דוח אי השוויון של הכלכלנים המובילים: "הפערים יובילו לאסון פוליטי וכלכלי"

הדיון בנושא הרה הגורל של אי השוויון כלכלי-חברתי זוכה בסוף השבוע לתרומה מחקרית בעלת משקל: חמישה מהכלכלנים החשובים בעולם הוציאו תחת ידם דוח מקיף על רמת אי השוויון ברחבי העולם. באופן בלתי מפתיע, תמונת המצב אינה מעודדת - ואולם יש פתח לתקווה לקראת המשך הדרך.

על הדוח חתומים הכלכלנים תומאס פיקטי (Thomas Piketty) מבית ספר ללימודים מתקדמים במדעי החברה ומבית הספר לכלכלה בפריז - שכתב את "הון במאה ה-21", אחד המחקרים הכלכליים המשפיעים ביותר בדור האחרון; עמנואל סאז (Emmanuel Saez) מאונ' ברקלי, שכתב כמה מהמחקרים החשובים על סוגיית אי השוויון בארה"ב, נחשב לאחד הכלכלנים המובילים בעולם; פקונדו אלברדו (Facundo Alvaredo) מבית הספר לכלכלה בפריז, גבריאל זוקמן (Gabriel Zucman) מאונ' ברקלי, שכתב בין היתר מחקר פורץ דרך על מערכת מקלטי המס;

תומאס פיקטי. מהכלכלנים החשובים בעולם. חתום על הדוח צילום: איי אף פי

"אי שוויון כלכלי הוא מצב רווח ובמידה מסוימת בלתי נמנע. עם זאת, אנו מאמינים שכאשר אין מעקב אחר העלייה ברמת האי שוויון ואין התייחסות ראויה לכך, הוא עלול להתפתח לאסון, פוליטי, כלכלי וחברתי", אומרים החוקרים בפתיחת המחקר. מטרת הדוח היא לספק למוסדות הפוליטיים והכוחות החברתיים את המידע והנתונים שיאפשרו להם לעצב את המדיניות הראויה בתחום", נאמר בהקדמה לדוח, המתבסס על מחקרים ואיסוף נתונים שביצעו יותר מ-100 חוקרים ברחבי העולם.

עוד מודגש בהקדמה: "המטרה שלנו אינה להוביל לכך שכולם יגיעו להסכמות בנושא אי השוויון – זה לעולם לא יקרה, מהסיבה הפשוטה שאין בנמצא אמת מדעית אחת על הרמה האידיאלית של אי שוויון, ודאי שלא על המדיניות והמוסדות המתאימים להוביל אותנו לרמה שכזו. השאיפה היא שבאמצעות הדיון הציבורי והמוסדות הפוליטיים יתקבלו ההחלטות הקשות בנושא. לצורך תהליך זה נדרש מידע מקיף ושקוף על מצב ההכנסה והעושר" (לחצו להרחבה על רעיון אי השוויון בחלוקת העושר בתפיסתו של פיקטי).

מי מחזיק בכמה

רמת אי השוויון בהכנסות גדלה בכל העולם כמעט בעשורים האחרונים, אך בקצב שונה מאזור לאזור וממדינה למדינה. הרקע להבדלים, כולל בין מדינות בעלות שיעור צמיחה דומה, טמון במדיניות המקומית הנוגעת לענייני הרחבת/צמצום אי השוויון. "השילוב של מהלכי הפרטה ופערים בהכנסות מגדיל את אי השוויון ברמת העושר בין בני אדם", נאמר בדוח.

הנתח שאותו "מקבל" העשירון העליון מסכום ההכנסה הלאומית הוא אחד המדדים המקובלים לבחון אי שוויון חברתי. מנקודת מבט זו, באופן לא מפתיע, המצב הטוב ביותר הוא באירופה והמצב הגרוע ביותר הוא במזרח התיכון: העשירון העליון בכנסות באירופה זוכה ב-37% מההכנסה הלאומית, המעמד המקביל במזרחי התיכון, האזור הכי פחות שוויוני, מכניס לקופתו 61% מההכנסה הלאומית. בין שני הקצוות ממוקמים סין עם 41%, רוסיה 46%, ארה"ב-קנדה 47%, בברזיל, הודו ואפריקה שמדרום לסהרה כ-55%.

מתוך הדוח: World Inequality Report 2018

הדוח לא מסתפק בנתוני השנה שעברה וחוזר לבחון את ההתפתחות שנרשמה במדינות השונות ברמת ההכנסה של העשירון העליון (מתוך כלל ההכנסה הלאומית) החל מ-1980. מבט לאחור מגלה למשל שיש פער גדול בין קצב הגידול בשיעור ההכנסה של העשירון העליון בין שלוש המדינות שיצאו בשנים האמורות ממשטר כלכלי רגולטורי נוקשה לכיוון של קפיטליזם עם מגבלות – ברוסיה יש קפיצה גדולה בהרבה מאשר בהודו, ובסין הנתון נמוך משמעותית מהודו. הטענה היא ההבדל המהותי ברמת הפערים שהתפתחו היא תוצר של מדיניות דה-רגולציה שונה בכל אחת מהמדינות.

כמו כן, אירופה וארה"ב המציגות נתון דומה של הכנסות מעמד עליון בשנת 1980, פותחות פער נרחב בשנים שחלפו עד לנתוני 2016. טענת החוקרים היא שהסיבות להרחבת אי השוויון בארה"ב הן, בין היתר, שיטת מס בלתי פרוגרסיבית ואי שוויון קריטי בנגישות להשכלה. זאת לעומת אירופה שבה הפגיעה במערכת המס הפרוגרסיבית היתה מתונה בהרבה, וכך גם מערכת ההשכלה שוויונית יותר.

מתוך הדוח: World Inequality Report 2018

ברמה הגלובאלית, רמת אי השוויון גדלה באופן חד מ-1980 עד 2016, על אף העלייה המהותית בהכנסה של העשירונים התחתונים – בשל העלייה החדה בהכנסות של המאיון העליון. שיעור ההכנסה של מאיון זה עלה מ-16% ב-1980 ל-22% ב-2000 ומאז ירד מעט ל-20%. באותה תקופה מחצית האוכלוסיה הענייה של העולם הכניסה סביב 7%-9%.

הדוח טוען שהגורם לאי שוויון כלכלי טמון בחלוקה לא שווה של בעלות על ההון. הדוח מתייחס בהקשר זה לשלושה גורמים: הציבור, גורמים פרטיים והממשלה. שיווי המשקל בין העושר הציבורי והפרטי הוא בעל השפעה קריטית על רמת אי השוויון בחברה - כאשר במרבית המדינות בעולם הועבר נתח גדול של העושר הועבר בעשורים האחרונים מהציבור לידי גורמים פרטיים.

מתוך הדוח: World Inequality Report 2018

שיעור העושר המוחזק בידיים פרטיות מההכנסה הלאומית מלמד על הרמה הגבוהה של העושר המוחזק על ידי גורמים פרטיים במדינה בהשוואה לזה שמוחזק על ידי הממשלות. הדוח מלמד כי "בעוד שרמת העושר המרוכז בידיים פרטיות עמדה על בין 200% ל-350% מההכנסה הלאומית במרבית המדינות העשירות בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כיום היא עומדת על בין 400% ל-700%". הרמה הגבוהה הנוכחית של העושר הפרטי כמעט שלא נפגעה מהמשבר הפיננסי או מהמשברים ביפן ובספרד. העושר הציבורי לעומת זאת כמעט שנמחק כולו.

העושר המוחזק על ידי הציבור (נכסי ציבור פחות חובות ציבור) ירד בכמעט כל המדינות בשלושים השנה האחרונות - בארה"ב ובאנגליה הוא הפך לשלילי ובגרמניה, צרפת ויפן הוא מעט מעל הרמה האפסית. המדינות היוצאות מן הכלל שבהן העושר נותר בידי הציבור הן אלה שהפנו את הכנסות הנפט שלהן לטובת הציבור, נורבגיה כדוגמה הבולטת). תמונת מצב זו של עושר ציבורי אפסי, טוענים מחברי הדוח, מקשה על הממשלות לבצע רגולציה של הכלכלה, ליזום חלוקה מחדש של ההכנסות ולצמצם את האי שוויון.

השילוב של הפרטה ועלייה באי שוויון בהכנסות "תידלק" בארבעים השנים האחרונות את אי השוויון בחלוקת העושר, כאשר בארה"ב וברוסיה נרשמה עלייה חדה במיוחד ברמת אי השוויון האמורה (עם זאת, המצב כיום פחות חמור מכפי שהיה במדינות העשירות בשנות העשרים של המאה הקודמת). בארה"ב המאיון העליון, ה-1%, שהחזיק ב-22% מהעושר האמריקאי ב-1980, הגיע בשנת 2014 להחזקה של 39% (בעיקר בשל עלייה קלה של 0.1% בגודל הקבוצה המחזיקה בעושר). בצרפת ובאירופה נתון העלייה מתון בהרבה, בין היתר בזכות חלוקה שוויונית יותר - או פחות אי שוויונית - בהכנסות, וכן הודות לתרומה של העלייה במחירי הנדל"ן על רמת העושר של המעמד הבינוני.

מתוך הדוח: World Inequality Report 2018

מכאן והלאה - תלוי בנו

מחברי הדוח טוענים כי התרחבות נוספת של אי השוויון הכלכלי אינה בלתי נמנעת, וכי במדיניות מכוונת נכונה אפשר בהחלט לצמצם את הפערים. במסגרת זו מציג הדוח כמה תסריטים אפשריים של התמודדות עם התופעה בשלושים השנים הבאות, וכמובן את התוצאות של הבחירה בכל אחד מהם. 

לדברי החוקרים, "אם כל המדינות יאמצו בשנים הבאות את המודל שעל פיו התנהלה אירופה בעשורים האחרונים, הרמה הגלובאלית של אי השוויון תוכל לרדת - ובכך גם 

תושג התקדמות משמעותית במיגור תופעת העוני בעולם". לעומת זאת, אם המדיניות תהיה בנוהל של "עסקים כרגיל", כלומר חלוקת העושר בשנים הבאות באופן דומה לעשורים האחרונים, גם בתרחיש אופטימי של צמיחה במדינות אפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה, אי השוויון הכלכלי הגלובאלי ילך ויתרחב. אימוץ המודל האמריקאי של העשורים האחרונים רק יקצין מגמה זו.

מודלים אפשריים שונים של מדיניות בעתיד. מתוך הדוח: World Inequality Report 2018

כותבי הדוח מדגישים את מהלכי המדיניות המתחייבים לצורך צמצום רמת אי השוויון הכלכלי. אלה כוללים לדבריהם בראש ובראשונה מערכת מס פרוגרסיבית, שהוכחה במחקר ככלי יעיל לצמצום הפערים בהכנסות ובחלוקת העושר. מערכת מס שכזו לא רק מצמצמת את אי השוויון שלאחר המסוי, היא גם תורמת לצמצומו טרם המסוי, שכן היא ממתנת את התמריץ של בעלי השכר הגבוה לפעול להעלאת שכר וצבירת עושר (שימוסו על פי שיטה זו). הדוח מתייחס למכשולים העומדים בפני כל שינוי לכיוון של מערכת מסוי פרוגרסיבית, ובכלל זה מקלטי המס, שהשימוש בהם עשוי להתרחב ככל שהמיסוי על בעלי ההון יגדל (הסכום המוחזק בהם כיום שווה ערך ל-10% מהתוצר העולמי). כותבי הדוח טוענים כי יש לפתוח במאבק רגולטורי גלובאלי נגד השימוש במקלטים אלה, באמצעות שיתוף פעולה בין מדינות.

צעד מתחייב נוסף לצמצום אי השוויון כולל נגישות שווה לחינוך. על פי הדוח, מקרב האמריקאים המשתייכים לבעלי השכר הנמוך ביותר (העשירון התחתון בהכנסה), בין 20% ל-30% מהמשפחות שולחים את ילדיהם לקולג'. זאת לעומת 90% מהמשפחות הנמנות על העשירון הראשון בהכנסה. הפער הזה מייצר באופן עקבי פערים בלתי ניתנים לגישור. בצד החיובי, הקולג'ים המובילים בארה"ב שכן מקבלים יותר סטודנטים ממשפחות חלשות כלכלית לא נדרשים להתפשר איכותית על מנת לעשות זאת. הטענה של מחברי הדוח היא חד משמעית: לצורך הנגישות השווה להשכלה, ההכרחית לצמצום אי השוויון, יש צורך בשינוי שיטות הקבלה ובשיטות המימון של מערכות החינוך.

המחברים מדגישים עם זאת שגם נגישות שווה לחינוך, חשובה ככל שתהיה, אינה תנאי מספיק לצמצום אי השוויון, ושיש להשלים אותה עם מנגנון שיבטיח שכר הוגן לכלל העובדים, כולל לאלה שבתחתית מדרג הכישורים המקצועיים. לשם כך הם ממליצים בין היתר על חברות של העובדים במנגנוני הניהול ושכר מינימום הולם.

גבריאל זוקמן, ממחברי הדוח צילום: Antoine Doyen