האופציות ליועמ"שית יאלצו את קובי מימון להכניס יד לכיס

חיים צוף וקובי מימון, בעלי השליטה בחברת יואל, דירקטורים בעבר בחברה והיועצת המשפטית בהווה ישיבו לקופתה 7 מיליון שקל. זאת במסגרת פשרה שהביאה לסיומה בקשה לאישור תביעה נגזרת שהוגשה נגד החברה, בשל אופציות שניתנו ליועצת המשפטית הוותיקה נעה לנדנר רגע לפני גילוי הגז במאגר תמר, שבו מחזיקה יואל באמצעות ישראמקו. 50% מהסכום יחזירו הנתבעים ואת היתרה תשיב חברת הביטוח. משרד המשפטים לא התנגד לפשרה, וב־29 במאי נתן בית המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית) תוקף פסק דין להסכם הפשרה.

את הבקשה לאישור תביעה נגזרת הגיש באפריל 2015 אמוץ חורב באמצעות עוה"ד שלומי מושקוביץ' ואיתן חיימוביץ' בשל סדרת אירועים ב־2009. לפי הבקשה, ב־12 ינואר אותה שנה החליטו ועדת הביקורת של יואל והדירקטוריון להעניק ללנדנר אופציות בחברה, במסגרת תוכנית הענקת אופציות לעובדים. יממה אחת בלבד לפני ההחלטה דיווחה שותפות ישראמקו, שיואל החזיקה בה אז ב־11% ואשר מחזיקה ב־28.75% ממאגר תמר, כי החברה שביצעה את הקידוחים בתמר — נובל אנרג'י, שגם היא שותפה במאגר — הודיעה לה ש"מניתוח ראשוני של המידע שנאסף במהלך ביצוע הקידוח, עולה כי שכבות המטרה כוללות חולות המכילים גז טבעי". שישה ימים לאחר ההודעה וחמישה ימים לאחר שהוחלט להעניק ללנדנר אופציות הודיעה נובל אנרג'י כי במאגר התגלתה תגלית גז משמעותית, ככל הנראה הגדולה ביותר שלה אי פעם. כך נולד, למעשה, מאגר תמר. באותו יום זינקו כל המניות של השותפויות והחברות שקשורות למאגר תמר, וכך שווי האופציות של לנדנר זינק, לטענת התובע, מ־19.2 מיליון שקל ל־37 מיליון שקל.

קובי מימון צילום: אוראל כהן

עוד טען חורב, כי הענקת האופציות נעשתה בחופזה וברשלנות, לאחר הדיווח על איתור גז בקידוח תמר, וזאת מבלי שהחברה התחשבה באינדיקציות החיוביות שקיבלה בעת הענקת האופציות ללנדנר, וזאת על מנת להיטיב עמה. כמו כן טען התובע, כי מימון, שכיהן כיו"ר יואל, והדירקטורים שמינה, היו מנועים מלאשר את הענקת האופציות ליועצת המשפטית, משום שלמימון קשר אישי עם לנדנר, שהיתה אשת אמונו ומקורבת לו. בבקשת הפשרה צוין כי הקשר האישי בין מימון ללנדנר הוכח, בין היתר, באמצעות ראיות שהושגו מההליך המשפטי שניהלה גרושתו של מימון, כרמלה וילנסקי־מימון, בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. התובע ביקש שמלוא הסכום, 37 מיליון שקל, יוחזר לקופת החברה, או לחלופין שיוחזר הסכום העודף שהוא מייחס לעלייה בעקבות גילוי הגז — 19.2 מיליון שקל.

יואל טענה שהפערים נמוכים משמעותית ועומדים על 5-1 מיליון שקל. התובע והנתבעים הביעו עמדות חלוקות גם לגבי כל היבט אחר — ממידת החופזה (החברה טענה שהענקת האופציות נמשכה זמן רב) ועד למועד הנכון למדידת הנזק שלו טען התובע.

לאחר משא ומתן ארוך, ובשל מורכבות הסוגיות שעמדו על הפרק והסיכונים הכרוכים בהליך המשפטי, הסכימו הצדדים על פשרה שבמסגרתה יושבו לחברה 7 מיליון שקל. מתוך סכום זה ינוכו הסכומים שיגיעו לתובע ולעורכי דינו. כלומר, לקופת החברה יושבו 5.8 מיליון שקל, אלא אם החברה לא תוכל לקזז מע"מ, ואז הסכומים שישולמו לתובע ולעורכי דינו יתווספו ל־7 מיליון השקלים. כמו כן, צוף, מימון, לנדנר והדירקטורים לשעבר שנתבעו לא יודו באחריות כלשהי.

הסכום שיוחזר ליואל משקף 38% מהנזק שנגרם לה, לכאורה, ולפי הפשרה, מדובר בהחזר הוגן לעומת תביעות נגזרות אחרות, כמו זו שהוגשה נגד בנק לאומי בשל פרשת העלמות המס, שבה שיעור ההחזר עמד על 23% (92 מיליון דולר מתוך 400 מיליון דולר), וזו שהוגשה נגד דיסקונט השקעות בשל הרכישה הכושלת של "מעריב" — עסקה שבוצעה בימים שבהם שלט בחברה נוחי דנקנר — ובה שיעור ההחזר עמד על 27% (100 מיליון שקל מתוך נזק נטען של 367 מיליון שקל).