היום שאחרי הגלובליזציה: "המדינות העשירות יחזירו את המפעלים הביתה ויישענו על רובוטים"

"למרות כל ההצהרות האגרסיביות של דונלד טראמפ במהלך קמפיין 2016, בשנה החולפת התברר שהנשיכה שלו לא גרועה כמו הנביחה שלו", אומר סטיבן קינג, היועץ הכלכלי הבכיר של ענק הבנקאות הבינלאומי HSBC, שכיהן במשך 17 שנה, עד 2015, ככלכלן הראשי של הבנק. "ארה"ב לא נכנסה למלחמת סחר עם סין, וגם הסכם הסחר החופשי בצפון אמריקה (נאפט"א) לא קרס, אף שמצבו קצת רעוע. אבל במבט קדימה, יש כבר סימנים לקשיים. מדיניות של 'אמריקה תחילה' אומרת בהגדרה שכל היתר במקום שני, וזה מקשה על הגעה להסדרי סחר אזוריים או רב־לאומיים. יש גם איומים מתמשכים על מערכת היחסים בין סין לארה"ב, שאולי לא יתממשו, אבל הם עדיין מדאיגים".

"הנקודה הגדולה יותר היא זו: בלי המעורבות של ארה"ב באסיה נוצר ואקום, והסינים ממלאים אותו בשמחה", הוא מסביר. "סין יצרה הסכם סחר משלה המקשר בין מדינות באסיה, RCEP; ישנו ארגון שנגחאי לשיתוף פעולה בנושאי ביטחון ואנרגיה בין רוסיה, סין ורפובליקות במרכז אסיה; יש את יוזמת 'חגורה אחת דרך אחת' - תהליך תשתית, לוגיסטיקה והשקעה עוצמתי מאסיה אל אירופה. מפה לשם, לפתע יש שורה של מוסדות בהובלה סינית שמובילים למאה ה־21 - וארה"ב לא מעורבת בהם כלל".

זו מציאות שונה מאוד מזו שתיאר פרופ' פרנסיס פוקויאמה בתחזית המפורסמת שלו על 'קץ ההיסטוריה', עם נפילת הגוש הסובייטי, אי שם בסוף שנות השמונים. פוקויאמה תיאר "עולם חד קוטבי, שבו ישלטו ערכים משותפים. אבל אנחנו נעים לעולם של ערכים שונים, של יריבויות, שיש בו קונפליקט פוליטי ופילוסופי", מתריע קינג. "התהליך הזה הואץ בגלל פרישת ארה"ב מחלק מההסדרים הבינלאומיים, אבל במידה מסוימת הוא תולדה של כוחות כלכליים, ואין לו קשר לטראמפ. העובדה שמדינות אחרות בעולם במגמת עלייה אומרת שחלקה של ארה"ב בתוצר העולמי מתכווץ, שהיכולת שלה להפגין את השפעתה הגלובלית פחתה, וששחקנים אחרים יכולים לעשות דברים שלא היו חולמים עליהם לפני 20 או 30 שנה. עכשיו השחקנים באסיה ובאירופה צריכים להחליט: האם הם חושבים שהמאה ה־21 תמשיך להיות מאה אמריקאית או שהיא תהיה מאה סינית, או כזו שיש בה מתחים גואים בין כיסי כוח בעולם".

הגלובליזציה כפי שהכרנו אותה היא לא התפתחות בלתי נמנעת, וייתכן שהיא עומדת בפני סיום. זו השורה התחתונה של ספרו רב המכר של קינג, Grave New World, שכיכב ברשימות הספרים הטובים ביותר של 2017, למשל זו של הפייננשל טיימס. שמו של הספר הוא משחק מילים על ספרו המפורסם של אלדוס האקסלי, 'עולם חדש מופלא', וגם הוא מתאר עתיד קודר יחסית. קינג נחשב לאחד האנליסטים המובילים בסיטי של לונדון, ואת הספר שלו, שמסביר את תגובת הנגד לגלובליזציה ולאן היא עשויה להוביל, הוא החל לכתוב באמצע 2015 - הרבה לפני הצבעת הברקזיט בבריטניה, ולפני שטראמפ נחשב למועמד ריאלי בבחירות לנשיאות בארה"ב.

קינג החל להזהיר מפני דעיכת כוחו הכלכלי של המערב עוד קודם לכן. בראיון ל"כלכליסט" משנת 2013 הוא קבע: "פני הכלכלה העולמית משתנים באופן רדיקלי, וכתוצאה גם המצב הגיאו־פוליטי משתנה באופן רדיקלי". המסקנה שלו אז היתה - "המערב צריך ללמוד להזקן בחן". כשקינג נשאל עכשיו האם המערב מצליח להזדקן בחן, התשובה שלו חד־משמעית: "לא".

סטיבן קינג. "חלקה של ארה"ב בתוצר העולמי מתכווץ ושחקנים אחרים יכולים לעשות דברים שלא היו חולמים עליהם לפני 20 או 30 שנה" צילום: בלומברג

הטכנולוגיה מרחיקה

הכוחות שחותרים תחת הגלובליזציה, לפי קינג, עמוקים יותר מהפוליטיקה או מזעמו של ציבור הבוחרים במערב. הם כוללים בין היתר את הטכנולוגיה והדמוגרפיה. העיתונאי והסופר תומס פרידמן טען בספרו המפורסם מ־2005 שבמאה ה־21 "העולם שטוח", ותיאר מציאות שבה שרשרות אספקה גלובליות חוצות גבולות ויבשות ומקרבות בין מדינות. קינג רואה את הדברים אחרת. "מאוד קל להתפתות לרעיון שלפיו הטכנולוגיה מקרבת את כולנו. אבל באותה מידה שהטכנולוגיה יכולה לתמוך בגלובליזציה, היא גם יכולה לגרום לגלובליזציה להפוך כיוון". כדי להסביר את הטענה הזאת, קינג חוזר למאה ה־19, שבה שררה גרסה מאוד שונה של הגלובליזציה.

"ב־200 השנים האחרונות היו שתי מהפכות בגלובליזציה ובסחר העולמי", הוא אומר. "במהפכה הראשונה, במאה ה־19, פעלו כוחות של התכנסות". באותה תקופה, הוא מסביר, הסחר התרכז סביב מרכזים תעשייתיים בצפון אירופה, ובמידה פחותה בארה"ב. המרכזים האלה נהנו מהשילוב בין טכנולוגיה לייצור המוני שהופיעה במהפיכה התעשייתית, לבין אוניות קיטור שיכלו לשנע את התוצרת במהירות. "היה להם יתרון מסיבי לגודל", אומר קינג, ואילו השאר "נותרו מהר מאוד מאחור".

כתוצאה, "ההכנסות צמחו באופן מהיר בחלקים של העולם, בעיקר במערב אירופה, ואילו בחלקים אחרים המצב נעשה גרוע מאוד. בסין, ובמיוחד בהודו, עסקי הטקסטיל היו תעשייה דומיננטית בתחילת המאה אך נעלמו לגמרי בסופה. הייצור התרכז במעט מדינות, ועסקים במקומות אחרים נהרסו". מודל הסחר הבינלאומי של המאה ה־21, הוא מוסיף, מאוד שונה מהמודל הריכוזי של המאה ה־19. כיום "ההון מתנייד מעבר לגבולות, ויוצר את שרשרות האספקה העולמיות".

איור: דניאל גולדפרב

אבל המודל הנוכחי, אומר קינג, עומד בפני שינוי. "הבעיה היא שמה שהניע את תהליך יצירת שרשרות האספקה הגלובליות הוא גישה לכוח עבודה זול. העובדה שההון בימינו יותר נייד אפשרה להעסיק עובדים סינים והודים, שיעשו את העבודה עבור המערב. זה בדיוק מה שחברות רב־לאומיות עשו - הניעו את ההון שלהן בעולם ושכרו חברות שיעשו את העבודה עבורן. הדוגמה המושלמת היא האייפון, שמתוכנן בקליפורניה ומיוצר בסין".

וכך, אם המגמה הכלכלית הבולטת של תחילת העשור הקודם היתה Off-Shoring, כלומר חברות שהעבירו את הפעילות אל מעבר לים, היום אחת ממילות הבאזז היא Re-Shoring - החזרת הייצור הביתה, למפעלים שמאוכלסים בעיקר ברובוטים. בעיתונות האמריקאית אפשר למצוא לא מעט דוגמאות לחזרה הביתה מתוגברת ברובוטים, גם אם בשלב זה נראה שהתהליך בשלבים התחלתיים: ממפעל נעליים של אדידס, דרך מפעלי מכוניות של ג'נרל מוטורס ועד מפעל מקררים של ג'נרל אלקטריק.

איך התהליך הזה ישפיע על הגלובליזציה? את התשובה קינג מציע לחפש בתהליכים שכבר ניכרים בארה"ב. שוק העבודה שם התפצל לשני קטבים: בקצה האחד, עובדים במשרות עתירות ידע והון, בעלי שכר גבוה. בקצה השני, עובדים במשרות שדורשות פחות כישורים, ששכרן נמוך. האמצע - מעמד הביניים - הולך ונעלם. ולמה התהליך הזה התרחש? "בגלל שמשרות צווארון לבן פקידותיות הוחלפו על ידי מחשבים", אומר קינג. "ומה שקרה בתוך אומות יקרה באופן מוגבר בין אומות". בעתיד שהוא משרטט אפשר יהיה למצוא בצד אחד את המדינות העשירות, שיהפכו למעין "שכונות סגורות שבהן יש רובוטים", ואילו בצד השני יהיו אלה "שנשארו מאחור, והמתינו לתורם להצטרף לשרשרת האספקה העולמית. הם יגלו שהם לעולם לא יצטרפו אליה, ויישארו עניים ביותר בעשורים הקרובים".

מימין: מפגינים במלאת שנה לכהונתו של טראמפ, מפעל טקסטיל בקולקטה, הודו ומהגרים אריתראים נעצרים בהגיעם לחופי איטליה. "המצב גולש מהר לסיסמאות בדלניות, לא רק נגד מהגרים, אלא גם נגד מיעוטים" צילום: בלומברג

הרובוטים, שיחזירו את הייצור לעולם העשיר, הם רק צד אחד של הסיפור. הצד השני הוא הגירה, שתהווה לפי קינג את אחד האתגרים הגדולים של המאה ה־21. ושני הצדדים קשורים זה לזה. "אם יתברר, לדוגמה, שאפריקה היא לא חלק משרשרת האספקה העולמית ולעולם לא תהיה - בגלל המהפכה הרובוטית - לאנשים במדינות האפריקאיות שנותרו מאחור יהיו את כל הסיבות שבעולם לשקול מעבר למדינה אחרת. אם ההון יפסיק לנוע בעולם בכזאת קלות, אנחנו עשויים לראות גל הגירה גדול. ידוע, למשל, מתחזיות של האו"ם, שהאוכלוסייה באפריקה אמורה לגדול בהיקף ניכר ב־80-70 השנים הבאות, בעוד שהאוכלוסייה באירופה ובאסיה תתכווץ. כתוצאה, תנועת אנשים מאזור התת־סהרה, דרך הים התיכון ומעבר לו, עשויה להיות הרבה יותר משמעותית מכפי שראינו, למשל בזמן משבר הפליטים בסוריה".

דרך להתמודד עם גל ההגירה הצפוי הוא יצירת הזדמנויות כלכליות מקומיות עבור תושבי אפריקה, אומר קינג. כבר היום אפשר לראות השקעה ביבשת, לדבריו - מכיוון סין.

עולם של "הם" ו"אנחנו"

איך הגענו לרגע הנוכחי? קינג חוזר אל "שיא ההתלהבות מהגלובליזציה", בסוף שנות השמונים. באותה תקופה, הוא מסביר, "היתה תחושה חזקה שהעולם משתנה באופן שמתאים לתבנית המערבית. המחשבה היתה שהדמוקרטיה הליברלית המערבית ניצחה ותתפשט באופן טבעי לשאר העולם, וכך גם הקפיטליזם של שווקים חופשיים. המשטרים הסמכותניים ספגו לכאורה תבוסה ברורה, אחרי שלא סיפקו את הסחורה במובנים כלכליים, ולפיכך המודל שלהם הגיע לסוף דרכו. הרעיון הנוסף שאימצו רבים במערב היה שאם שאר העולם יאמץ את השווקים החופשיים והדמוקרטיה הליברלית וידחה את הסמכותניות - הכלכלות בו יצמחו יותר מהר, ואז גם המערב ירוויח, כי יהיו לו יותר שווקי ייצוא. וזה אומר יותר השקעה ויותר מקומות עבודה. ווין־ווין שכולם יוכלו לצאת ממנו נשכרים".

בפועל, הסיפור היה שונה. סין, למשל, הציגה בעשורים האחרונים זינוק כלכלי, "שלא היה לו קשר לדמוקרטיה מערבית", בעוד "הצמיחה הכלכלית במערב דשדשה לגמרי". צורות שונות של אי שוויון כבשו את הדיון הציבורי: בין עשירי ארה"ב לכל היתר, בין לונדון לשאר אנגליה, בין צפון אירופה ודרומה.

"כשמחברים את כל זה מקבלים סדרת אכזבות במערב: צמיחה נמוכה, אי שוויון גבוה, חלוקת הכנסות לא הוגנת. לכל הדברים האלה נדרש הסבר פוליטי: למה הם קרו ומה לעשות לגביהם. כמובן שיש הרבה הסברים ללא קשר ישיר לגלובליזציה - השפעת הטכנולוגיה, כשלים במערכת החינוך, חוסר ניידות חברתית. אבל קשה לתקן את הדברים האלה. אי אפשר לעמוד בדרכה של הקדמה הטכולוגית, תיקון של מערכת החינוך עשוי לקחת עשורים, ואז יש דור אבוד שלא ירוויח בעצמו ישירות מהרפורמה במערכת, וזה נכון גם לניידות חברתית".

"התוצאה", אומר קינג, "היא שינוי בסביבה הפוליטית - הלאה מהרעיון של עולם משולב, של מדינות שעובדות יחד למען הטוב המשותף, של מוסדות בינלאומיים שמספקים מסגרת שתאפשר לטוב הזה להתממש, כמו אלה שנוצרו אחרי מלחמת העולם השנייה. במקום זאת יש נרטיב חדש של אשמה ואשמה מנגד, עולם של 'הם' ו'אנחנו'. מתחילים להאשים מדינות אחרות ועמים אחרים בקשיים שיש בבית. וזה גולש מהר מאוד לסיסמאות פרוטקציוניסטיות ובדלניות. זה בגדול מה שהחל לצוץ בשנה החולפת. אנשים עשויים להגיד, 'זה נכון לארה"ב ובריטניה אבל לא למקומות אחרים'. אבל גם במקומות במזרח אירופה, כמו הונגריה ופולין, יש התפתחויות מדאיגות. במדינות האלה יש תנועה לא רק נגד מהגרים, אלא גם נגד מיעוטים. אפשר לדבר גם על חילופי ההאשמות בין צפון ודרום אירופה על עתיד היורו, אפשר לדבר על מתחים בנאפט"א. שכחנו את הטעויות של שנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, או אפילו את הטעויות של המאה ה־19, ועכשיו אנחנו בעולם שבו מדינות שמות את עצמן תחילה - על חשבון הקהילה הבינלאומית".

רוצים עוד ריבונות

אז מה אפשר לעשות עם הליקויים במערכת הגלובלית? לקינג יש כמה הצעות לתיקון, אף שהוא לא חושב שמישהו יקבל אותן. כך, למשל, הוא מציע להקים את "הארגון הגלובלי לזרימות פיננסיות", GOFF, שלא רק יסייע למדינות שסובלות מבריחה פתאומית של הון זר, אלא גם יוכל להעניש מדינות שלוו באופן מושחת, או נושים שהלוו באופן מופקר - למשל באמצעות הורדות דירוג או תספורות על החוב.

"הרעיון הוא להגיד, 'הנה פתרון טכנוקרטי, שיכול לעבוד, שמדינות יכולות לקבל, שלפיו גם ללווים וגם לנושים יש תפקיד ביצירת אי־יציבות פיננסית גלובלית. ושאם אנחנו רוצים להפחית את אי היציבות הזאת, אנחנו לא רק צריכים להוריד את הנכונות של אנשים ללוות אלא גם את הנכונות של אנשים להלוות. בטח כשהם מלווים למיזמים מטורפים בחלקים של העולם שהם לא לחלוטין מבינים, בין אם זה שוק הדיור בארה"ב או חוב לאומי יווני'".

"הבעיה עם ההצעה שלי היא שנדרשת תמיכה של ממשלות והסכמה מצדן לצמצם את הריבונות שלהן לטובת הטוב הכללי. אבל אנחנו בעולם שבו אנשים רוצים עוד ריבונות ולא פחות, אז קשה לראות איך מוסדות כאלה קורמים עור וגידים. המטרה שלי היתה לומר, 'הנה משהו שיכול היה לעבוד בתיאוריה, אבל במציאות הפוליטית כרגע הוא לא יתרומם".

לא מזמן התראיין ל"כלכליסט" הכלכלן הנודע מהרווארד, פרופ' דני רודריק, שטוען שנסיגה קטנה מהגלובליזציה תהיה טובה. לא נראה שאתה חולק את האופטימיות שלו.

"נסיגה כזאת היא תהליך מאוד קשה לניהול. ייתכן שיש נקודת איזון לשאוף אליה, אבל כשבוחנים גלים ארוכים של ההיסטוריה ניכרת נטייה לתנודות, בין תקופות של אינטגרציה גוברת והתפוררות גוברת. אין הרבה עדויות היסטוריות לתקופות ארוכות של יציבות, שמאזנות את האינטרסים של מדינות הלאום עם האינטרסים של שיתוף כלכלי בינלאומי. תמיד יש גאות ושפל של הגלובליזציה".

"יהיה מי שיאמר, 'תראה את שנות החמישים והשישים, אפשר לחזור לסוג הסדר כזה'". זאת ההצעה של רודריק, שמזכיר שלפני ההיפר־גלובליזציה של העשורים האחרונים היתה תקופת שגשוג במערב. וקינג ממשיך: "נכון שבאותה תקופה התוצר לנפש גדל מאוד, אבל מה עם החירויות שאנשים נהנו מהן בזמנו? אנשים לא נסעו בקלות מחוץ לארץ. טיסות בינלאומיות לא היו תכופות. אפשר היה לקחת סכום של משהו כמו 30 פאונד מבריטניה לצרפת, וסכום גבוה יותר היה מוביל לבעיות. אי אפשר לחזור לעולם כזה בקלות בגלל הטכנולוגיה. אנחנו תקועים עם מה שיש לנו".

בספר אתה אומר שיש פער בין האינטרסים של הפיננסיירים לאלה של האוכלוסייה, ומסביר שחלק מהזעם הפופוליסטי נובע מכך שהבנקים חולצו ואף אחד לא הלך לכלא. זו אמירה די נוקבת, בטח כשהיא מגיעה ממישהו שעובד בבנק בינלאומי גדול.

"זו בהחלט אמירה נוקבת. אנשים בבנקאות, כמו בכל תחום, צריכים לפעול ברמת יושרה מסוימת. אני חושד שבמקרים מסוימים אנשים לא פעלו ביושרה מלאה, ואולי היו ראויים לעונש גדול מכפי שקיבלו.

"הנקודה הרחבה יותר היא שהמערכת הפיננסית קידמה היבטים של הגלובליזציה, כמו מימון סחר וזרימות הון. הבעיה נוצרת כשבנק בינלאומי גדול, עם אינטרסים בהרבה מקומות, מחולץ בסופו של דבר על ידי משלם מסים מקומי במדינה מסוימת. משלם המסים הזה דואג לאינטרסים של בעל המניות או האג"ח הגלובלי - האם הוא צריך לשלם את החשבון? זה בדיוק הרעיון של מנגנון ה־GOFF שאני מציע. נדרשת תחושה של הוגנות בזרימת מזומנים ממדינה למדינה; שהרגולטור או מערכת הבנקאות של מדינה שמלווה ללא אבחנה למדינות אחרות, בלי להתחשב בתוצאות - ייענשו. בפועל המצב שונה. עברנו לרעיון שיש להגן על האינטרסים של משלם המסים, וזה הוביל ל'בלקניזציה' של הרגולציה על הבנקים (על משקל התפוררות יוגוסלביה למדינות קטנות יותר, א"פ). אנחנו נעים במהירות מהרעיון של בנקאות בינלאומית לריבוי איזונים ובלמים שנקבעים בגבול".

"לישראל יש תעשיות רובוטיקה, בינה מלאכותית וקריפטוגרפיה מתקדמות ביותר. כך שמבחינת טכנולוגיה מודרנית, מצבה טוב מאוד. הנסיגה של ארה"ב מהמזרח התיכון מעלה שאלות - מי יהיו החברים של ישראל בעתיד. ברור שישראל וארה"ב ימשיכו להיות די קרובות, אבל יהיו גם הזדמנויות חדשות. למשל, מכיוון מדינות שמודאגות מהרגע שבו המכוניות יהיו חשמליות ולא נצרוך כל כך הרבה נפט כמו בעבר. אם אני הייתי סעודיה, והייתי שואל את עצמי מי מהשכנים שלי יוכל לעזור לי, באופן די מפתיע ישראל היא אחת האפשרויות. ייתכן שהטכנולוגיה שישראל יכולה להציע תביא הזדמנויות לאינטגרציה עם כלכלות ומערכות פוליטיות שבעבר אולי לא היה אפשר להעלות על הדעת".