החנינה שקיבל מלך אג"ח הזבל שולחת מסר מסוכן

בשבוע שעבר יצא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ למסע מהיר של מחילות ומחיקת רישומים פליליים לשורת פיננסיירים ונוכלים פוליטיים. אחד הבולטים שבהם הוא מייקל ר. מילקן, שנחשב למוח הקודח מאחורי שוק אג"ח הזבל ונער הפוסטר של פושעי הצווארון הלבן ותאוות הבצע בוול סטריט של שנות השמונים.

מילקן הודה ב־1990 בשורת מעשי סחיטה, קונספירציה והונאות בניירות ערך, ונגזר עליו להשיב 200 מיליון דולר (בתביעה פלילית), לשלם 400 מיליון דולר נוספים (פיצויים במסגרת תביעה אזרחית) ולשבת עשר שנים בכלא.

כמו כן נאסרה עליו לצמיתות גם כל עבודה בשוק ניירות הערך. את העונש הכבד נימק השופט בהכרח להרתיע אחרים מלפעול כמותו. אך בעוד שאת איסור העיסוק לכל החיים הוא נאלץ לקיים (אם כי המשיך לתווך בתשלום בעסקאות ענק), מאסרו קוצר ל־22 חודשים והקנס נחתך ל־500 מיליון דולר, וזאת בעקבות שיתוף פעולה עם חוקרים פדרליים. החטא, נכון להיום, נמחק כלא היה.

מימין: מייקל מילקן וטראמפ צילומים: EPA ,AP

בסגנון הייחודי לו אמר טראמפ על חנינת מילקן כי הוא "עשה עבודה מדהימה למען העולם, עם כל המחקרים שלו בנושא סרטן, והוא סבל מאוד. הוא שילם מחיר גדול, כבד מאוד". טראמפ התייחס למרכז המחקר לסרטן העור והקרן לחקר סרטן ההערמונית שייסד מילקן. הניסוח מהבית הלבן היה מעט יותר ממלכתי. "עבודתו החדשנית הרחיבה מאוד את גישת החברות המתפתחות להון", כתבו בנימוק למחיקת הרישום הפלילי, "(...) מאמציו סייעו להקים תעשיות שלמות... ויצרו דמוקרטיזציה של מימון תאגידי בכך שהעניקו לנשים ולמיעוטים גישה להון שלא היו יכולים להשיג אחרת". אלה נימוקים שלא היו מביישים מעמד של הענקת מדליית החירות הנשיאותית.

האמת מעט שונה.

רק מחצית מהגיוסים של אג"ח זבל הגיעו לעסקים שלא הצליחו לגייס הון בערוצים המסורתיים. מרבית הכסף זרם לתאגידים גדולים ככלי להשתלט על חברות באכזריות עסקית יוצאת דופן, שהגדירה מחדש את התרבות הכלכלית האמריקאית ואת הרעיון של אחריות ניהולית ותשלום חובות של חברות. למעשה, הפריחה שיצרו מילקן ושותפיו בשוק אג"ח זבל היא שאפשרה לעסקאות מפוקפקות ונטולות היגיון כלכלי לצאת אל הפועל. כך, למשל, היכולת של יזם נדל"ן ממשפחה עשירה מקווינס בניו יורק לממן ב־1991 את בניית קזינו "טאג' מאהל" באטלנטה באמצעות אג"ח זבל. מאוחר יותר העסקה הזו תביא אותו להכריז על פשיטת הרגל הראשונה שלו.

קלינטון, בוש ואובמה סירבו לחנינה

חנינת מילקן לא הגיעה מהאוויר. כמעט שלושה עשורים שמילקן ובעלי בריתו מנסים לדחוק בנשיאים — מקלינטון דרך בוש ועד אובמה - להעניק לו חנינה, רטרואקטיבית ככל שתהיה. המטרה: לצחצח את תדמיתו כ"מלך אג"ח זבל", כינוי שממנו סלד, אבל ראוי למוצר שיגיע בסבירות גבוהה במיוחד לחדלות פירעון ואהוב על ידי תאגידים טורפניים. אלה כונו "שודדי אג"ח זבל", והיו רוכשים את החוב של חברות ומשתלטים על תזרים המזומנים שלהן - ביטוי מכובס להשתלטות על פנסיות העובדים המפוטרים של החברה הכושלת. נשיאי ארה"ב סירבו להעניק לו חנינה מתוך הבנה שאף שהם לבנים, פשעי צווארון לבן הם עדיין פשעים.

במקרה של טראמפ, הגישה שונה. זה ניכר רק מלהתבונן ברשימת הדוברים בשבחו של מילקן ובעד חנינתו. זו כללה שורה של אנשי העילית הכלכלית המקורבים לנשיא: סטיבן מונצ'ין, שר האוצר של טראמפ; ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ ויועץ מיוחד בבית הלבן; רודי ג'וליאני, עורך הדין האישי של טראמפ והתובע במשפטו של מילקן; רופרט מרדוק, בין היתר בעל השליטה בפוקס ניוז, המגאפון של טראמפ; וגם שלדון אדלסון, שרק בשבוע שעבר תרם 100 מיליון דולר לקמפיין הבחירה מחדש של טראמפ. הסלחנות כלפי מילקן הדהדה גם בתקשורת הכלכלית המסורתית. "התביעה נגד מילקן היתה דוגמה לעודף תביעות, בעידן ממש כמו שלנו", נכתב ב"וול סטריט ג'ורנל", "מילקן ומעסיקיו קראו תיגר על מוסדות וול סטריט ועל אליטות התאגידים".

לא ברור איזה תיגר קרא מילקן, שהיה בשלב מסוים בשנות השמונים המשתכר הגבוה ביותר בוול סטריט - ב־1987 לבדה הוא משך שכר בגובה 550 מיליון דולר, הון שעשה באמצעות ניצול חולשות עסקיות. האמת היא שמילקן היה פרסונת וול סטריט כל כך סטריאוטיפית עד שב־1988, כשעמד לצאת ספרה של קוני ברוק "The Predators' Ball" על תקופת הזוהר שלו והאימפריה שבנה בבנק ההשקעות דרקסל (שקרס ב־1994 בגלל אותה תרבות פיננסית פלילית), הוא הציע לברוק לשלם עבור כל הכנסה אפשרית ממכירת עותקי הספר, רק שזו לא תכתוב ותפרסם אותו. כאילו הכל אפשר לקנות בכסף.

"מערכת משפט פלילית שבורה וגזענית"

"היום טראמפ העניק חנינה לרמאות מס, לנוכלים בוול סטריט, למיליארדרים ולבעלי ממשל מושחתים", צייץ הסנטור ברני סנדרס, מועמד מוביל במירוץ לתואר המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית. "בינתיים אלפי ילדים עניים ומעמד הפועלים יושבים בכלא בגלל הרשעות סמים לא אלימות. כך נראית מערכת משפט פלילית שבורה וגזענית".

סנדרס אולי צודק, אבל מחיקת העבר הפלילי של מילקן אינה דוגמה יחידה. אולי הדוגמה הבוטה ביותר לכך היא במשבר הפיננסי של 2008, כשממשל אובמה והרשויות הפדרליות החליטו שלא יוגש כתב אישום נגד מנהל בכיר או בנק גדול - אפילו לא אחד. בלב ההחלטה ליצור מעין מעטפת חסינות נשיאותית עמד טיעון דומיננטי אחד — חשש מההשלכות החמורות על היציבות הפיננסית. כאילו אותם תאגידים ובכירים הם כה גדולים וחשובים לכלכלה האמריקאית והעולמית, שרק עצם העמדתם לדין אינו יעיל. עונשי המאסר והפירוק הוחלפו בכל מיני הסדרים מינהליים, שכוללים קנסות ללא הודאות באשמה. זאת אף שעד היום לא נמצאה אינדיקציה שקנסות מרתיעים פושעים כאלה.

למעשה, לפי TRAC, מרכז המחקר באוניברסיטת סירקיוז, שמודד את רשומות פשעי צווארון לבן, כתבי אישום של צווארון לבן מצויים בירידה עקבית בעשור האחרון והם קרובים לשפל של 1986. אם ב־2015 הקנסות במסגרת ההליכים הפליליים עמדו על 3.6 מיליארד דולר הרי שבשנה החולפת הם כבר צנחו ל־110 מיליון דולר. מבין 649 חברות שמשרד המשפטים האמריקאי העמיד לדין מאז 2015, רק שמונה הורשעו. אוזלת הרשות המבצעת הזו ניכרת אף שלהערכת ה־FBI, עלות הפשעים האלה לארה"ב עומדת על 360 מיליארד דולר בשנה. אלא שבמקום לנסות להרתיע מלבצע אותם, מערכת המשפט מפנה את מאמציה לאזורים אחרים לחלוטין.

מחקר מ־2015 מעלה מסקנה פרדוקסלית ובעיקר מדכדכת: ככל שהגניבה גדולה יותר, כך בתי המשפט נוטים לגלות רחמים. פושעים שגנבו יותר מ־400 מיליון דולר קיבלו עונשים של פחות ממחצית מהעונש המומלץ לפי הקווים המנחים הפדרליים; זאת בעוד כמעט כל הפושעים שגנבו 5,000 דולר או פחות ריצו עונש ארוך יותר מהמינימום המומלץ.

מחקרים אחרים מצאו כי גודל הקנס או העונש אינם הגורמים העיקריים להרתעה, אלא הסבירות שעונשים אלו יוטלו בפועל. אולם המציאות המפלה ששוררת היום מחדדת את הבעייתיות במחיקת פשעו של מילקן. אותו "תיקון" היסטורי שנקטו טראמפ והממשל שלו מקעקע את ההבנה שעבירות צווארון לבן לא חשובות, אולי אפילו לא קיימות. האיתות לתאגידים ברור: הם רשאים להתנהל בתוך אותה טריטוריה של סיכון מחושב וגמישות מוסרית - המחיר שהם ישלמו יהיה קטן להחריד.