רק בשקיפות

בדיוק חודשיים לאחר שבעל השליטה באפריקה ישראל לב לבייב הרעיד את שוק ההון בהודעה הדרמטית כי לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו, חתמה החברה על הסדר עם בעלי איגרות החוב שלהם היא חייבת 7.45 מיליארד שקל. לא מדובר בעוד הסדר חוב כי אם בהסדר שהוא בבחינת קו פרשת המים, וככזה הוא מזמין הסקת שתי מסקנות עיקריות: האחת מצדם של נציגי בעלי האג"ח והשנייה מצדו של לבייב.

הגישה של "בשקט אפשר להגיע להישגים טובים יותר" פשטה את הרגל במקרה של אפריקה ישראל. אג"ח אינה חוב בנקאי. היא חוב ציבורי, וככזו לציבור הרחב יש זכות מלאה לדעת מה חושבים נציגיו בזמן אמת וכיצד הם מגנים (או לא) על האינטרסים שלו. לכן לאורך המשא והמתן הוביל רועי ורמוס, מנכ"ל בית ההשקעות פסגות, קו תוקפני הנשען על שני עקרונות: אין ויתור חד־צדדי על חוב, ואם בעל השליטה רוצה לשמר את השליטה בחברה, אזי שישלם ורצוי במזומן. ורמוס דאג שדעתו תישמע גם מעל דפי העיתונות כיוון שהבין שלזו חלק מכריע בקביעת הסדר החוב. זאת בדומה לתובנה שאליה הגיע העולם המשפטי בשנים האחרונות, שלפיה לקרב התקשורתי על דעת הקהל יש משמעות בהכרעה הסופית. אפשר לאהוב את זה ואפשר לא, אך אי אפשר לברוח מהמציאות העסקית שהתקשורת היא חלק בלתי נפרד ממנה.

את המסקנה השנייה צריך להסיק לבייב, שעשה במהלך השנים האחרונות כמה טעויות. אחת הגדולות שבהן היתה רכישת בנייני ענק בארצות הברית במינוף גבוה ובמחירי שיא ערב המשבר. זו היתה אז האופנה, וכמו במשחק הכיסאות - כל עוד המוזיקה נמשכה נמכרו נכסים במחירים מנופחים. כשהיא הפסיקה, האחרון שנשאר עם הנכס נתפס. רבים סבורים כי זו הטעות שדחפה את לבייב לעבר ההסדר. אבל זה לא מדויק. ה־טעות של לבייב היתה דווקא בצד השני של המאזן - בצד ההתחייבויות.

חלק גדול מהחוב של אפריקה ישראל היה פרוס לטווח בינוני־קצר. זה לא קרה מתוך חוסר תשומת לב אלא במטרה לחסוך בהוצאות הריבית. במקרה של אפריקה מדובר בסכומי כסף אדירים. פער של חצי אחוז בריבית השנתית על חוב של 7.5 מיליארד שקל הוא 37.5 מיליון שקל. זהו פיתוי שקשה לעמוד בו, וכאן לבייב נכשל.