אג'יו
"אנחנו על סף מלחמה קרה. השעון מתקתק, וכולנו עומדים להפסיד"
הצדדים מוכנים, התחמושת טעונה, והמכסים החדשים שהטיל דונלד טראמפ על סין יהיו יריית הפתיחה בעימות אימתני. בתרחיש המתון, אומר ל"כלכליסט" המומחה המוביל לסין, פרופ' מינשין פיי, הכלכלות הגדולות בעולם יחלו להתנתק. ובתרחיש הגרוע? מלחמה קרה הרסנית תפלג את הכלכלה הגלובלית
אנחנו על סף מלחמת סחר. הצדדים ערוכים משני הכיוונים, התחמושת טעונה, מועד המתקפה הוכרז והשעון מתקתק. אבל מועד ההתקפה טרם הגיע", אומר פרופ' מינשין פיי. "הירייה הראשונה עדיין לא נורתה".
- "מלחמת סחר מלאה תגרור את ארה"ב, קנדה ומקסיקו למיתון"
- מלחמת הסחר הבריחה מנהלי השקעות לבנקים, פארמה ויוקרה
- רשמית: טראמפ הטיל מכסים על מוצרים מסין ב-50 מיליארד דולר; סין: נטיל מיד מכסים באותו היקף
ההכרזות של ממשל טראמפ על הטלת מכסי עתק על סין הן לא הירייה הראשונה?
"הכדורים נטענו ברובה, אבל ההדק עדיין לא נלחץ. היום שבו המכסים ייכנסו לתוקף יהיה היום שבו הכדור יירה בפועל. לפני זה תמיד יש סיכוי להפוך את המצב".
זה לא עוד הרבה זמן. המכסים אמורים להיכנס לתוקף בחודש הבא.
"כן. ב־6 ביולי".
אתה מוכן להסתכן בתחזית?
"כרגע נראה ששני הצדדים מוכנים ללחוץ על ההדק, ובטוחים שייצאו בחיים, בריאים יחסית, מהסיבוב הראשון".
בינתיים הרטוריקה מסלימה. בשבוע שעבר ממשל טראמפ פרסם רשימה מפורטת של מכסים על יבוא סחורות ומוצרים בשווי 50 מיליארד דולר מסין, שכוללת כאלף פריטים. בתגובה, סין הכריזה מיד על מכסים באותו שיעור על מוצרים אמריקאיים. גם הצעד הזה לא עבר בשקט: השבוע טראמפ הורה למשרד האוצר האמריקאי להכין עוד סיבוב מכסים, הפעם על סחורות בשווי 200 מיליארד דולר.
פרופ' פיי, מומחה נודע לסין המלמד בקולג' קליירמונט־מקנה בקליפורניה, ממוסדות ההשכלה הגבוהה המובילים בארה"ב, מדגיש שכדי להבין את ההסלמה בין סין לאמריקה צריך לקחת צעד אחורה. פיי, שעומד גם בראש מכון מחקר ללימודים אסטרטגיים, מסביר שסכסוך הסחר בין הצדדים הוא לא רק עניין כלכלי. מאחוריו מסתתר תהליך קריטי שנמשך כבר שנים: קריסת המדיניות האמריקאית של בניית יחסי גומלין עם סין. "מה שבולט בסבב הזה של מתיחות בנושאי סחר", הוא אומר בראיון בלעדי ל"כלכליסט", "הוא שיש מעט מאוד אנשים, ולמעשה אני לא יכול לחשוב על קול בולט אחד, שמתייצבים ואומרים 'זה עומד להרוס את מערכת היחסים הכוללת שלנו עם סין'. הסיבה היא שאין מערכת יחסים כזאת".
תסביר.
"כבר היו לארה"ב ולסין סכסוכי סחר. אבל גם כשהם התרחשו, שני הצדדים ידעו שעליהם לשמר את מערכת היחסים הכוללת. עכשיו אין שיקול כזה, וזה אומר שההסלמה עלולה לצאת משליטה. אם יש מערכת יחסים שמבוססת על ההנחה ששתי המדינות עומדות להיות שותפות, או לפחות לא יריבות אסטרטגיות, אז שני הצדדים יעשו כמיטב יכולתם להגביל את הנזק. עד כה, לא ראינו שום מאמץ בכיוון".
פרופ' מינשין פיי: "כרגע סין יכולה לייצר 50% מכלל הייצור העולמי. וייטנאם עשויה לקחת 5%, הודו 10% וכו', והתוצאה: שרשרת אספקה מקוטעת, והפסד לכולם" צילום: Milan Reed סין, כך כותב פיי במאמר שפרסם בתחילת החודש, "עשויה להצליח בטווח הקצר להימנע ממלחמת סחר הרסנית - באמצעות שילוב של ויתורים משמעותיים והרבה מזל. אבל הכיוון ארוך הטווח של יחסי סין-ארה"ב יתאפיין כמעט בוודאות על ידי קונפליקט אסטרטגי, ואולי אפילו מלחמה קרה בהיקף מלא". וכמו שהוא מסביר עכשיו בראיון ל"כלכליסט", ישראל לא תוכל להתחמק מגלי ההדף של תרחיש כזה.
הצווארון הכחול נגד סין
מינשין פיי (Minxin Pei), במקור משנגחאי, הגיע לארה"ב ללימודים מתקדמים בהרווארד, שם השלים דוקטורט במדע המדינה. הוא נחשב מומחה ליחסי ארה"ב־סין, ובשנת 2008 אפילו נבחר כאחד ממאה האינטלקטואלים המובילים בעולם על ידי מגזין "Prospect". את פרסומו הוא קנה, בין היתר, לפני עשור, כשבניגוד לדעה המקובלת הסביר שהפיתוח הכלכלי בסין דווקא לא יוביל להגברת הדמוקרטיה. ספרו האחרון, "קפיטליזם המקורבים של סין", מנתח את את השחתת השיטה הכלכלית במולדתו. עכשיו הוא מספר שלסין הוא כבר לא נוסע. "לא הייתי בשנגחאי כבר שלוש שנים וחצי. סין מאוד מדכאת בימינו. יש כל כך מעט חופש", הוא אומר. פיי מתאר שינוי דרמטי שעבר על סין בעשור האחרון, שעומד בבסיס ההתרחקות מארה"ב.
התמונה החלה להשתנות, הוא אומר, "בערך ב־2010. אנחנו לא מדברים על תזוזה אחת גדולה שגרמה למערכת היחסים להתפרק, אלא על תהליך הדרגתי של שחיקה. ב־2010 ארה"ב החלה להרגיש מאוד לא בנוח לגבי סדרה של מהלכים סיניים. בעיקר, לגבי האסרטיביות של מדיניות החוץ הסינית. ו'אסרטיביות' זו לשון מאוד נקייה. סין יכולה להיות מאוד אגרסיבית, והיא החלה למתוח את שריריה. תחת הנשיא הקודם ברק אובמה, ארה"ב נקטה מדיניות של 'מפנה לאסיה', אבל גם אז סין לא שינתה את המדיניות שלה. במקום זאת, עם עלייתו לשלטון של הנשיא שי ג'ינפינג ב־2013, היא העלתה הילוך ונקטה צעדים אפילו אסרטיביים יותר".
למשל?
"בניית איים מלאכותיים בים דרום סין; פרויקט 'חגורה אחת, דרך אחת' (תוכנית פיתוח שבמרכזה דרך המשי החדשה שסין מקימה, שתחבר בינה לבין אירופה ואפריקה ברשת אדירה של אוטוסטרדות ומסילות רכבת - א"פ); מדיניות Made in China 2025 (שנועדה לשדרג את היכולות הטכנולוגיות של התעשייה הסינית). מעבר לכל הצעדים האלה, יש היפוך מאוד רדיקלי באבולוציה הפוליטית של סין. בשנים האחרונות סין הפכה להיות הרבה יותר סמכותנית ודכאנית". מבחינת פיי, התהליך הזה הגיע לשיא במרץ האחרון, עם ביטול הגבלת משך הכהונה של הנשיא הסיני.
"מבחינה כלכלית", הוא ממשיך, "סין הפכה הרבה פחות ידידותית לעסקים מערביים, ואלה החלו להתלונן שהם עשו כל כך הרבה כדי להכניס את סין לכלכלה העולמית - ועכשיו סין לא גומלת בחזרה.
ציור איור פוסטר תעמולה מ־1971 שבו חייל אוחז בספר האדום של מאו צילום: גטי אימג'ס "כך, מבחינה פוליטית, דיפלומטית וכלכלית, הממשל האמריקאי הרגיש שהמטרות שהוא ניסה להשיג באמצעות יחסי גומלין עם סין הן בלתי ניתנות להשגה. המדיניות הזאת לא עבדה, ותהליך ההתעמתות עם סין תפס תאוצה אחרי שטראמפ נכנס לתפקיד. דונלד טראמפ אמנם מתמקד רק בסחר מול סין, ולא במהלך מקיף יותר. אבל גם הפנטגון שינה את הגישה שלו. מסמכי ההגנה הלאומית ואסטרטגיית הביטחון הלאומי (שבהם הבית הלבן והפנטגון מציגים את ההתמודדות עם הסוגיות המרכזיות - א"פ), לראשונה לא מותירים ספק. הממסד הביטחוני האמריקאי הבהיר בגלוי שסין היא יריב אסטרטגי. כך שמדובר בתהליך שהחל לפני שמונה שנים, אבל הואץ בשנתיים האחרונות".
אתה מדבר על תגובה אמריקאית למדיניות סין. מה לגבי תהליכים בתוך ארה"ב, כמו עליית טראמפ, שטען בקמפיין שלו שאמריקה היתה המפסידה הגדולה של העשורים האחרונים?
"טראמפ מנצל את הסנטימנט בקרב עובדי הצווארון הכחול, המפסידים של הגלובליזציה. לו עצמו יש הסתכלות מאוד פשטנית על סחר בינלאומי. ובכנות, מעבר לנושא הסחר לא אכפת לו עד כדי כך מסין. לא אכפת לו מהאיום הצבאי הפוטנציאלי מכיוון סין, לא כל כך אכפת לו מים דרום סין, ולא אכפת לו בכלל מהפרות זכויות האדם בסין".
"הרקע למתחי הסחר הוא שגם הגורמים שאכפת להם מתנאי זכויות האדם בסין, שאכפת להם מהאיום הביטחוני הפוטנציאלי לאמריקה - פנו נגד סין. טראמפ מייצג את עובדי הצווארון הכחול מ'חגורת החלודה' (אזור 'חגורת הפלדה' התעשייתי בלב אמריקה, שירד מגדולתו - א"פ), וזה מקטע של האוכלוסייה האמריקאית שפנה נגד סין כבר מזמן".
ומה באשר להחלטת טראמפ לסגת מהסכם הסחר באוקיינוס השקט (TPP), שנועד ליצור גוש נגדי לסין?
"זו החלטה מאוד לא נבונה, שתחליש את יכולתה של ארה"ב להתמודד עם סין באזור האסיה־פסיפי".
ללא מנהיגות אסטרטגית
עד כאן הרקע לשינוי הדרמטי ביחסים. ומה במבט קדימה? פיי מתאר שני תרחישים. "התרחיש הראשון הוא הגרוע ביותר. מלחמה קרה 2.0 - כלומר גרסה של המלחמה הקרה שבה שני הצדדים הגיעו למסקנה שהם רואים זה בזה איום קיומי. אלה מעצמות גרעיניות, הן לא יילחמו מלחמה חמה. וזה אומר שעליהן להשתמש במקסימום המשאבים הלאומיים שלהן להשגת ניצחון. זה הופך לעיקרון המארגן שלהן".
מה זה אומר בפועל?
"כל מה שנדרש הוא לפנות להיסטוריה ולראות כיצד ברית המועצות וארה"ב נלחמו במלחמה הקרה: נתק כלכלי מוחלט, מרוץ חימוש, פיתוח של בריתות צבאיות יריבות, ומלחמות פרוקסי (מלחמות באמצעות שליח, כמו זו שארה"ב ניהלה נגד רוסיה באפגניסטן - א"פ). זה מאוד מסוכן".
התרחיש הזה, פיי ממהר להבהיר, הוא לא דווקא התרחיש הסביר: "הוא יותר מדי דרמטי, יותר מדי דרסטי". מלחמה קרה מלאה היא עניין בעייתי לשני הצדדים. "בצד האמריקאי יש שורת סיבות שבגללה המסלול הזה פחות מועדף. ראשית, לנשיא טראמפ אין חזון אסטרטגי. הוא מסתכל על סוגיות מדיניות החוץ בנפרד זו מזו. הוא לא מחבר את הנקודות. לארה"ב אין מנהיגות אסטרטגית בשלב זה.
"שנית, ארה"ב מוסחת, היא מתוחה עד הקצה. יש לה יותר מדי שריפות לכבות. סין היא מוקד ארוך טווח, ובינתיים יש את איראן, צפון קוריאה, רוסיה, אפגניסטן, ומעל לכל - סוגיית הטרור. יש לארה"ב עניינים דחופים יותר להתמודד איתם, וסין אפילו לא בראש הרשימה. קרוב לוודאי שייקח 7-5 שנים לכבות את השריפות האלה, וזה אומר שלא נראה תוכנית מתואמת של ארה"ב נכנסת לפעולה.
צילומים: בלומברג, AP
"ושלישית, הקהילה העסקית בארה"ב לא אוהבת את הרעיון של מלחמה קרה. הם השקיעו יותר מדי בסחר עם סין, והמשמעות של מלחמה קרה היא מערכת בינלאומית חדשה לגמרי. לא משהו שהם יתמכו בו".
אלה השיקולים האמריקאיים. מה לגבי בייג'ינג?
"מן העבר השני, סין מבינה שאם היא תילחם במלחמה קרה, יש לה יותר סיכוי להפסיד. ואם היא מפסידה, המפלגה הקומוניסטית הולכת. אז גם למפלגה הקומוניסטית הסינית וגם לממשלה יש אינטרס להימנע מעימות חזיתי עם ארה"ב. הסכנה היא אמיתית, אבל התמריצים להימנע ממנה גבוהים".
ומה התרחיש השני?
"התרחיש השני הוא הוא 'עימות מוכל', או 'עימות אסטרטגי מנוהל'. כלומר, מלחמה קרה מינוס. זה אומר ששני הצדדים יודעים שהם יריבים אסטרטגיים, והם הולכים לעימות ארוך טווח, אבל הם לא עומדים לחזור על הטעויות שעשו ארה"ב וברית המועצות במלחמה הקרה. כלומר הם לא ינקטו מלחמות פרוקסי, שהן מאוד מסוכנות, או נתק כלכלי מוחלט. מנגד, הן גם מבינות שיחסי גומלין כלכליים, או תלות הדדית, הם נטל אסטרטגי, ולא נכס. ולכן הן יפחיתו את התלות הכלכלית ההדדית. סין תסתמך פחות על טכנולוגיה אמריקאית, וארה"ב תישען פחות על סחר עם סין ועל רכישות סיניות של חוב אמריקאי. לאורך זמן נראה את שתי הכלכלות מתנתקות, אבל לא לגמרי. עדיין יהיה קצת סחר. מערכת היחסים תהיה עוינת, אבל עוינות מוכלת".
הפסד נטו לכולם
לשני התרחישים שפיי מתאר יהיו השלכות מרחיקות לכת על הכלכלה העולמית. למשל, על שרשראות האספקה הגלובליות שמאפיינות את הכלכלה המודרנית. האייפון, למשל, מתוכנן בארה"ב, מיוצר בסין, המסכים שלו מקוריאה והשבבים מיפן - וזו רק רשימה חלקית.
שרשאות אספקה כאלה ישרדו בעתיד שאתה מתאר?
"לא, זה עתיד מאוד שונה. שרשרת האספקה תיקטע. בשני התרחישים, הפירמות לא יוכלו להתמודד עם אי־הוודאות האסטרטגית. לכן קרוב לוודאי שבמשך 15-10 השנים הבאות צפוי ארגון מחדש של שרשרות האספקה הגלובליות, עם הרבה פחות יעילות, והרבה יותר פרגמנטציה. כרגע סין יכולה לייצר 50% מכלל הייצור העולמי. לאורך זמן וייטנאם עשויה לקחת 5%, הודו 10% וכן הלאה. התוצאה תהיה שרשרת אספקה מקוטעת, והפסד לכולם".
בעצם, גם במלחמה קרה וגם בתרחיש מוגבל יותר, התוצאה תהיה הפסד.
"כן. הפסד נטו לכולם. אבל מבחינה היסטורית, אחרי כל שיא של גלובליזציה היתה מלחמה. בפעם הקודמת שהגלובליזציה הגיעה לשיא, הגיעה בעקבותיה מלחמת העולם הראשונה. ככה נראית תחרות בין מעצמות. ארה"ב וסין מוצאות עצמן באותה עמדה של גרמניה ובריטניה בסביבות 1910".
במילים אחרות, כשזוכרים כשהאלטרנטיבה יכולה להיות מלחמת עולם - עימות מוגבל ומנוהל נראה פתאום הרבה יותר אטרקטיבי, גם אם הוא כרוך בחוסר יעילות כלכלית ובהאטה בצמיחה העולמית. כדי "לנהל" נכון את העימות הזה, מסביר פיי במאמר שפרסם החודש, בשתי המדינות תידרש "מנהיגות ממושמעת, מיודעת, ובעלת חשיבה אסטרטגית".
ההנהגות של שתי המדינות עונות על התיאור הזה?
"קרוב לוודאי שלסין יש מנהיגות כזו, אבל בארה"ב, בדרגים הגבוהים אי אפשר להבחין בקוהרנטיות אסטרטגית. הכל אלתור. למרבה הצער, מדיניות החוץ האמריקאית הידרדרה לתוכנית ריאליטי שסובבת סביב דמות מרכזית אחת".
יש סיבה לדאגה?
"לפחות לעת עתה נראה עימות נקודתי באופיו", אומר פיי ומסביר שעימות כזה מאופיין בסכסוכים כלכליים ודיפלומטיים, אבל גם ברגעים של שיתוף פעולה. "מאחר שלארה"ב אין קוהרנטיות אסטרטגית, לא ניפול למלחמה קרה".
למה?
"עבור מלחמה קרה דרוש חזון אסטרטגי. צריך לאחד את האמריקאים מחדש, ואמריקה מצויה היום במלחמת אזרחים פוליטית. צריך קונצנזוס פנימי איתן, שקובע שסין היא האויב מספר אחת. אני לא רואה את הקונצנזוס הזה בארה"ב בקרוב, ולכן פנינו להתגלגל מקרב אחד לשני, בלי דפוס".
בעצם אתה אומר שארה"ב לא תגיע לעימות אסטרטגי עם סין פשוט בגלל שהיא לא מסוגלת לגבש אסטרטגיה.
"בגלל חוסר יכולת לחשוב באופן אסטרטגי ולפעול באופן עקבי. אז נראה התנהלות מגושמת ומבולבלת, אפילו לא מלחמה קרה מינוס".
הפתרון: שליטה סינית מוגברת
לפני עשור פרסם פיי ספר את "China's Trapped Transition" ("השינוי הלכוד של סין"), ספר עטור שבחים שבו אבחן פרדוקס בסיסי שיקשה על סין לעבור למודל המערבי: מצד אחד, הממשל הסיני זקוק לצמיחה; מצד שני, כדי להתמיד בצמיחה מהירה, דרושות עוד ועוד רפורמות פוליטיות. הממשל, שחושש לאבד מכוחו, לא מוכן לרפורמות כאלה.
עבר עשור מאז פרסמת את הניתוח הזה. כיום אפשר לראות את המתח שאתה מתאר?
"המתח הזה מגיע משני מקורות. האחד הוא המודל הכלכלי; המערכת הכלכלית בסין עדיין נשלטת בצורה מקיפה על ידי המדינה. הסיבה לכך פשוטה: כדי שהמפלגה הקומוניסטית תוכל לשלוט בכוח הפוליטי, היא צריכה לשלוט בחלק ענקי של הכלכלה. וכשישות פוליטית שולטת בחלק ענקי של הכלכלה, כשהממשלה היא זו שמקצה משאבים ולא השווקים, המשמעות הבלתי נמנעת היא שהביצועים הכלכליים יהיו בלתי יעילים. לכן הביצועים הכלכליים הסיניים מאטים. מעבר למחזוריות, להאטת הצמיחה יש סיבות מבניות: 35% מהתוצר נשלטים על ידי הממשל, שצורך כמות משאבים אדירה. זה מתח אחד, בין השיטה הפוליטית והשווקים.
"מקור מתח שני הוא העובדה שבמשך ארבעה עשורים של מודרניזציה, החברה סינית עברה טרנספורמציה מוחלטת. 50% מהאנשים חיים באזורים עירוניים, 90% מהאנשים מחוברים לסמארטפונים ולאינטרנט. כתוצאה, אולי לא קל לשלוט על אנשים כמו קודם. אז איך מתמודדים עם החברה החדשה הזאת? הממשלה הסינית, לפחות בחמש השנים האחרונות, החליטה שעליה לאכוף שליטה מחדש. יש מתח בין החברה הסינית למדינה האסרטיבית, שמנסה לכפות מחדש שליטה כמעט טוטליטרית על חברה מודרנית. אלה מתחים מאוד בסיסיים, בין החברה והמדינה, בין שליטה מדינתית ומשק שרוצה להיות חופשי ממנה".
וכרגע הפתרון לקונפליקט הוא הידוק שליטה של המדינה?
"כן. יש הרי שתי דרכים להתמודד עם המתחים האלה: לכפות מחדש שליטה או לשחרר שליטה, לתת לחברה ולמדינה למצוא שיווי משקל חדש שבו המדינה מוותרת על שליטה ומשאירה אותה לשווקים, וגם מתירה לחברה למשול בעצמה. זו הדרך הליברלית. אבל המנהיגים הסינים דחו את האופציה הזו נחרצות. במקומה הם אימצו את האופציה הסמכותנית הנוקשה, ולכן בחמש השנים האחרונות הכלכלה הסינית לא עברה רפורמה, וגם החברה הסינית היא הרבה יותר נשלטת".
זה אומר שאפשר לצפות לפחות חופש וצמיחה בסין?
"כן".
אפשר להציג טיעונים כאלה בסין?
"לא ניסיתי, אני לא יודע. אני לא רוצה לגלות", פיי צוחק.
רגע האמת הסיני
סביר שלשינוי העולמי הזה יהיו השלכות מקומיות: ישראל היא בעלת ברית רבת שנים של ארה"ב; ומנגד, השקעות סיניות לא מבוטלות הגיעו לשוק המקומי בשנים האחרונות. פיי, מתברר, מכיר את ישראל: הוא ביקר כאן פעמיים, בירושלים ובתל אביב, ומספר גם על הרושם העז שהותיר בו סיור ביחידת שריון סמוך לעזה. "אני אוהב את ישראל", הוא מצהיר.
התמונה שאתה מתאר מאתגרת למדינה כמו ישראל.
"מאוד מאתגרת. ישראל תילכד באמצע. כיום, סין נוקטת גישה מאוד מרוסנת במזרח התיכון, ובאופן בסיסי מאוד מכבדת את האינטרסים האמריקאיים. במצב של מלחמה קרה מינוס, יש שתי תוצאות לישראל: האחת, ארה"ב תפעיל לחץ על ישראל לצמצום שיתוף הפעולה הטכנולוגי עם סין. שנית, סין תהיה פחות מרוסנת בסיוע לחבר'ה הרעים במזרח התיכון. במיוחד איראן. אפילו בתרחיש של מלחמה קרה מינוס, איראן תרצה לחזק את האויבים של אמריקה, כדי שהם יוכלו 'לרתק' אותה. ואנחנו בכלל לא מדברים על המזרח התיכון בזמן מלחמה קרה כזאת - זה יכול להיות די רע".
וואו. אחרי כל זה, יש תרחיש אופטימי, בכל זאת?
התרחיש האופטימי הוא של מלחמה קרה מינוס־מינוס. ולשם כך, רוב השינויים יצטרכו להגיע מכיוון סין. ארה"ב לא השתנתה עד כדי כך. האכזבה מסין היתה כל כך עמוקה, שיידרש שינוי ניכר מכיוונה כדי שארה"ב תמתן את מדיניות העימות. בתרחיש אופטימי, מנהיגים סינים ישקלו את מערכת היחסים שלהם עם ארה"ב, ואז יגיע ׳רגע אמת׳, שבו הם ישאלו את עצמם באיזה דרך הם רוצים ללכת: של מלחמה קרה מינוס, או בנתיב שאולי יחזור בחזרה ליחסי גומלין. אם הם ילכו בנתיב הנכון, הם יפתחו את השווקים שלהם, ייסוגו מהפרויקטים האימפריאליים, יהיו הרבה פחות אגרסיביים ולא יראו בארה"ב איום קיומי. כל אלה ישנו את האופן שבו האמריקאים תופסים את סין".
אבל זה לא מה שאתה חושב שקורה.
"זה לא מה שקורה כרגע. אולי המנהיגים הסיניים מבינים את חומרת המצב, אבל הם לא מאמינים ששינוי מסלול הוא ההחלטה הכי טובה עבורם".
