מהומה בדירקטוריון: לעצור את החייזרים

בשנים האחרונות אנו עדים לטענות כי דירקטוריונים אינם ממלאים את תפקידם כראוי. דוגמאות לכך הן אישור רכישת "מעריב" על ידי דירקטוריון דסק"ש ואישור עסקת yes ועסקת חלל תקשורת בדירקטוריון בזק. המקרים האלה מהווים חלק מעקומת הלימוד והפיתוח של תרבות ניהול החברות הציבוריות בישראל, וקפיצה למסקנות לגביהם עלולה לעוות מושכלות יסוד בדיני החברות.

הרעיון הבסיסי בחברה בע"מ הוא שיזם ובעל שליטה מזמין את הציבור להשתתף בהשקעות בחברה. המשקיע רשאי לרכוש מניות או למכור אותן בכל עת שיחפוץ בכך, ואין לו כל מחויבות מתמשכת כלפי החברה.

תסכול ציבורי מאירועים שמתגלים מעת לעת מוביל לרצון ליצור נציגות לבעלי המניות מקרב הציבור, המהווים בדרך כלל מיעוט בחברה. יש הטוענים שאותם דירקטורים חיצוניים צריכים להתמנות על ידי המיעוט בלבד. אחרים ממליצים ליצור מאגר דירקטורים שייבחר על ידי גוף אובייקטיבי, וממנו ייבחרו המומלצים לתפקיד. יש המהדרים ומבקשים לאפשר למוסדיים להוביל את הבחירה, ואף לאפשר תיאום של המינוי ביניהם. תיאום זה יכול ליצור סכנה של סחיטה על ידי המיעוט או רודנות של הביורוקרטיה המנהלת את כספי הגמל והפנסיה.

המיצוי של הרעיונות האלה הוא למנות כדירקטור חיצוני דירקטור חוצני - חייזר מפלנטה אחרת. אלה יהיו מנותקים מבעלי השליטה ומההנהלה ויהיו אובייקטיביים מאוד. האם זה המודל הרצוי? סבורני שלא. לדעתי, המודל האופטימלי של חברה כולל יזם עם יכולת לכוון את פעילותה, שחלק מהותי מהון החברה מושקע על ידו. החזקה מהותית זו מאפשרת ליזם לבחור את רוב הדירקטורים ולנסות למקסם את התועלת העסקית של החברה לטובת כל בעלי המניות.

לוויין עמוס 4 של חלל תקשורת. האם צריכים נציגים מפלנטה אחרת? צילום: חלל תקשורת

תפקיד הדירקטוריון הוא להתוות מדיניות ולפקח על יישומה באמצעות צוות מומחים (ההנהלה) על בסיס עקרון טובת החברה. דירקטוריון הוא צוות של נבחרים הנושאים באחריות כלפי החברה ובעלי מניותיה. גוף כזה צריך לבנות אינטימיות, הרמוניה ויכולת תפקוד משותפת, כדי לאפשר נטילת סיכונים מבוקרת להשגת תועלת כלכלית מרבית. שילוב חוצנים בדירקטוריון יקשה את פעולתו, ויפצל את האחריות המשותפת לאחריות שונה אצל דירקטורים שונים. הדח"צים ישקלו את טובת שולחיהם מקרב המיעוט, והדירקטורים האחרים ישקלו את טובת הרוב. הדירקטוריון ייהפך לנציגות פרלמנטרית של בעלי המניות.

חוליי המשטר הפרלמנטרי ויתרונותיו מוכרים לנו ממבנה הממשלות בישראל. קואליציה פרלמנטרית בנויה על פשרות וקיזוז הדדי של מרכיביה, כשלכל אחד מטרות שונות. המודל הרצוי בזירה העסקית הוא משטר נשיאותי חד שאינו מבוסס פשרות.

חוק החברות הישראלי אימץ את המודל האנגלו־אמריקאי, שבו יש הפרדה בין בעלי החברה (בעלי המניות) לבין הגוף המתווה מדיניות ומפקח על יישומה (הדירקטוריון) ובין הגוף המנהל (ההנהלה). אני סבור שהמודל הוכיח את עצמו, ויש להימנע מלהפוך את הדירקטוריון למשקף המחלוקות והאינטרסים השונים של בעלי המניות.

בעולם המערבי, נראה שמגמת השוק בגופים הגדולים והחדשניים היא לאפשר חיזוק של בעלי השליטה. ניתן לראות זאת באלפבית (גוגל), בפייסבוק, בסנאפ ובעליבאבא. חיזוק בעלי השליטה מתבצע על ידי הנפקת מניות המקנות להם עדיפות בהצבעה, בניגוד למודל השוויוני של קול אחד למניה הנהוג בישראל. חיזוק המיעוט וייצוגו בדירקטוריון יפגעו במוסד הדירקטוריון וביכולת החברות הציבוריות לחדש וליטול סיכונים מבוקרים כדי למקסם את התועלת הכלכלית.

חוק החברות קובע כי דח"צ יכול לכהן שלוש תקופות, כל אחת תימשך שלוש שנים. בסבב השני, המלצה להמשך כהונה ולבחירתו של דח"צ היא בידי המיעוט בלבד. די בכך. חברה ציבורית איננה שותפות. יש מובילים ויש מצטרפים. היזם מחויב לטווח ארוך והוא מסכן את הונו, את שמו הטוב ואת יוזמתו. לעומתו, כל בעל מניות מקרב הציבור יכול בכל רגע לקנות או למכור מניות בחברה. האם רצוי לפגוע באינטימיות הנדרשת מהדירקטוריון? האם ראוי לתת לציבור ולמוסדיים המחזיקים במניות לזמן מוגבל להשפיע על מוסדות שיישארו גם אחרי שהם ימכרו את מניותיהם בחברה? לדעתי אין זה ראוי.

יש לעצור את הנטייה לחוצנים בדירקטוריונים של חברות ציבוריות.