תעשייה במצוקה: מנהלי הקרנות יורים בתוך הנגמש

מנהלי קרנות הנאמנות חוו, לכאורה, ב־2018 שנה נהדרת, עם תשואות מדהימות בכל האפיקים כמעט, שתורגמו לגיוסים מרשימים מהציבור הרחב. אבל העובדה שדמי הניהול הממוצעים, שגובים מנהלי הקרנות, נמצאים במגמת שחיקה, מעידה שהתעשיה מחפשת כיוון בעולם שבו התחרות רק הולכת וצוברת תאוצה.

מעבר לתחרות בינם לבין עצמם — וגם אל מול הטריקים של גיוס בדמי ניהול נמוכים, ואז הקפצתם — מתמודדים מנהלי הקרנות בשנתיים האחרונות עם קניבליזציה שהם עצמם מייצרים מול מוצרים אחרים שלהם. מובילים את המגמה הזו קופות הגמל להשקעה, תיקון 190 ופוליסות החיסכון שמשווקות חברות הביטוח.

צילום: shutterstock

שלושת המוצרים הללו מגיעים מעולם החיסכון ארוך הטווח, אך מציעים תחרות לניהול כסף לטווח הבינוני. הם כוללים נזילות מיידית, דמי ניהול זולים יותר במרבית המקרים, פיזור השקעות רחב יותר לחו"ל והשקעות אלטרנטיביות שלא קיימות בקרנות הנאמנות.

אך מעל לכל הם מציעים יתרון של מעבר בין מסלולים מבלי שזה ייחשב לאירוע מס. בזמן שלקוח בקופת גמל להשקעה במסלול מניות ישלם דמי ניהול של 0.6%, לקוח בקרן מנייתית ישלם דמי ניהול כפולים, וגם יצטרך לשלם דמי משמרת לבנק.

השחקנים המתוחכמים יותר בתעשייה מגיעים למוצרים מתוחכמים יותר, כמו תיקון 190, שמציע גם מיסוי מופחת — 15% על התשואה הנומינלית במקום 25% על התשואה הריאלית הנהוג בקרנות — וקרנות נדל"ן וגידור.

אם לא די בכך, הלקוחות המשמעותיים של מנהלי הקרנות הם הציבור הרחב, שהוא לרוב סולידי עם העדפה ברורה לקרנות אג"ח כללי וחשיפה נמוכה למניות. לאלה צפוי השנה מפח נפש, שכן אם הם מצפים לשחזור ביצועי 2019, עם תשואות של 10% גם בקרנות האג"ח, הרי שבפועל מנהלי הקרנות יחתמו בלי להניד עפעף על מחצית ואף על שליש מהשיעור הזה.

במצב כזה גם האפשרות לייקר משמעותית את דמי הניהול בקרנות הסולידיות לא באמת ריאלית. אם מנהלי הקרנות לא יצליחו להשוות רגולטרית את ההטבות הקיימות במוצרים המתחרים להם, תעשיית הקרנות תמשיך ותדעך.