"הממשל של טראמפ הוא חבורת ניאנדרטלים עם אלות. ככה הם מקבלים יחס"

קראו עוד בכלכליסט:

• היועץ הכלכלי שלוחש באוזני טראמפ לא להיות "הדוד פראייר"
• מלחמת הסחר של טראמפ: הבלאגן זה העניין
• שנה לממשל טראמפ: הנשיא הכי יעיל

מנהל הבולשת לשעבר ג'יימס קומי אמר שלטראמפ יש אינטליגנציה מעל הממוצע. אתה לא מסכים.

"טראמפ מסוגל לקיים שיחה בארוחת ערב, ובפגישות פרטיות הוא מנומס. אבל יש לו יכולת אפסית לחרוג מעבר לעולם מאוד מוגבל של עובדות שבו הוא מרגיש בנוח. יש לו תפיסה של איש נדל"ן מניו יורק לגבי מה זה 'לנצח'; ולא של איש נדל"ן ממנהטן, אלא מהרבעים החיצוניים. צריך לזכור שהמיינסטרים בניו יורק מעולם לא קיבל את דונלד טראמפ. אף אחד לא רצה לעשות איתו עסקים".

זה משפיע על איך שאתה רואה את הנשיאות שלו?

"הנשיאות שלו היא אסון. אני לא יכול לחכות להדחתו".

ואחרי כל זה, מתברר שיש נושא אחד שבו אלפרט דווקא מסכים עם טראמפ. אלפרט, פיננסייר ותיק ומוערך, שמרבה להתראיין בעיתונות העולמית ובאולפני הטלוויזיה הכלכלית, תומך בצעדים האגרסיביים של הממשל האמריקאי מול סין, שצוברים תאוצה בחודשים האחרונים. החל ממכסים שכבר הוטלו על פלדה, אלומיניום ולוחות סולאריים תוצרת סין, ועד להכרזה על כוונה להטיל עוד מכסים של 50 מיליארד דולר. סין, מצדה הגיבה בהכרזה על כוונה להטיל מכסים על סויה, מטוסים ומכוניות. המגעים לפשרה בין הצדדים טרם הובילו להסכמה, ומרטין וולף, הפרשן המשפיע של "פייננשל טיימס", כבר קבע השבוע שטראמפ הכריז מלחמת סחר על סין.

אלפרט לא מתרגש. בניגוד לרבים מהקולות שמגיעים מוול סטריט, הוא משוכנע שהמכסים שטראמפ הטיל על סין הם צעד בכיוון הנכון. אלפרט גם מסביר ל"כלכליסט" למה טראמפ צריך ללכת הרבה יותר רחוק.

אתה מוכן להפריד את נושא הסחר מיתר הנשיאות של טראמפ?

"נושא הסחר לא שייך לטראמפ. אני כותב על זה כבר עשור. טראמפ הופיע והכעיס הרבה אמריקאים עד שהם הצביעו עבורו, וזה מצער. הוא נוכל, והיה נוכל כל חייו. אני לא תומך בממשל שלו, לא מסכים עם הרבה מהמדיניות שלו וגם לא תומך באינטראקציה שלו עם העם האמריקאי. אבל אני מסכים שצריך להתמודד עם חוסר האיזון שנוצר בכלכלה העולמית".

אלפרט אכן מזהיר מחוסר האיזון בכלכלה כבר שנים, בין היתר בספרו "עידן עודף ההיצע" מ־2013. "אנחנו במצב חסר תקדים שבו ההון זורם דווקא מהמדינות העניות למדינות העשירות", כך הסביר בראיון ל"כלכליסט" באותה שנה, הרבה לפני עידן טראמפ. "והאירוע שעמד ביסוד התהליך הזה הוא סוף העידן הסוציאליסטי. מספר אדיר של אנשים, וכל יכולת הייצור שלהם, הצטרפו אל השוק החופשי הקפיטליסטי, והתוצאה היתה צונאמי של היצע יתר". השילוב הזה, בין היצע עצום של עובדים בשכר נמוך ושטף הון שזרם למערב, יוצר את חוסר האיזון שאלפרט מדבר עליו. לכך נלווה גם חוסר האיזון באירופה בגלל התנאים הייחודיים של גוש היורו.

אבל, אלפרט מוסיף עכשיו, חוסר האיזון הזה הוא לא בעיה של העולם כולו. הלחצים שיוצר חוסר האיזון בכלכלה העולמית ממוקדים במדינות כמו ארה"ב ובריטניה. ואת תוצאות הלחצים האלה אפשר לראות היטב במישור הפוליטי ב־2016: בארה"ב טראמפ עלה לשלטון, בבריטניה הציבור הצביע בעד ברקזיט. "העולם האנגלו־אמריקאי סיפק את התמיכה לגלובליזציה ולשלום האמריקאי", אומר אלפרט. "ובוקר אחד העולם הזה התעורר ואמר: 'הולי שיט, מה עשינו?'".

בוול סטריט לא אהבו את המכסים

"אם לנסח זאת בפשטות, הסטטוס קוו לא עובד", קבע אלפרט נחרצות במאמר שפרסם לפני כחודשיים. "הגיע הזמן לעשות את הדבר הנכון עבור העובדים והתעשייה שלנו. מכסי הפלדה והאלומיניום שהממשל הטיל הם רק התחלה". הטון הזה, אני מעיר בתחילת שיחתנו, ממקם אותו מחוץ למיינסטרים של וול סטריט - שתומך בסחר חופשי ולא קיבל את המכסים בהתלהבות. בתשובה אלפרט מפנה אותי למאמר משבוע שעבר של תומאס פרידמן, בעל הטור המשפיע של "הניו יורק טיימס".

"זאת אחת מפניות הפרסה הגדולות ביותר שהיו ב־15 השנים האחרונות בכל מה שקשור לסחר", אלפרט אומר. "פרידמן הוא המחבר של 'הלקסוס ועץ הזית', ו'העולם שטוח' (רבי־המכר המוקדשים למציאות הכלכלית הגלובלית במאה ה־21 - א"פ). הוא אחד התומכים הגדולים ביותר של סחר חופשי, כמצב שמיטיב עם כולם. ועכשיו הוא קורא לסין רמאית, ומאשים אותה בניצול לרעה של ארגון הסחר העולמי. כך שאני כבר לא בטוח מהי השקפת המיינסטרים בארה"ב".

באמת צריך מכסים גבוהים בהרבה מאלה שהוטלו?

"יש הבדל בין מכסים ככלי לבין מכסים כמטרה בפני עצמה. בסופו של יום, לא מפתיע שהמדינות הפוסט־סוציאליסטיות, שעושות מניפולציה בשער המטבע, יכולות לתפוס טרמפ על מערכת הסחר העולמית. יש חוסר איזון אדיר בשכר (לעומת המערב - א"פ), והממשלות שלהן מבצעות השקעות עתק בדמות סובסידיות ואדמה חינם. כמובן שלסין יש גם יכולת לנהל את שער החליפין שלה, מבלי שלארה"ב יהיה מה לעשות בנדון.

"יש מעט מאוד פעולות חד־צדדיות שאפשר לנקוט, ומכסים היא אחת מהן. מכסים הם מאוד לא רצויים, ואנחנו לא אמורים להידרש אליהם כדי להשיג עסקה הוגנת. אבל השאלה היא מהן הפעולות שעומדות לרשות כל מדינה, לא רק ארה"ב, ומאפשרות לה לפתור את הבעיה הזאת".

אלפרט, במילים אחרות, תומך במכסים כדרך לצמצם את הגירעון במאזן המסחרי האמריקאי - המצב שבו ארה"ב מייבאת יותר סחורות מכפי שהיא מייצאת. אלא שיש מי שטוען שאין כאן בעיה לפתור, כי זה מצב מתבקש: ארה"ב היא כלכלה מתקדמת, והגיוני שהיא מייצאת שירותים ומייבאת סחורות.

כשאני מציג בפניו את הטיעון הזה, אלפרט עונה: "הגירעון בסחורות היום הוא לא אותו הגירעון שהיה לפני 10 שנים. לפני עשור ארה"ב ייבאה הרבה יותר אנרגיה, והגירעון בסחורות היה בעיקר במגזר זה. היום הגירעון המסחרי שקשור לאנרגיה הוא אפסי. 100% מהגירעון בסחורות הם של סחורות מיוצרות, וכולן יוצרות מקומות עבודה".

למשל?

"כל דבר. כל דבר שדרושה עבודה כדי לייצר אותו. בנוסף, אני מציע לכל העיתונאים והכלכלנים שמדברים על יצוא שירותים - לצלול לנתונים, לפלח אותם ולראות ממה הם מורכבים. כשמבינים ממה יצוא השירותים מורכב, זה עושה חשק לזחול מתחת לשולחן. היצוא הגדול ביותר של ארה"ב בתחום השירותים הוא זרים שנוסעים לארה"ב".

כלומר תיירות לארה"ב נחשבת כיצוא שירותים?

"כל נסיעה לארה"ב. וזה פשוט לא יצוא. כשאומרים שארה"ב מייצאת שירותים, זה נשמע כאילו יש פה מגדלי משרדים מלאים בעובדי צווארון לבן, שיושבים ומייצרים שירותים עם ערך מוסף גבוה. בנוסף, כשמשווים בין הנתונים, מגלים שהעודף ביצוא השירותים הוא רק שליש מהגירעון ביבוא הסחורות. אז כשכלכלן מדבר על יצוא שירותים - הוא לא באמת הסתכל על הנתונים, או שהוא סתם חוזר על מה ששמע מפי אחרים".

מה לגבי הטענה שקיום גירעון מסחרי בארה"ב לא אומר שהיא מפסידה משהו? היא הרי נותנת כסף ומקבלת בתמורה סחורות זולות.

"למובטלים אין הרבה מה לעשות עם סחורות זולות. מי שאין לו הכנסה, לא יכול להרשות לעצמו לקנות אותן. הנרי פורד אמר לפני מאה שנה - אם העובדים שלך לא יכולים לקנות את המוצר שלך, לעולם לא יהיה שוק למוצרים שלך. הרעיון שאמריקה תהיה בתת־תעסוקה, עם תלות גוברת במשרות בשכר נמוך ועם מעט שעות בתחום השירותים - הוא מטריד".

דונלד טראמפ חותם על המכסים החדשים של הפלדה והאלומיניום. עוד תעשיות ייפגעו צילום: בלומברג

 

מלחמות סחר נופלות על העובדים

למתנגדים לצעדי טראמפ יש עוד טיעון, החזק מכולם: מכסים וצעדים חד־צדדיים גוררים תגובה דומה מהצד השני, וחוזר חלילה. התוצאה היא מעגל של תגובה ותגובת נגד, שעלול להביא להידרדרות. כך נפתחות מלחמות סחר, והן הרסניות לכל הצדדים. "זה טיעון שנשמע טוב על הנייר, אבל הוא חסר משמעות", אומר אלפרט. "עבור מדינה עם עודף במאזן המסחרי, מלחמת סחר היא ממש רעה. כשארה"ב מציגה עודף במאזן המסחרי, כמו בזמן סמות־האולי (מכסי המגן מימי ראשית השפל הגדול, שקרויים על שם שני המחוקקים שהובילו אותם - א"פ), והיא מתחילה לנהוג באופן פרוטקציוניסטי - היא אידיוטית. איזו מדינה מייצאת עושה דבר כזה? אבל עבור מי שהיא מדינת הגירעון, זה לא עניין של מלחמת סחר, אלא של הפעולות הנדרשות כדי לאזן את הסחר מחדש".

"זה לא טיעון חדש. במידה מסוימת, זה טיעון שנשכח", מזכיר אלפרט את הכלכלן הדגול ג'ון מיינרד קיינס, שדיבר אחרי מלחמת העולם השנייה על הצורך לאזן בין מדינות הגירעון ומדינות העודף בכלכלה העולמית, וגם הציע מנגנונים שיאזנו ביניהן אוטומטית. "אין רע בקידום סחר בין מדינות כדרך לקדם דו־קיום. זה הרי כל הרעיון מאחורי האיחוד האירופי - סחר חופשי בסביבה שנשלטת על ידי רגולציה. אבל זה חייב להיות סחר הוגן, מאוזן. אם צד אחד מפתח עודף מופרז, והצד שני מפתח גירעון מופרז, הנטל נופל על העובדים, שאינם ניידים. אנחנו לא יכולים לשלוח עובדים אמריקאים לסין כדי לעבוד. זו הבעיה, והיא קיימת גם בגוש היורו".

אלפרט מסביר את הבעיה האירופית: "גרמניה מרוויחה מהיורו, שהשער שלו נמוך משמעותית משער המארק הגרמני, לו היה קיים. כלומר, החברות של גרמניה בגוש היורו, לצד חבורת מדינות חלשות ממנה, הניבה מטבע עם שער נמוך משמעותית מזה שכלכלת גרמניה היתה מובילה אליו בעצמה. וגרמניה רוכבת על זה. והגרמנים לא מודים בזה".

דניאל אלפרט צילום: בלומברג

החסמים לא יגיעו לסודהסטרים

אז עקרונית, אתה בעד פעולה. מה לגבי הצעדים שמבצע ממשל טראמפ בפועל?

"האם זה הממשל הנאור ביותר? ברור שלא", אלפרט צוחק. "אלה חבורת ניאנדרטלים עם אלות. והמכסים הם אלות, שלא נטעה. אבל הם דרך להשיג את תשומת הלב של הצד השני, והיא חד־צדדית".

אז לאן הדברים הולכים?

"תידרש הרחבה של משטר המכסים מעבר לפלדה ואלומיניום. בארה"ב יש תעשיות 'במורד הזרם' שיושפעו לרעה מהמכסים (תעשיות שנשענות על פלדה ואלומיניום והעלויות שלהן יעלו - א"פ). יהיה צורך להגן גם עליהן. יצרן כלי בית אמריקאי, למשל, צריך פלדה. כשמחירה עולה, המרווחים שלו יורדים, ויצרן הכלים הסיני המתחרה יכול לחגוג על חשבונו. אז גם עליו צריך להגן. לכן אני צופה משטר מכסים רחב יותר.

"מנגד, יש כאן הזדמנות. יש שלושה בחורים - שר המסחר ווילבור רוס, יועץ הסחר לנשיא פיטר נבארו ונציג הסחר רוברט לייטהייזר - עם ראש סביר על הכתפיים, ומוכוונות למשימה. הם לא מקבלים פקודות מהנשיא, ועובדים בתיאום. הם ניצחו את הקאדר הגלובליסטי של גארי קוהן (היועץ הכלכלי של הנשיא, שהודח לאחר הטלת המכסים) ומנושין (שר האוצר) - ועכשיו יכולים לקדם את הקו הזה בחופשיות".

"זה שינוי דרמטי: או ששותפי הסחר של ארה"ב ייקחו אותה ברצינות, יחשבו מה המשמעות של הגבלת הסחר אליה ויגיעו מרצונם להסכמים הגיוניים; או שרמת הפרוטקציוניזם תעלה עד שהם ייכנעו. זו מציאות חדשה, שבה הגישה לשוק האמריקאי לא חופשית. אני מאמין שנגיע להסכמה עם הסינים, הם מאוד מוכווני עסקאות. מי שעשויים להוות בעיה הם הגרמנים".

נגידת בנק ישראל הזהירה שעליית החסמים לסחר העולמי עלולה להיות בעייתית לישראל.

"היצוא הביטחוני של ישראל מוגן. הוא לעולם לא ייבלם על ידי משטר מכסים, בשום מקום. בישראל לא מייצרים תשומות בסיסיות כמו פלדה. אולי המחיר הגלובלי של תשומות מסוימות יעלה, אבל זה לא ישפיע על סודהסטרים".