הכספים שמחולקים לציבור לא מהווים תמריץ, אלא משמשים כמכונת הנשמה

תפקידים נשיים וגבריים שהיו מקובלים בחברה שלנו לאורך שנים רבות השתנו מאוד בדורות האחרונים. כך, בעוד כיום ברור שבעל עוזר לאשתו בצורה פעילה בזמן לידה, בעבר המצב היה שונה. בשנות החמישים הגברים קראו עיתון בחדר ההמתנה, אפופים עשן סיגריות, ממתינים לחדשות מהאחות. אחד אחרי השני כל אב טרי היה מקבל את הבשורה ומחלק וויסקי וסיגרים לשאר הגברים.

הכלכלה העולמית דומה מאוד לאותו חדר המתנה אפוף עשן. אין ברירה אלא להמתין. האופטימיים משכנעים את עצמם - "באפריל יתחמם וקורונה תיעלם", "ברגע שיתחיל להיפתח, הכלכלה תחזור לעצמה", "עד דצמבר 2020 יש חיסון ונחזור לעצמנו". אבל אף שטוב להיות אופטימי, אי אפשר לבנות על זה קריירה. אחת הנקודות שגורמות לאופטימיות היא "תמריצי ממשלה". בזמנים רגילים, כאשר הממשל מחליט שתחום חשוב אסטרטגית, הוא מזרים כסף והתחום פורח.

ממשלים שונים בעולם מסבסדים מכוניות חשמליות ואזרחים מצליחים להצדיק את הרכישה אף שהטכנולוגיה עדיין יקרה יותר מרכב קונבנציונלי. משקיעי הון סיכון בארץ נהנים מהטבות מס שונות, משום שההייטק תורם הרבה למשק המקומי. תעשיית הנפט בארה"ב קיבלה סובסידיות ופרחה בזכותן.

רבים טועים לחשוב כי התוכניות שממשלים ובנקים מרכזיים ברחבי העולם נוקטים בהן כיום הן תוכניות תמריצים. כדי להבין למה המצב שונה בתכלית, עלינו להבין מהו תמריץ. פשוט לדמיין רץ למרחקים ארוכים, שרץ בקצב ידוע מראש, משום שהוא יודע את הקצב הממוצע שלו, את המיקום הצפוי שלו אחרי מספר מסוים של דקות, מתי הוא יכול לשרוף יותר אנרגיה ומתי צריך לשמר אנרגיה.

תמריץ הוא פעולה אשר מקדמת את האצן שלנו מעבר לצפוי. תמריץ כזה יכול לבוא בצורה של חטיף אנרגיה, רץ או שניים אשר רצים לפני האצן שלנו ושוברים את הרוח, או אפילו טרמפ של כמה קילומטרים ברכב ממוזג. בעוד הצורה לא משנה - הטבות מס, מענקים ישירים או עקיפים - המטרה ברורה, קידום הכלכלה מעבר לצפוי. כבר בזמן המענק הראשון לאזרחי ישראל אמרנו שזה לא יהיה המענק האחרון וצדקנו. אנחנו אומרים את זה שוב בביטחון מלא: בצורה זו או אחרת, יהיו מענקים נוספים.

אנשים הפכו משמשה קדמית לספוג

אבל למרות כמויות הכסף האדירות אשר מפוזרות, אין מדובר בתמריצים. באופן רגיל, אם ממשלה היתה מחלקת מאות דולרים או שקלים לכל אזרח, היינו מצפים לראות קפיצה בצריכה. רבים היו משדרגים את הטלוויזיה, מוכר הטלוויזיות היה מרגיש עלייה בהכנסה ויוצא ליותר מסעדות. המסעדן היה יוצא לחופשה בחו"ל כי המסעדה מלאה וכולם חוגגים. אלא שמשבר הקורונה, הרפואי והכלכלי, הוא כמו נקע לאצן שלנו. וכך, אם במצב הקודם העזרה היתה ממריצה, היום היא רק משאירה את האצן בתחרות. כך גם בכלכלה.

ישנם כמה חסמים אשר מונעים מהכסף ‑ המפוזר השכם והערב ‑ להפוך לתמריץ. הראשון הוא החור הפתוח בהכנסות משקי הבית והתאגידים. בעוד הממשל והבנקים המרכזיים מזרימים כסף, אנשים משתמשים בו רק על מנת לקיים את עצמם ברמה בסיסית. זה דומה לשאלה בפיזיקה שבה צינור ממלא בריכה בקצב מסוים בעוד המים יוצאים מצינור אחר בקצב אחר, כמה מהר הבריכה תתמלא?

החסם השני לתמרוץ הכלכלה בדרך הידועה הוא התנהגות התאגידים והאזרחים. בזמנים רגילים אנשים מתנהגים כאילו הם שמשה קדמית של רכב והכסף הוא מים, ברגע שהמים פוגעים בהם, הם מעיפים אותם הלאה. היום אנשים מתנהגים כאילו הם ספוג. כל שקל או דולר שאינו נדרש לצריכה מיידית של דברים כמו אוכל, חשבונות וחובות, נחסך מיד, מתוך ציפייה לעתיד קשה יותר. כולם מסתפקים בטלוויזיה שיש להם. מוכר הטלוויזיות לא יוצא למסעדה והמסעדן לא טס לחו"ל.

העולם כולו נמצא בחדר המתנה

בכך אנו חוזרים לאותו חדר המתנה אפוף עשן. העולם כולו בהקפאה, עם מדינות באסיה אשר עוברות גל שלישי, בזמן ששאר העולם עדיין בגל ראשון ושני. כולם מעבירים את הזמן, קוראים עיתון, מעשנים, מקווים לחדשות טובות.

זו גם הסיבה שאנו לא רואים אינפלציה בשלב זה, למרות הדפסות הכסף המסיביות. להערכתנו, אף שהמענקים אינם מהווים תמריץ, אלא סוג של סתימת בור כלכלי, אין להקל בהם ראש. אנו נמצאים בסיטואציה שבה צריך לשמור את הכלכלה בחיים עד למציאת פתרון לקורונה. ממש "משחק" על זמן. ההבדל בין חלוקת מענקים לאי־חלוקתם יכול להסתכם בהבדל שבין כלכלה שנמצאת בהאטה אך תחזור לעצמה במידה רבה לאחר הקורונה, לכלכלה שתקרוס לגמרי עוד לפני מציאת החיסון.

דרור גילאון הוא שותף מנהל בגילאון & גורדון שירותים פיננסיים בהתאמה אישית וכלכלן ראשי באזימוט בית השקעות. אורנן סולומון הוא מנהל השקעות ראשי ושותף באזימוט בית השקעות