הרווארד סיפור מלחמה: תרבות השתיקה ששמה את השורה התחתונה מעל לכל

"בימינו, אנשים רגילים יכולים להשמיע את קולם. לא רק אלה מאיתנו שהתמזל מזלם ללכת לבית הספר למינהל עסקים של הרווארד, אלא כל מי שיש לו גישה לפייסבוק, לטוויטר או לטלפון נייד. וזה משבש את מבני הכוח המסורתיים, ומשטח את ההיררכיה המסורתית.

הקול והכוח עוברים מהמוסדות אל היחידים, מאלה שהיו עוצמתיים באופן מסורתי לאלה שלא היה בידיהם כוח. וכל זה קורה מהר מכפי שיכולתי לדמיין כשישבתי היכן שאתם יושבים היום, וכשמארק צוקרברג היה בן 11". את המסר המהפכני למדי הזה נשאה שריל סנדברג בטקס הסיום של בית הספר למינהל עסקים של הרווארד (HBS) בשנת 2012.

שריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק. "מגלמת היטב רבים מערכי בית הספר" צילום: בלומברג

סנדברג, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק ויד ימינו של צוקרברג, היתה ועודנה אחת הבוגרות המהוללות של בית הספר, בעצמו אחד המוסדות הנודעים בארה"ב. "מנהיגה אותנטית, שקופה ופתוחה", תיאר אותה חבר הפקולטה, פרופ' ביל ג'ורג'.

אלא שבחודשים האחרונים סנדברג נקלעה לעין הסערה - סביב האופן שהובילה את התמודדות החברה עם שערוריית התערבות הממשל הרוסי בבחירות לנשיאות ארה"ב ב־2016, ודליפת נתוני המשתמשים לידי שחקנים מפוקפקים כמו קיימברידג' אנליטיקה, החברה שניהלה את הקמפיין של דונלד טראמפ.

מדיניות גרירת הרגליים שנקטה פייסבוק בתגובה לשערוריות הללו שינתה תוך חודשים ספורים את הדימוי הציבורי של סנדברג: מגיבורה פמיניסטית מעוררת השראה, ונציגת החזון המשבש של עמק הסיליקון, לדמות תאגידית, מנהלת קשוחה שלא בוחלת בשילוב בין ערפול ציבורי והתנהלות אגרסיבית מאחורי הקלעים. נציגת הסדר הישן, לא הסדר החדש שעליו דיברה ב־2012. סנדברג היתה לאישיות מושמצת, אולי אף לשעיר לעזאזל, ולזו שתשלם, בבוא היום, על המשבר במשרתה.

כך, כשהתברר שפייסבוק שכרה חברת שתדלנים רפובליקנית כדי לפגוע במוניטין של מוחים אקטיביסטיים, בין היתר על ידי יצירת קשר בינם לבין איל ההון הליברלי ג'ורג' סורוס, שתויג כאנטישמי, סנדברג הגיבה במילים: "לא ידעתי ששכרנו את החברה ולא ידעתי מה מהות העבודה שהחברה עושה".

מנהיגה אמיתית, טען העיתונאי דאף מקדונלד במאמרו ל"וניטי פייר" מנובמבר האחרון, לא היתה כותבת פוסט הגנה עצמית כזה, לא היתה עומדת מנגד לאור מכירת המידע של המשתמשים ולא היתה שומרת על שתיקה חמישה ימים שלמים לאחר חשיפת השערורייה, ואז מגיבה בקול ענות חלושה: "חלה עלינו אחריות להגן על המידע שלכם - אם אנחנו לא יכולים לעמוד בה, איננו ראויים לשרת אתכם".

מנכ"לית ניו־יורקית שהתראיינה לכתבה בעילום שם הציעה הסבר פשוט להתנהגות הזו: "זו אשליה יזמית בלתי נמנעת כשנעשים כל כך גדולים כל כך מהר… כשאדם הופך להיות כל כך עשיר, הוא מתחיל להאמין לבולשיט של עצמו".

פרופ' מישל ענתבי, לשעבר חבר הפקולטה ומי שחקר לעומק את קוד ההתנהגות של HBS, מאופק יותר. לדבריו, סנדברג "מגלמת היטב רבים מערכי בית הספר. היא מנהיגה חזקה מאוד באמריקה התאגידית, בחוד החנית של הטכנולוגיה, ומייצגת הרבה ממה שבית הספר מייחל לו בבוגרים שלו".

אז מה רוצה בית הספר מבוגריו? אם לתמצת את טיעונו של ענתבי - שיגידו הרבה מבלי להגיד דבר. זוהי, מסתמן, מציאות החיים המתעתעת בליגת הקיסוס, שמעמידה את טובת בעלי המניות במרכז ושותקת כל הדרך אל הבנק.

מישל ענתבי. "חשבתי שנורמלי לחשוב על ההצעה, אבל נראה של־HBS אומרים מיד כן" צילום: Dan Watkins

המטרה: לנצח במלחמה

HBS עשה דרך ארוכה מאז 1963, שבה באו בשעריו שמונה נשים בלבד לעומת 676 גברים. הפערים האלה כמעט נסגרו, והיחס עומד כיום על 60/40 לטובת הגברים. המוסד הזה מתהדר בלא מעט בוגרות נשים; סנדברג ומג ויטמן, נשיאת ענקית המחשבים HPE לשעבר, הן רק שתיים מהן.

אבל התרבות הארגונית של המוסד הנערץ, קובע מחקר שערך ענתבי בשנותיו כחבר הפקולטה, נותרה של מועדון גברים ממש כפי שהיתה בהיווסדו.

מג ויטמן, נשיאת ענקית המחשבים HPE לשעבר. יחס של 60/40 לטובת הגברים ב־HBS צילום: איי אף פי

בספרו מ־2013, "Manufacturing Morals" מתאר ענתבי מועדון גברים אקסקלוסיבי, שבו חברי פקולטה מתקבלים לעבודה בבית הספר ללא חוזה, ב"הסכם ג'נטלמני" שבעל פה. העדות החזקה ביותר לתרבות הארגונית הזו מצויה בשיטת הלימוד, שמבוססת על מקרי בוחן - תרחישים אמיתיים שעמם התמודדו אנשי עסקים בכירים.

כ־18% מהנחיות ההוראה למקרי הבוחן האלה מנוסחות, לפי ענתבי, כ"טרמינולוגיית מלחמה". "חברות 'מכריזות מלחמה' על אחרות", נכתב בספר. "מתחרים מתויגים כ'תוקפים', צעדים שגויים מוכרזים כ'רוצחי עסקאות' וחברות מתוארות כנתונות ל'השתלטויות עוינות'". הסטודנטים, שמתבקשים לטעון בעד או נגד החלטות שקיבלו ולשכנע את חבריהם לכיתה, אף מעודדים לפרט מהם "כלי הנשק" שעומדים לרשותם כדי לפתור את הבעיה.

השיטה ללא ספק מוכיחה את עצמה. בוגרי בית הספר נמצאים בכל מוקדי הכוח בארה"ב, וכוללים גם את ראש עיריית ניו יורק לשעבר מייקל בלומברג ואת מנכ"ל בנק ג'יי.פי מורגן צ'ייס ג'יימי דיימון. ובכלל, אלה רק הנחיות הוראה, הצעות ולא יותר. אז מה הבעיה? "טרמינולוגיית המלחמה מעודדת סטודנטים לחשוב במונחים של מנצחים ומפסידים.

זו אינה ההכנה הטובה ביותר להתמודדות עם סוגיות מורכבות", אומר ענתבי, כיום פרופסור חבר להתנהגות ארגונית וסוציולוגיה באוניברסיטת בוסטון, בראיון טלפוני ל"כלכליסט". "כשהמטרה היא ניצחון במלחמה, כל הקורבנות ה'משניים' הופכים למוצדקים - הרס משרות, עקירת מפעלים ממקומם ועוד".

ג'יימי דיימון, מנכ"ל בנק ג'יי.פי מורגן צ'ייס. השיטה מוכיחה את עצמה צילוםם: בלומברג

קהילה מדומיינת

תחילת דרכו האקדמית של מישל ענתבי (49) היתה בשניים מהמוסדות האקדמיים היוקרתיים באירופה - ESSEC, שם למד תואר ראשון במינהל עסקים, והסורבון, שבו למד תואר מקביל לתואר שני בכלכלה. משיכתו למנגנונים הפנימיים של עולם התעסוקה התפתחה בשנותיו כסטודנט בפריז, שבהן עבד בחברת ייעוץ המתמחה בסכסוכי עבודה. זה מה שהביא אותו ללימודי תואר שני במינהל ציבורי בבית הספר לממשל ע"ש קנדי באוניברסיטת הרווארד.

משם המשיך לדוקטורט דו־מוסדי בניהול מ־NYU וסוציולוגיה מ־EHESS, פריז, וב־2005 קיבל הצעה נחשקת מ־HBS למשרת מרצה בכיר. דווקא שם הוא נחת סופית בארה"ב. "גדלתי בצרפת, שם לכל אחד יש אמונות לגבי מה נכון ומה לא", סיפר פעם בראיון. "כשניסיתי לבטא זאת בכיתה, הסטודנטים שתקו. הם לא היו רגילים לשיפוט ערכי כזה".

גם הרקע האישי שלו לא הוסיף. "אמנם למדתי בהרווארד, אבל בצד השני של הנהר, בבית הספר לממשל", הוא אומר כעת. "נוסף על כך, הייתי אאוטסיידר. עברתי לארה"ב בגיל 28, ואני בזוגיות חד־מינית, לא בדיוק הנורמה בפקולטה של HBS. כשהגעתי הרגשתי מיד שמשהו אחר, אבל לא הצלחתי לשים אצבע על מה, או למה לא הרגשתי לגמרי בבית".

מתי חשת לראשונה שמשהו אינו כשורה?

"די מיד", הוא צוחק. "HBS רגילים שאנשים קופצים על הצעות מהם מיד, אבל כשהציעו לי להצטרף הייתי בניו יורק, לא הייתי לגמרי משוכנע שהמקום הזה בשבילי ורציתי כמה שבועות לחשוב. בזמן הזה רבים מחברי הפקולטה ניסו להבין למה אני לוקח את הזמן. חשבתי שנורמלי לחשוב קצת על ההצעה, אבל נראה של־HBS אומרים מיד כן".

ענתבי לימד בבית הספר ב־2014-2005. לטובת מי שרגלו לא דרכה בקמפוס, ששכר הלימוד השנתי בו הוא 77 אלף דולר, מתאר ענתבי את סביבתו הפיזית, שמדמה עיירה קטנה.

"יש מעט מאוד נקודות תצפית מהרחוב הגדול שחוצה את הקמפוס ומעט מאוד מכוניות, מה שמעצים את תחושת הקהילה הקטנה; יש חיץ ממשי בין בית הספר לבין יתר העולם. ומצד שני, הוא גדול מאוד. כשלימדתי שם, בכל שנה התקבלו יותר מ־900 סטודנטים לתואר השני, כך שבכל עת היו כמעט 2,000 סטודנטים בתוכנית, בנוסף לתוכניות דוקטורט ומנהלים". עדיין, מדובר בקהילה קטנה ומנותקת, עם קודים משלה.

"הדבר השני שהייתי מספר למי שלא מכיר את בית הספר הוא שהיסטורית, תמיד היתה לו הצהרת כוונות ערכית. בלעדיה אפשר לראות בו בית ספר מקצועי שמלמד מיומנויות בסיסיות כמו ראיית חשבון, מימון ושיווק, אבל בגלל שבית הספר לעסקים הוא חלק מאוניברסיטה גדולה, הוא תמיד הצהיר על שאיפות גדולות יותר מסתם שאיפות מקצועיות".

ב"הצהרת כוונות ערכית" מתייחס ענתבי להצהרת הכוונות ההיסטורית של HBS, כפי שהשתקפה בדברי הדקאן הראשון שלו, אדווין גיי: "עסקים הם פעילות של עשיית רווחים ממכירת דברים - בהגינות". אלא שהיומרה הזו, על פי לפחות שלושה ספרים מהעשור האחרון שהוקדשו למוסד המרתק הזה, לא עומדת במבחן המציאות.

"Ahead of the Curve", רשמיו של עיתונאי ה"דיילי טלגרף" לשעבר פיליפ דלבס ברוטון כסטודנט ב־HBS, הפכו לקריאת חובה עבור המתעניינים בהצצה לעולם עסקי היפר־קפיטליסטי; "Manufacturing Morals" של ענתבי עמד במרכז שערורייה כשהתברר שעמד בפני קידום בעת כתיבת הספר והתפוטר לאחר פרסומו, או כפי שהוא קורא לזה בדיפלומטיות אירופית אופיינית, "transitioned out"; והאחרון שבהם, והחריף מכולם, הוא רב־המכר של העיתונאי דאף מקדונלד מ־2017, "דרכון הזהב", בו הוא מדבר על "הכישלון המוסרי של אליטת ה־MBA". אם הייתם שואלים את דקאן בית הספר המכהן, ניטין נוהריה, הוא כנראה היה אומר שבית הספר תחת מלחמה. איך זה קרה?

מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק לשעבר. בוגרי בית הספר נמצאים בכל מוקדי הכוח בארה"ב צילום: Getty

חוצפת הסאדהו

HBS נוסד ב־1908 ונחשב לבית הספר היוקרתי בעולם למינהל עסקים, ליגה אחת מעל הפקולטות המתחרות. הסיבות לחקור את התרבות הארגונית שלו כמעט מובנות מאליהן. "בית הספר מכשיר רבים מהמנהיגים הבכירים ביותר בארגונים ובתאגידים", אומר ענתבי, "לכן, אם רוצים להבין טוב יותר את העולם התאגידי, חשוב לצלול לחוויה המעצבת שלהם כסטודנטים".

וכדי להבין איך הפך למוסד למוסד הנאלץ להתמודד עם האשמות חוזרות ונשנות בהקצנת הקפיטליזם ובהכשרת תרבות של רדיפת בצע ושחיתויות, צריך לחזור למאמרו הנודע של הפסיכואנליטיקאי פרופ' אברהם זלזניק, חבר פקולטה ב־HBS, "מנהיגים ומנהלים: האם הם שונים?" (1977). "מנהיגים", כתב שם, "מפתחים גישות רעננות לבעיות ישנות נושנות". במקום להתמקד במבנים ובתהליכים, הם מתמקדים בפיתוח רעיונות וחזון: "מנהיגים הם אקטיביים ולא ריאקטיביים, והם מגבשים רעיונות ולא מגיבים אליהם".

המאמר הזה, בהעצמתו את המנהל, יכול היה להחזיר את הצהרת הכוונות הערכית לקדמת הבמה. אלא שב־HBS, כך נראה, בחרו לקחת ממנו בעיקר את ההעצמה. כעת, נופח האגו של הסטודנטים שלו אף יותר: הם לא סתם מנהלים לעתיד, הם מנהיגים לעתיד.

הטמעת השינוי התפיסתי הזה הכשירה את הקרקע לגיוסו של פרופ' מייקל ג'נסן, הסופר־סטאר הכלכלי של התקופה, לשורות HBS באמצע שנות השמונים.

ג'נסן תרגם לעולם מינהל העסקים את תורתו של הכלכלן חתן הנובל מילטון פרידמן: אחריותו של העסק היא להגדיל את רווחיו; מנהלים עם מצפון 'חברתי', שבהתנהלותם השוטפת נותנים את דעתם על סוגיות מוסריות, חותרים תחת המערכת הקפיטליסטית, כי בהיותם נושאי הכלים של בעלי המניות בחברה, מוטל עליהם לנהל אותה לשביעות רצונם ולהשיא את רווחיהם. ענתבי סבור שג'נסן אינו האשם הבלעדי. "הוא רק ליטש את התהליכים שקרו ממילא באותה עת", הוא אומר.

לדעתו, "בשלב מסוים אירע נתק בין מה שבית הספר הכשיר את הסטודנטים לעשות לבין רכיב ההגינות. בשנים המוקדמות המונח 'הגינות' נקשר בסוג או במהות העבודה, ובהמשך הוא הפך יותר ויותר לשם נרדף לתרומת סכומי כסף גדולים ל'מטרות טובות'. המשמעות היא שניתן ליטול חלק בכל פעילות עסקית שנראית לסטודנטים ואז לתרום כסף. מכאן הניתוק".

אחד המנגנונים המרכזיים שתורמים לניתוק הזה, לדידו של ענתבי, הוא פרקטיקת "השתיקה הקולנית" של HBS. מה זו "שתיקה קולנית"? ובכן, לא מה שבני גנץ עושה. בספרו מגדיר ענתבי את המונח כ"שגרה שמצריכה קבלת החלטות משמעותית עם מעט מאוד הדרכה מצד הממונים, בהקשר שעשיר ברמזים ערכיים"; הוא נותן כדוגמה את טוהר הנשק של צה"ל.

"זהו ביטוי לרעיון שחיילים ישתמשו בנשקם ובכוחם רק לצורך המשימה, רק במידה הנדרשת, וישמרו על הומניות גם בשעת קרב", הוא כותב. "המילה 'הומניות' נותרה ללא הגדרה במכוון, אבל ניתן להסיק מה התוכן והמשמעות שלה מסיפוריהם של חיילים אחרים".

איך מתבטאת שתיקה קולנית בפקולטה של HBS?

"כשמישהו מגיע לבית הספר, בין שהוא חבר פקולטה ובין שסטודנט, הוא מצופה לבצע בחירות - סביב חומר הלימוד, נושאים נלמדים, מחקר. על פניו, בית הספר עושה רושם של hands off, לא אוהב לבטא את העדפותיו או את המגבלות שהוא מטיל, אבל באותו זמן, יש לא מעט רמזים לגבי מה ראוי ומה לא. אז רבים מאיתנו, שלא הוכשרו בבית הספר - אחוז גדול מחברי הפקולטה מגיעים מהרווארד או מ־HBS - מצאו את עצמם בסיטואציה שבה עליהם לקבל בחירות ללא שום הכוונה, והציפייה היתה שנקבל את הבחירה הנכונה לבד. לזה אני קורא שתיקה קולנית.

"לדוגמה, הנחיות ההוראה של בית הספר מדריכות את המרצים כיצד ללמד סטודנטים, אבל לא מה ללמד. השתיקה הזו עשויה להיתפס כפתיחות, אבל מתגלה עד מהרה כפתח לרעיונות 'מוכחים', שכן חברי הפקולטה מתכנסים לפני שהם מלמדים את קורסי הליבה ומקבלים הצעות מה ללמד - ובאותו זמן נאמר להם שיעשו כרצונם".

התרבות הארגונית הזו התפתחה לכדי "אידאולוגיית השתיקה של HBS", כשמו של מאמר ההמשך הנשכני שפרסם ענתבי ב־2016, שלוש שנים לאחר פרסום הספר ושנתיים לאחר שסיים את עבודתו ב־HBS. "אידאולוגיית השתיקה לא רק מעודדת מנהיגים עסקיים שלא להכפיש אף עמדה מוסרית, אלא גם מצדיקה כמעט את כל העמדות", נכתב בו. "ההבנייה הזו של מטלות הלימוד של חברי הפקולטה מוכיחה את עצמה כבעלת חשיבות עצומה. כמעט כל דבר יכול להיות מתויג כ'מוסרי' ולפיכך שום דבר אינו 'בלתי מוסרי'... מה שמוביל לקידום פלורליזם מוסרי או רלטיביזם מוסרי".

ענתבי טוען במאמרו שזהו תהליך חיברות שמקהה את השיפוט המוסרי כלפי עבירות צווארון לבן, הרסניות ככל שיהיו. הדוגמאות רבות: מבכירי ג'נרל מוטורס, שגילו על פגמים במכוניות ועשו שורת החלטות איומות, שגרמו למקרי מוות; ועד מנהלי בנק ההשקעות ליהמן ברדרס, שעשו שימוש בגימיקים מוליכי שולל כדי לנפח את המאזן ב־50 מיליארד דולר. קריסת הבנק היתה אחת מפשיטות הרגל הגדולות בהיסטוריה, ונחשבת אחד הגורמים לפרוץ המשבר הפיננסי של 2008.

למרות זאת, ריצ'רד פולד, שעמד בראש הבנק, מכהן כיום כראש חברת מטריקס פרייבט קפיטל, ובהופעה פומבית נדירה ב־2015 אמר: "מה שלא קורה, תיהנו מהדרך ובלי חרטות".

"האידיאולוגיה של היעדר האידיאולוגיה", המונח המרכזי שטבע ענתבי במאמר זה, "זו נקיטת עמדה היכן שאינך רוצה לנקוט עמדה. תאגידים מעטים נוקטים עמדה בסוגיות רבות. תאגידים תורמים כספים לכל מפלגה על המפה, גם לדמוקרטים וגם לרפובליקנים, כי לא באמת אכפת להם. הם מנסים לאותת שהם לא בוחרים צד פוליטי".

עדויות להשלכות מרחיקות הלכת של הגישה הזו ניכרות ב"משל הסאדהו" של בנקאי ההשקעות בואן מק'קוי, שפורסם ב"הרווארד ביזנס ריוויו" ב־1977 ושמציג את מה שהקהל של HBS תופס כדילמה מוסרית. מק'קוי היה בטיול בהימלאיה כשהמשלחת שלו נתקלה בסאדהו - מתרגל רוחני - שהיה קרוב למות מהיפותרמיה. חברי המשלחת חמלו עליו, הלבישו אותו והשאירו אותו בשמש לפני שהמשיכו לפסגת ההר.

אחד מחברי המשלחת חש "שבר בין המוסר הפרטי למוסר הקבוצתי", והוצף אשמה על שלא וידאו שהסאדהו ירד מההר בשלום. תגובתו של מק'קוי היתה: "הנה אנחנו… בעיצומה של אחת החוויות העוצמתיות בחיינו… איזו זכות יש לצליין כמעט עירום שבחר בשביל הלא נכון להפריע לחיינו?". HBS אימצה את המשל לתוכנית הלימוד שלה, עדות לכך שה"דילמה" עלתה בקנה אחד עם עמדת בית הספר - חוסר היכולת לבצע את ההחלטה הנכונה בעסקים אינה אשמתו של הבוחר, כי אם מאפיין מהותי בעסקים כשלעצמם.

אם כך אין פלא, גורס ענתבי, שבית הספר הצמיח טיפוס כמו סטיב באנון, האסטרטג שהנחית את דונלד טראמפ על כס הנשיאות האמריקאית ואחת הדמויות המזוהות ביותר של תנועת האלט רייט (הימין האלטרנטיבי). באנון, אומר ענתבי, הוא בוגר טיפוסי של HBS,

"מהבחינה שבית הספר מאפשר לנקודות מבט מכל הקשת המוסרית, גם קיצוניות, להתקיים זו לצד זו. זאת משום שהגבולות של מה נכון ומה לא נכון נותרות אמורפיות במכוון". זה נכון גם לגבי "מנהיגים" דוגמת ג'ף סקילינג, שעבד בחברת הייעוץ האסטרטגי מקינזי לפני שהמשיך למשרה בכירה, בענקית האנרגיה "אנרון", שקריסתה ב־2001 בעקבות שורת פעולות חשבונאיות כוזבות הפכה אותה לאחת ההונאות הגדולות בהיסטוריה העסקית.

סטיב באנון, האסטרטג של טראמפ בקמפיין הבחירות. אחת הדמויות המזוהות של האלט רייט צילום: בלומברג

הדרך היא חקיקה

"Manufacturing Morals" ראה אור בסופו של דבר בהוצאת אוניברסיטת שיקגו, אף של־HBS יש הוצאת ספרים פעילה משלו. ענתבי לא מכחיש שנתקל בהתנגדויות רבות בזמן עבודתו על הספר. "הרבה אנשים ניסו לשכנע אותי לרדת ממנו", הוא מודה. "חלקם דאגו שהוא ייצור בעיה אם קידום יעמוד על הפרק, כך שהם ניסו לגונן עליי. אחרים חשו לא בנוח עם ספר שלא נעשו בפיקוח ובשליטה של בית הספר. פרויקט עצמאי כזה לא תמיד מתקבל בברכה".

ג'ף סקילינג, לשעבר מנכ"ל אנרון, שהיתה אחראית לאחת ההונאות הגדולות בהיסטוריה צילום: בלומברג

דיברת על ממצאיך עם קולגות וסטודנטים שלך ב־HBS?

"התגובות היו מעורבות. הופתעתי לגלות שבאוניברסיטאות רבות שקרובות לליגת הקיסוס, כמו קיימברידג' ואוקספורד, היו לאנשים חוויות דומות. אז המחקר רלבנטי לכל סביבה שבה מעודדים תחושת ערך עצמי גבוה, אם נקרא לזה כך".

חרף הטלטלה שהביא הספר לקריירה של ענתבי, הוא לא מתחרט על כתיבתו. "הייתי מתחרט אם לא הייתי כותב אותו. "HBS חוקר שלל ארגונים, יש לו משרדים בארה"ב, באירופה ובסין, הוא מייצר הרבה מאוד מידע - והרגשתי לא בנוח שבית הספר מרשה לעצמו לנהוג כך מצד אחד, ולא מאפשר להתבונן בו ולחקור אותו מצד שני.

"אין בי שום חרטה על האופן שפעלתי, מלבד העובדה שבזבזתי זמן רב בלנסות לשכנע אנשים מתוך המערכת שהפרויקט הזה ראוי כשהוא זכה להתנגדות. קיוויתי לשכנע אינסיידרים שלא רצו להשתכנע. הלוואי שהייתי מבלה את הזמן הזה בעבודה נוספת על הספר".

אם היית מתמנה לדקאן HBS היום, מה היית עושה כדי "לתקן" אותו מוסרית?

"הייתי מנסה להביא להכרה בכך שלצדדים נוספים בחברה - כמו חברה אזרחית, ממשלות וקבוצות מקצועיות - יש זכות שווה לזו של עסקים בכינון אג'נדות ערכיות. לדוגמה חופשת הלידה בארה"ב: יש פרקטיקות מגוונות והדרך ה'נכונה' להתקדם עשויה להיות הטלת קריטריונים משפטיים. מקרים בודדים של מנכ"לים שנוקטים עמדה הם התחלה, אבל הם בשום אופן לא יפתרו את הבעיה עבור כלל העובדות במדינה".

אולי זה רעיון ליברלי ופרוגרסיבי מדי בעידן באנון וטראמפ, בפרט כשבאנון מצהיר בערוץ RTL כי "הגיע הזמן שמישהו מארה"ב יגיע לאירופה ויסייע בהפצת רעיונות שמרניים במקום ליברליים". אפילו ענתבי סבור ש"יש לשקול מחדש את הציפייה שתאגידים יספקו הדרכה ערכית".

אפשר אולי למצוא תקווה בהליכים נגד פייסבוק וולס פארגו ובוויכוח בעמק הסיליקון על העזרה של מיקרוסופט וגוגל לרשות ההגירה והצבא. ענתבי מציין לטובה גם את דן שולמן, נשיא ומנכ"ל פייפאל, שמרבה להתבטא בנושאים חברתיים ואף לנקוט עמדה בעניינים שנויים במחלוקת כמו זכויות טרנסג'נדרים בארה"ב.

עם זאת הוא מסכם: "אני מאמין שחוקים, כמו חוקים להגנה על זכויות טרנסג'נדרים בכל ארה"ב, הם דרך הרבה יותר טובה להבטיח שעמדות כאלה יחולו על כולם, ולא יתבטלו כשהמנכ"ל יפרוש".