"יש גנרל לבשר, גנרל לבגדים, גנרל לאורז וגנרל לשמפו - כי הכל חסר בעצם"

"עם שכר כזה, האזרח הוונצואלי לא יכול להתקיים. גם אם היה מוציא את כל שכרו על מזון, הוא לא היה מגיע לכמות הקלוריות הנדרשות כדי לשרוד. השכר הזה מאפשר לרכוש כ־400 קלוריות ליום (המינימום המומלץ הוא 1,500 ליום — א"פ). חלה עלייה משמעותית בתופעות של תת־תזונה ונשירה מבתי ספר, כי הילדים רעבים. לפי סקר שנערך בונצואלה, האזרחים איבדו בממוצע 9 ק"ג ממשקלם בשנה החולפת.

מדפים ריקים בסופר בקראקס. "האזרחים איבדו בממוצע 9 ק"ג בשנה החולפת" צילום: רויטרס

"בד בבד, המדינה קרסה כליל והפסיקה לספק חיסונים. מחלות שכבר נעלמו - שחפת, דיפתריה, אפילו פוליו - חוזרות היום. יותר מזה: חלקים רחבים משטח המדינה אינם בשליטת הממשל אלא בשליטת ה'נארקוס' (סוחרי הסמים), חלקים אחרים נמצאים בשליטת המאפיה, ויש גם 'שטחי שלום' שבהם שולטים כוחות חמושים לא ממשלתיים. השלטון המרכזי איבד את מונופול האכיפה והפעלת הכוח.

"כל זה הביא כמובן למשבר ההגירה הגדול ביותר באמריקה הלטינית. לפי נתוני ארגון ההגירה הבינלאומי, מאז 2014 ברחו מוונצואלה כ־2.5 מיליון איש, קרוב ל־10% מהאוכלוסייה. אפשר לעקוב אחרי התנועה הזו באמצעות ציוצים בטוויטר: יותר מעשירית מהוונצואלים שצייצו ב־2017 (10.8%), עזבו את ונצואלה באותה שנה".

כאשר הוא שוטח את התיאור המזעזע הזה, ניכר שפרופ' האוסמן, מנהל המרכז לפיתוח כלכלי בינלאומי בהרווארד, כואב כל אחד ואחד מהמספרים שהוא יורה בעל פה. האוסמן, יליד ונצואלה שגם כיהן כשר לתכנון כלכלי בממשלתה וכחבר בוועדה המוניטרית של הבנק המרכזי שלה, מבין היטב לא רק את הערך המתמטי של המספרים האלה, אלא גם את המשמעות העמוקה שלהם.

"למצב בוונצואלה אין אח ורע. הוא כולל מיתון ענק, כפול בממדיו מהשפל הגדול ב־1929, כפול מהמשבר היווני, כפול מהמיתון הספרדי במהלך מלחמת האזרחים ב־1936. הוא דומה למצב במדינות במלחמה כמו עיראק, לוב או רואנדה, או למצב ששרר במדינות לוויין של ברה''מ אחרי נפילתה. אבל ונצואלה לא במלחמה ולא היה בה שינוי משטר. ולכן המצב הזה עוד יותר יוצא דופן".

פרופ' ריקרדו האוסמן: "אמריקה הלטינית נעה שמאלה כשמחירי הסחורות עולים, וחוזרת ימינה כשהם יורדים" צילום: Martha Stewart

האוסמן נחשב למומחה בעל שם לפיתוח כלכלי, אחת הסוגיות ה'חמות' בחקר הכלכלה. הוא מנסה להשיב לשאלה פשוטה אך חיונית: אילו גורמים ותהליכים מבטיחים את שיפור רמת החיים של כל אומה. הצד השני של השאלה הזאת מסתתר בשמו של אחד מהקורסים שהוא מעביר: 'מדוע ישנן כל כך הרבה מדינות עניות, אי־שוויוניות ולא יציבות?'. האוסמן מתגורר בארה''ב מאז עלה הוגו צ'אבס לשלטון בוונצואלה, ב־1999. מאז עברו 20 שנה של משטר "צ'אביסטה" – ייצור כלאיים ייחודי של פופוליזם, טוטליטריות, פשיזם וקומוניזם - כולל חמש וחצי שנות שלטון של מחליפו של צ'אבס, ניקולס מדורו. המשטר של ונצואלה אולי ייחודי, אבל האוסמן מסביר, בראיון בלעדי ל"כלכליסט", שהצרות של ונצואלה כבר מזמן גלשו מעבר לגבולותיה.

"זה לא רק שהמשבר ההומניטרי בוונצואלה הפך לסוגייה 'פנימית' במדינות השכנות אליה, הוא הפך לסוגיה הפנימית החשובה, החמה והמטרידה ביותר הניצבת בראש סדר היום הציבורי והפוליטי באותן מדינות. קולומביה הכריזה על משבר פליטים כי נכנסו אליה יותר ממיליון פליטים ונצואלים, בפרו יש יותר מ־400 אלף פליטים, באקוודור יש כ־300 אלף פליטים ובצ'ילה כ־200 אלף פליטים ונצואלים. והליך ההגירה רק התחיל! המדינות הללו פשוט מתמלאות בוונצואלים. והן נטולות תשתיות פיזיות וממשלתיות לספוג כמויות כאלו של 'מהגרים', וגם חסרות יכולת תקציבית לקלוט אותם ולספק להם שירותים בסיסיים. המשבר הזה גורם לתסיסה כלל־יבשתית".

דיכוי פוליטי ונפט ביוקר

ייתכן שהשאלה החשובה ביותר לשאול את האוסמן, מי שכיהן בעבר ככלכלן הראשי של הבנק הבין־אמריקאי לפיתוח וכמנהל ועדת הפיתוח של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, הוא איך אומה מגיעה למצב כה קטסטרופלי, ואיך מונעים זאת. התשובה של האוסמן מורכבת, אבל ניתן לסכם אותה בשילוב קטלני: מצד אחד, הידרדרות מבנית־מוסדית־ארגונית של המדינה, מה שהוא מכנה "ביטול החופש", ומצד שני, שינוי נסיבתי — צניחה במחירי הנפט.

"זה שילוב נדיר של גורמים", אומר האוסמן. "הרי ונצואלה איננה יצואנית הנפט היחידה בעולם שנאלצה להתמודד עם צניחה של מחירי הנפט. מחירי הנפט קרסו לכולן, ולא כל המדינות קרסו, ובטח לא בצורה כזו. מנגד, היו הרבה מדינות שאימצו אג'נדה פופוליסטית - ולא כולן קרסו. מה שאפיין את ממשל צ'אבס־מדורו היתה המתקפה הברוטלית והמתמשכת נגד "היד הנעלמה" (כפי שאדם סמית תיאר את כוחות השוק — א"פ). בוונצואלה אין חופש, אין זכויות כלכליות, לרבות זכויות קניין, ואין מנגנוני שוק".

למה הכוונה?

"אתן דוגמה: בכל משק תקין יש נייר טואלט, כי החברה האזרחית רוצה נייר טואלט. ולכן אם אין נייר טואלט, מחיר הנייר יעלה, וזה יתמרץ יזמים לייצר נייר טואלט. אבל כדי שזה יקרה, הממשל חייב לאפשר לאזרחים לרכוש מט''ח, לייבא נייר, לייבא מכונות וציוד מתאימים, לתמחר את נייר הטואלט לפי עלויות ושולי רווח. אבל בוונצואלה אי אפשר לבצע אף אחת מהפעולות הללו כי אסור לייבא, אסור לרכוש מט''ח, אסור לקבוע מחירים (הממשלה קובעת את מחירי כל הסחורות במשק), אסור לקבוע שולי רווח. אז יש צורך בנייר טואלט, אבל אין 'שוק' לנייר טואלט כי אין תמריצים. אז מה כן יש? גנרל שממונה על נייר טואלט ומדווח לשר לענייני אספקת מוצרי יסוד. אז יש גנרל לבשר, גנרל לבגדים, גנרל לאורז וגנרל לשמפו - כי הכל חסר בעצם". ואכן, כבר חודשים ארוכים שבוונצואלה יש מחסור חריף בנייר טואלט.

מחאה נגד משטר מדורו צילום: איי פי

האוסמן מסכם וקובע כי "הממשל הונצואלי חיסל את המסגרת המוסדית־חוקית שאפשרה זכויות כלכליות אזרחיות. הממשל הזה ייסד את המבנה המוסדי הנוכחי, במהלך ותוך ניצול של זינוק מחירי הנפט, באמצעות הלאמה כוללת של ענפי המשק: אנרגיה, פיננסים, בטון, פלדה, קרקע (60 מיליון דונם), טלקום, קמעונאות. למרבה הצער, כל הנכסים שהולאמו נוהלו בצורה גרועה ומערכת הייצור קרסה. ההרס הזה התרחש במהלך גאות הנפט, בין 2004 ל־2014, וזה אפשר להסתיר את היעדר הייצור באמצעות יבוא - כי היה שפע של דולרים. כתוצאה מכך, החוב הציבורי החיצוני זינק מ־25 מיליארד דולר ל־150 מיליארד דולר — פי שישה".

"הייתי שמח לתרגם לך את החוב הזה במונחי תוצר (כך נהוג למדוד חוב חיצוני לצורך השוואה בינלאומית — א"פ), אך אף אחד לא יודע מה התמ''ג של ונצואלה", צוחק האוסמן. "אבל אם נשתמש במונח של שנות יצוא, מדובר בשש שנים, מה שהופך את החוב של ונצואלה לגבוה ביותר בעולם, לפי הבנק העולמי. כתוצאה, אפילו כשמחיר הנפט היה מעל 200 דולר לחבית, ונצואלה איבדה את הגישה לשווקים הבינלאומיים. אז כמובן, ברגע שמחירי הנפט קרסו, כבר לא היתה גישה למימון חיצוני וגם לא פנימי, ובגלל שבתקופת 'הפרות השמנות' לא נצברו חיסכונות לאומיים, היבוא קרס. לא רק יבוא של מוצרי צריכה, אלא גם יבוא של מוצרי השקעה וחומרי גלם, הכל קרס".

"ובמבט קדימה", האוסמן משלים את הניתוח הקודר שלו, "ונצואלה מייצרת היום חצי מכמות הנפט שייצרה כשמדורו עלה לשלטון ב־2013, ושליש ממה שייצרה כשצ'אבס עלה לשלטון ב־1999. השנה צפויה עוד ירידה של 30% לעומת השנה שעברה. אם לסכם: הממשל ניסה לנהל מדינה תוך נישול כל זכויות האזרחים - ונכשל עקב חוסר היכולת שלו. והוא הצליח להסתיר זאת רק כל עוד גאות הנפט נמשכה".

מדוע הם כשלו?

"ממשלת ונצואלה היא ממשלה עבריינית ופושעת. גם בקולומביה, לצורך השוואה, היתה המון אלימות. אבל שם הממשלה נאלצה להילחם מול ה'נארקוס' שרצו לכבוש את המדינה. בוונצואלה הממשלה היא ה'נארקוס'. למעשה, שני אחיינים של מדורו כלואים בארה''ב אחרי שינדונו ל־18 שנות מאסר באשמת ניסיון להכניס לארה''ב עשרות קילוגרמים של קוקאין. לסגן הנשיא הוקפאו נכסים פיננסיים בסך 900 מיליון דולר בתוך ארה''ב. אפשר להניח שיש לו כספים במקומות אחרים בעולם. הממשלה הנוכחית הפכה להיות ארגון פשע בממדים שלא ראינו מעולם".

הדרך לתיקון עוברת בכוח

מה אפשר ללמוד מהמקרה של ונצואלה?

"אני עבדתי באלבניה, שגם היא מדינה שקרסה, והיא מתאוששת בצורה טובה. כך שיש מדינות שנופלות נמוך מאוד ומתאוששות, ולכן אני לא מאבד תקווה. מה שוונצואלה מלמדת הוא שהעיקרון שלפיו 'אם הכלכלה מידרדרת, השלטון נופל' — אינו תקף במשטרי עריצות, אלא רק במשטרים דמוקרטיים. המשבר בקובה אחרי קריסת ברה''מ וההיפר־אינפלציה בזימבבואה לא הביאו לשינוי בשלטון או במשטר. היחלשות הכלכלה גרמה להחלשה הרבה יותר משמעותית של החברה האזרחית בוונצואלה מאשר של הממשל, שהצליח לשמור על כוחו היחסי. זה המסר שלי. הממשל משתמש כיום בפחד ובהפחדה כדי לשרוד, ולהמשיך למשול. השאלה הגדולה כעת היא עד כמה הממשל ימשיך להצליח ולהדוף את הביקורת של החלקים השונים של החברה, לרבות של הצבא - כי גם שם יש ביקורת. וכמובן, ללחץ הפנימי מצטרף בימינו גם לחץ חיצוני כי כאמור, ונצואלה הפכה לסוגיית פנים עבור אמריקה הלטינית כולה. אבל אי אפשר לדעת בדיוק איך ומתי תגיע התפנית".

צ'אבס. 20 שנות "צ'אביסטה" צילום: איי פי

מה צריך לקרות?

"היציאה מהמשבר חייבת לכלול שלושה אלמנטים: ראשית, השבת הזכויות לאזרחים, לרבות זכויות כלכליות, כדי להביא לחידוש הפעילות במשק. שנית, פתרון למחסור במט''ח שיחייב ארגון מחדש של החוב החיצוני, לרבות מחיקת חוב כמו במקרה של יוון, לפחות חלקית. אף אחד לא ישקיע במדינה עם חוב עתק כזה. ברור לכולנו שיהיה צורך בסיוע בינלאומי בסגנון יוון, ואפילו ירדן וסוריה. אם כולנו רוצים שהונצולאים לא יגיעו לקולומביה, אז חייבים לעודד אותם להישאר בוונצואלה. שלישית, חייבת להיות ליברליזציה של שוק הנפט. שוק הנפט נשלט על ידי חברה ממשלתית (PEDEVESA) שהיא פושטת רגל וחדלת פירעון. הממשל ניסה בכל דרך להביא לכך שכל הנפט ייוצר על ידי חברה שקרסה. צריך לסייע אבל אי אפשר לבנות רק עליה".

צעדים כאלה יצריכו שינוי רדיקלי במשטר.

"אני לא מדמיין יציאה מהמשבר ללא החלפת שלטון והחלפת משטר. קשה לי לדמיין את הממשלה הזו, שביצעה 'קרימינליזציה' של הפעילות הכלכלית החופשית, מבצעת את כל השינויים הנדרשים שתיארתי קודם. המצב היום בוונצואלה הוא כזה שאם אתה מוביל מזון במשאית ללא אישור של הממשלה, אתה נידון ל-18 שנות מאסר, עונש חמור יותר מאשר אם היית מעביר סמים! אני לא רואה מנוס משינוי משטר כדי לצאת מהמשבר".

שינוי משטר בכוח?

"ונצואלה כבר לא פועלת במסגרת החוקה. הממשלה היא בלתי חוקתית. בבחירות האחרונות האופוזיציה זכתה בשני שלישים מהפרלמנט, ואז הממשלה ביטלה את הפרלמנט ומאז היא מושלת לפי צווים. ובאפריל האחרון הממשלה הכריזה על בחירות חדשות אבל אסרה על ראשי המפלגות להשתתף בה, ולפיכך אותן בחירות לא זכו להכרה בינלאומית ואינן לגיטימיות. כך שהממשלה חסמה את הנתיבים החוקתיים לשינוי ממשל. הדמוקרטיה בוטלה בפועל. במסגרת הנוכחית, ברור שהתפנית לא תהיה בדרכים חוקתיות, כי כל המטרה תהיה להשיב את החוקה ודרכיה".

המטוטלת של דרום אמריקה

במבט לאחור, החלק המפתיע בסיפור הזה הוא שלא מעט מדינות, בעיקר באמריקה הלטינית, אימצו ואף חיבקו את האידיאולגיה של ונצואלה, שאפילו זכתה לשם: צ'אבסימו, על שם הוגו צ'אבס. האוסמן יודע להסביר מה עומד מאחורי הפופולריות הזו. "ונצואלה ייצאה את המהפכה שלה באמצעות חלוקת דולרים במהלך הגאות במחירי הנפט", הוא אומר. "בשיא ונצואלה העבירה לקובה, למשל, דולרים בשווי כ־12% מהתמ''ג הקובני. ונצואלה מימנה איים בקאריביים שעדיין מצביעים בעדה בארגון מדינות אמריקה (OEA). הסיוע הכלכלי שהעניקה ונצואלה הביא ליחס ידידותי מהממשלות בניקרגואה, קובה ובוליביה, וגם ממשלות ברזיל וארגנטינה היו אוהדות".

אבל התמונה הזו משתנה, אומר האוסמן. "ממשלת ניקרגואה במשבר עמוק כיום, כי ונצואלה לא יכולה לספק לה סיוע. גם ממשלת אקוודור מאוד התרחקה ממדורו, והנשיא הנוכחי תקף אותו בחריפות. בוליביה עדיין מסמפטת את הממשל בוונצואלה, אבל המשטר והניהול המאקרו־כלכלי בה שונים בתכלית מאלה של מדורו. בברזיל ובארגנטינה, הן דילמה רוסף והן קריסטינה קירשנר איבדו את השלטון, ובמקומן עלו לשלטון ממשלות מרכז־ימין. לפיכך, במובן מסוים, הגל הפופוליסטי שמומן על ידי גאות הנפט חלף. יהיו שיטענו שניצחונו של לופז אוברדור בבחירות במקסיקו ותוצאות הבחירות בברזיל (שהסיבוב השני בהן ייערך בסוף החודש הזה) עשויים לבשר שינוי, אבל אני חושב בכל זאת שהגאות של הפופוליזם — לרבות הצ'אביזם — באמריקה הלטינית היא מאחורינו והיא נחלת העבר".

מה באשר להצלחה הכבירה של מועמד הימין הקיצוני ז'איר בולסונארו בסיבוב הראשון בבחירות בברזיל, שנערך בשבוע שעבר?

"אי אפשר להבין את ההצלחה שלו בלי להבין את שערוריות השחיתות בברזיל בשנים האחרונות", מסביר האוסמן. הוא מזכיר, למשל, את מבצע 'שטיפת מכוניות', הכינוי שלו זכתה החקירה הפלילית המתמשכת הנערכת בברזיל כבר יותר מארבע שנים וחצי, וחשפה את מקרה השחיתות הגדול ביותר בתולדות ברזיל, ואולי באמריקה הלטינית כולה. החקירה החלה בעקבות שחיתות בפטרבראס — חברת הנפט הלאומית, שמנהלים בה העניקו לכאורה חוזי בנייה מנופחים תמורת שוחד. גם אודרברכט, חברת הבנייה הגדולה בברזיל, מעורבת. ההערכות מדברות על הלבנת הון בהיקף של 9.5 מיליארד דולר. עשרות פולטיקאים, אנשי עסקים ואנשי ציבור מעורבים בפרשה באופן ישיר — לרבות הנשיא לשעבר איגנסיו לולה דה סילבה, שהורשע ונידון ל־12 שנות מאסר, וכבר נמצא מאחורי סורג ובריח. המקרה הזה שיקף רמת שחיתות שאין לה אח ורע, בלב המפלגות המסורתיות של המערכת הפוליטית הברזילאית. בלב ה'ממסד'. בולסונארו בעיקר מסמל אנטי־ממסדיות. זו תגובת נגד קלאסית".

ההסבר של האוסמן על ונצואלה עצמה משכנע ומבוסס היטב. אלא שעדיין צריכים שניים לטנגו: ונצואלה ייצאה, אבל היו מדינות, הרבה מדינות, ששמחו לייבא את הסיפור של צ'אבס. וזאת לא הפעם הראשונה ולא השנייה שמדינות באמריקה הלטינית מחבקות בחום אידאולוגיות פופוליסטיות. האוסמן מזהה דפוס. "אמריקה הלטינית נוטה לנוע שמאלה כאשר מחירי הסחורות עולים, ואז הדגש במדיניות המאקרו־כלכלית מתמקד בחלוקה מחדש של העושר. והיא חוזרת ימינה כאשר מחירי הסחורות יורדים. עכשיו, כאשר יש מחסור במט"ח, המטוטלת הזו נעה ימינה, כי צריך למשוך משקיעים זרים, וליצור מסגרת מוסדית 'בעד עסקים' כדי להמריץ את ההשקעות במשק ואת הכלכלה כולה. זה מחזור שקיים באמריקה הלטינית".

טראמפ (מימין) ובולסונארו. "הממשלה חייבת לשקף את הרצון הפוליטי של ה'בסיס'" צילום: איי פי

המשותף לצ'אבס, טארמפ ולה פן

כיום אפשר למצוא מנהיגים פופוליסטיים בארה"ב ובאירופה. המערב הפך דומה לאמריקה הלטינית?

"הנרטיב הפופוליסטי מבוסס על העיקרון שקיים עם הומוגני שהוא 'טוב', ומולו ניצבים אויבי העם, שגם הם קבוצה הומוגנית, שהם ה'רעים'. יש גם מדינה או מערכת שנשלטת על ידי אויבי העם הרעים, תוך ניצול ה'טובים'. ואז הפתרון מגיע בצורה של מושיע שתוקף את הרעים ומציל את הטובים - את העם. זה העיקרון בנרטיב של צ'אבס, של טראמפ ושל מארין לה פן".

"מיהו העם, מיהם האויבים ומה עושים הרעים לטובים - כל הפרטים האלה משתנים ממדינה למדינה. בארה''ב, למשל, לפי הנרטיב החדש, הרעים הם אליטה 'גלובליסטית' שממש לא מתעניינת במה שקורה לעם ה'אמריקאי', ולכן זה זקוק למושיע ש'ישים את האמריקאים תחילה'. אבל במקרה האמריקאי זה ממש עניין 'שיווקי' כי כל שרי ממשל טראמפ הם מיליארדרים, והדבר הראשון שעשו זה להפחית את המס על חברות ענק ולא על העובד הפשוט. אז כדאי לבחון מעבר לאריזה ולבדוק את המהות של המדיניות".

"ככלל, הייתי אומר שהדמיון (בין גילויי הפופוליזם השונים) הוא יותר ב'צורה' והרבה פחות במהות. לדוגמה, בארה''ב המחלוקות המהותיות הן סביב סוגיות של גלובליזציה ומדיניות הסחר. מעל זה אנו רואים גם סוגיות 'תרבותיות יותר', כמו נישואים חד־מיניים והגירה".

מה מקור הגל הפופוליסטי הזה?

"יש סוג של תגובת נגד, גם בארה''ב, נגד הסובלנות שהופגנה בעבר כלפי קבוצות מיעוט, שחבריהן דורשות הכרה כ'שווים'. יותר ויותר אנשים סבורים שהקבוצות הללו יכולות להתקיים בתוך החברות שלהם אך הן לא חלק מהזהות הלאומית. הן לא באמת 'משלנו'. התחושה הזו עומדת מאחורי עליית טראמפ ובולסונארו, וגם מה מאחורי החזית הלאומית של לה פן. טראמפ לא אומר שאסור שיהיו היספאנים והומוסקסואלים - הוא רק אומר ש'הם' לא 'אנחנו'. יש כאן ניסיון ליצור זהות על בסיס הרוב, והממשלה חייבת לשקף את הרצון הפוליטי של אותו 'בסיס'. ו'השאר' יכולים לחיות כאן אבל שלא ישאפו לקבוע את סדר היום.

זה מזכיר את הביקורת על 'חוק הלאום' כאן בישראל.

"אלו שמבינים הרבה, זקוקים למעט מילים", צוחק האוסמן.

הזכרת באותה נשימה את צ'אבס ואת טראמפ, אבל הכלכלה האמריקאית משגשגת והוונצואלית הרבה פחות...

"הכלכלה האמריקאית במצב טוב כעת כי הורידו מסים והזניקו את ההוצאה הממשלתית והעם מרגיש שהדברים הולכים יופי. אבל התוצאה הישירה של המדיניות הזו היא זינוק של הגירעון ושל החוב. לכן, כדאי לשאול האם זו מדיניות כלכלית בת־קיימא, מה יקרה כאשר יגיע החשבון של החגיגה התקציבית הזו, כשהעם יצטרך לשלם עבור כל הטוב הזה, ומה ההשלכות הארוכות הטווח של המדיניות הזו".