצטדיון - אין לה מושג. אבל הכי מכעיס הוא שאין לה את הגישה, את הצניעות המתאימה.
באנו לפגוש את מנהל הפרויקט. לגאון היה דו"ח ממהנדס איטום שנכתב בו מה צריך לעשות, אבל זה נראה לו יקר מדי והוא ביקש מהקבלנים שהזמין להביא לו רעיון כלשהו, זול יותר, ושעליו יהיו מוכנים לתת אחריות.
"סליחה?", שאלתי, "אני שומעת נכון? מהנדס האיטום קבע מה צריך, ואתה רוצה שנביא לך פתרון, שיטת איטום זולה יותר?!".
"כן", ענה הגאון, "לא אכפת לי מה תעשו, כל עוד תתנו אחריות".
"ואתה?", הקשיתי, "אין לך שום רצון לבצע עבודה טובה שאולי תעמוד בסטנדרט כלשהו? לא איכפת לך מה יכניסו לך בתפרים שבין המושבים?".
"לא", הוא ענה בשיעמום, "העיקר שתתנו אחריות".
"אוקיי", אמרתי, "אנחנו הולכים על מסטיק עלמה של עלית. נחזור אליך עם הצעת מחיר".
"מצוין", ענה הגאון, שעד היום לא קיבל מאיתנו שום הצעה.
באותה שיחה עם חברים, לפני הרבה שנים, דיבר בעלי על המים כקונקורנט, כיריב שיש לכבדו ולהכיר את ההתנהלות שלו. אני זוכרת שמה שהפתיע אותי היה השימוש בשפה, הבחירה של המלים, הדיבור על עניין כל כך טכני בשפה של דימויים מתחום הפסיכולוגיה. מי שמדבר כך על מים, מכבד את העניין שבו הוא עוסק, חשבתי, יש לו פן באישיות שעוד לא עמדתי עליו. יש קסם באמתחתו.
אנחנו עוברים תקופה מאוד קשה. משבר. לא הכל אני צריכה לספר. אני לא יודעת מה יהיה מחר, אבל אני בטוחה שיש כמה דברים שעשינו כמו שצריך.
לקריאת הפרקים הקודמים:
