המאבק בשופרסל לפני הפיצוץ

הקרב על השליטה בשופרסל מעניין במיוחד, לא רק בגלל שמדובר ברשת הקמעונאית הגדולה ביותר בישראל אלא גם בגלל שזהו מקרה מבחן לאפקטיביות הממשל התאגידי בישראל.

לאורך שנים נהנתה שופרסל מניהול דומיננטי תחת בעלי שליטה לא פחות דומיננטיים ‑ קבוצת אי.די.בי. בחצי השנה האחרונה התרחשו שני אירועים מקבילים בשופרסל - מצד אחד הלך והתחזק כוחה של הרשת בענף הקמעונאות, כאשר שורה של מהלכים עסקיים מרשימים הפכו אותה לרשת מובילה. מי שעומד בראשה, המנכ"ל איציק אברכהן, זכה לא רק לקצור את התהילה אלא גם נהנה מתגמול נאה.

מאזן האימה הופר

אלא שבמקביל אירע דבר נוסף: מאזן האימה בין הנהלת שופרסל לבין בעלת השליטה דסק"ש של אדוארדו אלשטיין הופר בחודשים האחרונים. קרוב לוודאי שאם היה המצב נמשך כפי שהוא, הדבר היה מגיע לפיצוץ והיה מתרחש אחד מהשני המקרים: או שהצדדים היו מצליחים להגיע להבנות ולהמשיך לחיות זה לצדו של השני, או שהיו נפרדות דרכיהם.

אלא שבעיתוי מיטבי עבור אברכהן, דסק"ש החליטה למכור כ־16% ממניותיה בשופרסל ולהודיע שהיא מפסיקה להיות בעלת השליטה ברשת. בשביל המנכ"ל זו האות להתשחרר מכבלי הבעלים, אף שדסק"ש עדיין נותרה בעלת המניות הגדולה ביותר ברשת.

מימין: איציק אברכהן מנכ"ל שופרסל וישראל ברמן יו"ר שופרסל צילום: סיון פרג'

ועכשיו נשאלת השאלה המהותית שתעמוד להכרעה בדירקטוריון החברה - מי רואה לנגד עיניו את טובת בעלי המניות? האם הנהלת שופרסל צריכה להוביל את מדיניות החברה באופן עצמאי, כשהיא מדווחת ישירות לדירקטוריון, או שמא בעלת המניות הגדולה ביותר צריכה לקבל דריסת רגל משמעותית בהליך קבלת ההחלטות בחברה, לאור התרומה והניסיון העסקי שהיא מביאה איתה והראייה שלה, שלכאורה אמורה להיות לטווח ארוך יותר מזו של כל מנהל שכיר.

ומעל השאלה הזו מרחפת שאלה מהותית יותר: האם דירקטוריון שופרסל, שבדומה לדירקטוריונים רבים של חברות ציבוריות, מספיק ראוי ובעל הכלים הנכונים כדי לקבל את ההחלטה שעשויה להשפיע על המשך דרכה ועתידה של הרשת הקמעונאית הגדולה בישראל.

המניות קובעות פחות

בעבר, מבחן השליטה נסוב סביב כמות המניות ומאבקי שליטה היו נעשים על זירת המסחר באמצעות רכישה של מניות. מי שהצליח לרכוש יותר היה גורף את כל הקופה. אפילו שופרסל עצמה היתה בסוף שנות ה־90 קורבן למאבק שליטה, כאשר קבוצת אי.די.בי ביקשה להשתלט עליה כדי למנוע מדלק להעביר אליה את השליטה בחברה, רגע אחרי שזו עברה לידיו של יצחק תשובה.

אדוארדו אלשטיין צילום: אוראל כהן

20 שנה עברו מאז ועד היום, 20 שנה שמסמלות את המהלך שהתחולל בשוק ההון, שבמסגרתו חברות רבות הפכו להיות מבוזרות, ללא גרעין שליטה מובהק.

והנה, באופן סימבולי, שופרסל הופכת עכשיו לסמל למאבק שליטה ברוח העידן החדש שבו האקטיביזם מרים ראש, שבו לא כל מי שיש לו יותר הון הוא השולט, שבו הזירה שבאמצעותה אפשר להשתלט על חברות היא הדירקטוריון ושם דברים נקבעים - לטוב או לרע.

על פי כללי הממשל התאגידי, לדסק"ש לכאורה אין כל זכות עודפת על פני בעלי מניות אחרים, בוודאי לאחר שהודיעה באופן רשמי כי היא אינה בעלת השליטה יותר. גם אם היא בעלת המניות היחידה הגדולה ביותר, הרוב נמצא בידי הציבור והוא זה שאמור להחליט. אז לכאורה דירקטוריון החברה והנהלתה הם אלה שאמורים לנווט את הספינה.

ועדיין, נשאלת השאלה מה קורה אם בכל זאת בעל מניות מיעוט דומיננטי יכול לתת ערך מוסף להנהלה? האם הדירקטוריון צריך לתת לו דריסת רגל בניהול החברה? זו שאלה לא קלה שדירקטוריון החברה יצטרך לדון בה.