סכין חלוד: סיפורו של מטוס הקרב הראשון של מדינת ישראל

שלום, כאן הקברניט; מזה שנים רבות שלחיל האוויר הישראלי יש טייסים אמיצים וציוד משובח, אשר עזרו לנו להפוך למעצמה אזורית ולאימת שמי המזרח התיכון. לכבוד יום העצמאות ה-71, אספר לכם על ימי מלחמת העצמאות, בהם היה לטייסים שלנו רק אומץ, הרבה אומץ; מטוס הקרב שלהם היה פשוט אחד הגרועים ביותר בהיסטוריה.

מטוס האוויה S199 הצ'כי הגיע לידי צה"ל ב-1948 והטייסים שנאו אותו מכל הסיבות הנכונות: הוא נולד בחטא, נבנה בחטא והיה אחד האווירונים המסוכנים ביותר להטסה. מבין 23 מטוסי החיל, כמחצית נהרסו בתאונות; המטוס פשוט הרג את הטייסים שלו.

נעים להכיר: אוויה S199, שבארץ זכה בכינוי "סכין" צילום: Wikimedia

לפני שנבין למה קנתה מדינת ישראל הצעירה כזו מין מלכודת מוות, נציץ בעברו של המטוס הזה - שדווקא היה מפואר. ראשיתו 1933, כשגרמניה הנאצית רצתה לתכנן את מטוס הקרב הכי מתקדם בעולם. יהיה לו תפקיד אחד: השמדת כל מה שעולה לאוויר, כדי לאפשר לצבא היבשה לשעוט באין מפריע ולשים את ה"קריג" בבליצקריג. בלי מטוס כזה, סברו הנאצים, לא יתאפשר כיבוש אירופה.

מטוס המסרשמיט 109 צילום: conceptbunny

התוצאה היתה המסרשמיט ME109, מטוס קרב מזן חדש: גוף קל וקטן ומנוע חזק ביותר הפכו אותו למהיר; ועיצוב שכולו יעילות יקית עשה אותו לקל מאוד לבנייה, תיקון ושדרוג; וחימוש כבד ומדויק הפך אותו לקטלני.

בעוד מטוסי בעלות הברית נשאו את החימוש בכנפיים, קיבל ה-109 זוג מקלעים שישבו על מכסה המנוע וירו דרך נתיב סיבוב המדחף, ועוד תותח 20 מ"מ שפשוט הושם בתוך הציר. המיקום של החימוש קרוב לקו תנועת המטוס שיפר בהרבה את טווח הירי - כשהמקלעים בכנפיים, הם יורים באלכסון כדי לפגוע באותה נקודה - וגם את דיוק הירי. המטוס הזה יכל לשאת עוד תותחים ומקלעים במארזים נתיקים לפי הצורך, רקטות נגד מפציצים ועוד.

מסרשמיט 109 באוויר

היתרון הכי גדול של המטוס היה במישור האנכי: הוא יכל לנסוק מהר יותר מרוב יריביו, ולטוס גבוה יותר ממטוסי הספיטפייר וההארקיין הבריטיים למשל - וכך לצלול אליהם בשאגות תותחים. בידיים הנכונות, המסרשמיט 109 היה לאגדה: אריך הרטמן, טייס הקרב הטוב ביותר בהיסטוריה, הפיל 352 מטוסים של בעלות הברית באמצעותו. הוא לא היה היחיד - כל אלופי ההפלות הכי גדולים של גרמניה הנאצית השתמשו ב-109 לדגמיו.

אריך הרטמן, אלוף העולם בהפלת מטוסים, שהשיג את הפלותיו במטוס ME109 צילום: pravdaru

אבל למטוס הזה היה חיסרון אחד עצום; מרווח טעות אפסי. המנוע החזק יצר מומנט שסבסב את המטוס שמאלה במהירות נמוכה - בדגש על המראה ונחיתה; בסיס הגלגלים היה צר, והיה קל להתהפך תוך נסיעה על המסלול. ולכן, טייסים פחות מיומנים התרסקו בתאונות 109 לעיתים קרובות. אדולף גאלאנד, מאלופי הטיס הגדולים של הלופטוואפה, כתב בספרו "הראשון והאחרון" שלא פעם נשמע בבסיס רעש איום ואחריו סירנות אמבולנס, והשומעים ידעו מיד שזה צעירצ'יק מסכן שניסה להמריא ושתל 109 בתוך מחסן או קסרקטין.

מטוס שלא סולח. ME109

אספר לכם בהרחבה על ה-109 ונפלאותיו בטור משלו, שכן לא הוא שנכנס לשירות בחיל; ובהתחשב במה שכן נכנס, אולי חבל שכך. בתקופה שלאחר כניעת גרמניה הנאצית, הבינה ממשלת צ'כוסלובקיה שיש בידיה הזדמנות: בימי המלחמה פעלה כמדינה כבושה ובין השאר, ייצרה מטוסי קרב עבור הנאצים - בראשם המסרשמיט 109. עתה נשארו בשטחה חלקים, מכלולים ומרכבים שיספיקו לייצור של מאות מטוסים כאלה. כך, קיוותה, תוכל להקים לעצמה חיל אוויר בזול, ואפילו להשיב לחיים את תעשיית התעופה שלה, שדווקא צמחה לא רע לפני שהנאצים נכנסו ואמרו "מעכשיו, כל זה שלנו".

פס ייצור של מטוסי מסרשמיט צילום: warbirdphotographs

חברת אוויה מאוד רצתה לבנות 109 תקני, אבל חסרו לה שני רכיבים קריטיים: המנוע והמדחף. מה עשתה? אילתרה, על בסיס רכיבי מטוסים אחרים שבנתה בזמנו עבור הנאצים: החברה לקחה את המסרשמיט 109 מדגם G ונתנה לו את מנוע היומו 210, שהניע מטוסי תקיפה איטיים מדגם יונקרס 87 שטוקה - ואז חיברה לו מדחף מגודל של מפציץ בינוני מדגם היינקל 111.

השעטנז הזה הוא כמו לקחת מכונית מירוץ ולתת לה מנוע של רכב שטח וגלגלים של משאית; היא תיסע, אבל לא תמלא את הארון שלכם בגביעים. וכך נולד ה-S199, מטוס שאלרגי לעצמו.

מטוס S199 צ'כי שהתהפך בנחיתה צילום: gonzoaviation

הוא התקשה להמריא, שכן המדחף הכבד יצר פיתול חזק שאיים לגרום לאווירון להתהפך אם לא האיץ מהר מספיק. הוא גם התקשה לצבור גובה ולטפס - הדבר שבו הצטיין אביו, ה-109 - כי המנוע שקיבל היה כבד מדי. המשקל גם השפיע על טווח הטיסה שהיה קצר יחסית גם כך, ובנחיתה נטה ה-199 להתהפך קדימה, אם לא הגיע הטייס בזווית מושלמת. והרי לכם מטוס שפשוט לא רוצה לטוס ולא רוצה לנחות בשלום. ומה על לחימה? שלא נדע: המדחף היה כבד והסתובב בקצב שלא תאם במדויק את ירי המקלעים שבחזית - כך שתועדו מקרים בהם ה-199 פשוט ירה בעצמו מדי פעם, וקצץ עוד ועוד את המדחף. בהיעדר הגדרה אחרת, האוויה S199 היה מטוס אובדני.

מטוס S199 צ'כי שנשתל בקרקע צילום: gonzoaviation

מטבע הדברים, אף מדינה לא רצתה לקנות דבר כזה בשנים שלאחר המלחמה; מאות אלפי מטוסי בוכנה טובים בהרבה היו זמינים לרכישה, כשצבאות ארה"ב, בריטניה ובריה"מ ניסו להיפטר מהמלאי ולהחליפו במטוסי סילון חדישים. אפילו מדינות עניות העדיפו מטוסים אחרים. אבל מצבה של ישראל הצעירה היה אופרה אחרת לגמרי.

ב-1948 מצאה עצמה ההנהגה הישראלית במצב בלתי אפשרי; פורעים ערבים וצבאות סדירים תקפו נקודות יישוב מדן ועד אילת, ומטוסים היו בגדר צורך קיומי. עם איום משמעותי של צבאות ערב על ערי העורף הישראלי, קבע בן גוריון שחייבים מטוסי קרב - לא משנה אילו ומהיכן. הוחלט להתפשר על ה-S199; הוא אמנם נחשב לגרוע והצ'כים גם גמרו אותנו במחיר (180 אלף דולר למטוס, יותר ממחירם של מטוסי קרב מוצלחים בהרבה) - אבל הוצע לאספקה מיידית, שיטת שלם וקח.

ראש הממשלה דוד בן גוריון ולצידו מודי אלון, מפקד טייסת הקרב הראשונה צילום: אתר חיל האוויר הישראלי (ארכיון)

הנהגת ישראל הזמינה עשרה מטוסים והעריכה שה-199 יהיה סידור זמני; אוטוטו, חשבו גדולינו, שנה-שנתיים והלובי היהודי בארה"ב ישכנע את הנשיא טרומן למכור לישראל את מיטב המטוסים שלו. כשהבינו שישנו עיכוב מול האמריקאים, נרכשו 15 מטוסים נוספים. בפועל, האמריקאים נעתרו לבקשותינו קצת יותר מאוחר: הנשיא היה לינדון ג'ונסון והשנה - 1966.

מטוס סכין ישראלי צילום: Wikimedia

עשרים ושלושה מטוסי S199 הגיעו לישראל ב-20 במאי 1948, שכן אחד מהם נהרס בהתרסקות המטוס שהוביל אותו ואחר הוחרם בדרך לאחר שנחת בקפריסין, והועבר ארצה רק ביולי. מטוס הקרב החדש זכה לשם "סכין", והגיע ארצה בחשאיות רבה; בן גוריון לא רצה שהאויב ידע איזו הפתעה ממתינה לו.

טייסת 101, טייסת הקרב הראשונה של מדינת ישראל, קלטה את הסכינים ושעות ספורות לאחר הקמתה הרשמית, כבר יצאה לפעולה: ארבעת מטוסי ה-S199 הראשונים שהורכבו נשלחו לפנות ערב לתקוף טור שריון מצרי שנע אל עבר תל אביב ועבר את אזור גשר אשדוד. ההפתעה היתה מוחלטת, והמצרים רותקו למקומם, עד שהותקפו בידי כוחות גבעתי שהניסו אותם. מטוס אחד ניזוק מאש אויב, שני הופל ושלישי התהפך במהלך הנחיתה.

עזר ויצמן לצד מטוס סכין צילום: Wikimedia

למחרת יצא זוג סכינים לתקוף כוחות ירדניים בטול כרם; שניהם נפגעו מאש נ"מ ואחד הופל (השני ניזוק גם מהתנגשות עם ציפור; אין הרבה מזל למטוסים האלה). הסכינים שימשו לא רק להפצצת כוחות אויב: בשלישי ביוני נשלחו מטוסי דקוטה מצריים שהוסבו מנשיאת מטענים לנשיאת פצצות, כשהמטרה היא לזרוע הרס בתל אביב. תארו לכם את הפתעת טייסי האויב כשמולם הופיע באוויר מטוסו של מודי אלון, כשהוא יורק אש ומחורר אותם.

אלון הפיל את שני המטוסים - ההפלות הראשונות של חיל האוויר - בעוד תושבי תל אביב צופים ומריעים בקולי קולות. "כמו במפגן אווירי צפו המונים במטוס הקטן, עט על שני המפציצים, מתיישב על זנבותיהם ומכלה בהם את כל חמתו של העם היהודי המופצץ", כתב דאז עזר ויצמן. בהמשך הצליחו טייסינו להפיל גם מטוסי הארוורד ואפילו ספיטפייר מצריים, ולהשתתף במבצעי תקיפה נוספים. 

מטוסו של מודי אלון על זנבה של דקוטה מצרית צילום: Wikimedia

טייסי החיל שנאו את הסכין; הוא היה הכלי היחיד שלהם למלחמה במטוסי האויב והם ידעו שמראה של מטוס קרב עם מגן דוד כחול הוא סמל עם השפעה עצומה גם על מוטיבציית חיילינו וגם על זו של האויב. ואולם, תיעבו אותו ובצדק: האווירון הזה היה מאוד מסוכן להטסה, ואנשי הטייסת הזהירו מפניו וביקשו לקבל הדרכות נוספות עליו, בדגם דו-מושבי להכשרת טייסים.

הסכין פשוט קטל בהם: מודי אלון נהרג בהתרסקות סכין מס' 114 ב-16 באוקטובר, מטוסי הסכין ניזוקו מאש המקלעים שלהם וחוו שורה של תאונות נחיתה - מהתהפכות על המסלול ועד נחיתות גחון בגלל גלגלים שמיאנו להיפתח כמו שצריך, תאונות המראה שגרמו למטוס אחד להגיע למצב של טוטאל לוס, וכמה מטוסים אבדו על טייסיהם מסיבות לא ידועות. בערך מחצית מהמטוסים היו בתיקון כל הזמן; ישראל קנתה מטוסים שפשוט לא פעלו כשורה.

מסרשמיט 109 שהתהפך צילום: kidskunst

בעקבות כל הליקויים האלה, פנתה מדינת ישראל לצ'כים ודרשה הסברים. חברת אוויה בדקה את המטוסים וטענה שהם בסדר גמור ופועלים כמתוכנן, כך שהאשם הוא בטייסי ישראל. כבר אז ידעה ישראל לא לצאת פראיירית, והצ'כים ספגו את זעמם של נציגי משרד הביטחון. בנימוס אירופי, הציעו לערוך השתלמויות לטייסינו, או אולי למכור לנו מטוסי ספיטפייר שקיבלה לאחר המלחמה. כאן כבר הפך הזעם הישראלי ל"אז למה לא אמרתם קודם". לאחר שהחלה ישראל להצטייד בספיטפיירים בסוף ספטמבר, עבר הסכין לקו שני, ועד מהרה - לאחסנה ופירוק. בהמשך, הפסיק הצבא להצטייד בחלפים עבורם ומפקד חיל האוויר אהרן רמז אף אמר: "איננו מעוניינים בסכינים ואפילו אם נקבלם במתנה".

מטוס סכין במוזיאון חיל האוויר צילום: שאטרסטוק

הסכין היה מטוס מגביל ומוגבל, אך סיפק ערך אסטרטגי חשוב; צבאות ערב לא נערכו לפעולה תחת איום אווירי, ולא התאמנו לפעולה שכזו - ולכן שילוב מטוסי קרב בתמונת הלחימה הצריך מהם אילתורים, גרר עיכובים וביטל צעדים מתוכננים. הוסמכו מעט מאוד טייסים להפעלת הסכין, ובהליך הסמכה מזורז ובעייתי - אך המטוס היה מסוכן ביותר וגם טייסים מיומנים איבדו בו את חייהם.

ואולם, הוא היה זה שהכניס את צה"ל לתחום הלוחמה האווירית ועל כך קיבל מקום של כבוד במוזיאון חיל האוויר. הוא מונח בתחילת שורות המטוסים, וממנו מתחילים הסיורים במתחם, כדי להראות למבקרים כמה פרימיטיבית היתה ההתחלה, כמה קשה ומסוכנת, וכמה התקדמנו מאז.

הטור שקראתם היה טור "הקברניט" המאה במספר. אני מבקש להודות לכל מי שקרא את הטורים, שיתף ושלח שאלות ורעיונות באתר, בפייסבוק ובערוץ כלכליסט ביוטיוב; המשיכו לקרוא, להתעניין ולהשתתף - טיסה נעימה!