פרויקט כלכליסט
הפנים מאחורי הפערים
ריבוי מועסקים בחו"ל או משרות חלקיות – מצעד התירוצים לא תמיד מצליח לגשר על הפערים הדו־ספרתיים בין שכר המנהלים לעובדים. מצד שני לא בטוח שצריך לקחת דוגמה מחברות בקצה החיובי של הטבלה כמו התעשייה האווירית וחברת החשמל
פרויקט פערי השכר של "כלכליסט", הנערך זו השנה החמישית, פורט למספרים ופרצופים את מצבו של המשק הישראלי. לא עוד נתוני מאקרו על תעסוקה והכנסות, ולא נבירה בתלושי השכר, אלא השילוב ביניהם, שמאפשר להבין מהו הכיוון שאליו הכלכלה והחברה בישראל צועדות.
לקריאת כל הכתבות בפרויקט:
פריון: הכירו את הסיבה לשכר הקפוא שלכם
מה יקרה אם הגבלת השכר תורחב לכל המשק
"יש מנהלים שירגישו רע אם לא ישתכרו שכר מסוים"
הפער הממוצע בין שכר הבכיר ב־100 החברות הציבוריות שנבדקו לבין השכר הממוצע לעובד בחברה עמד בשנת 2015 על פי 25.3. אם להסתכל על הצד החיובי, מדובר במגמת ירידה. מאז שנת 2011 ירד פער השכר ב־19%, אז הוא עמד על פי 32. בהשוואה לפער השכר הנורמטיבי שקבעה המדינה בחוק שכר הבכירים – פי 35 – התמונה חיובית, אם כי המדינה החליטה שנקודת הייחוס היא שכר המינימום, ואילו הבחינה של "כלכליסט" היא על בסיס השכר הממוצע של החברה, שיותר מורכב לחישוב.
אם נמשיך בצד החיובי של הפערים הנמוכים, שם נמצאות קודם כל החברות הממשלתיות – התעשיה האווירית וחברת החשמל עם פערים של פי 3 ופי 5 בהתאמה מהשכר הממוצע. שכר הבכירים בחברות הללו אומנם גבוה ממיליון שקל, אולם הסיבה לפערים הנמוכים הוא השכר הגבוה של העובדים שעומד בממוצע בהתאמה על 28 אלף שקל ו־20 אלף שקל בחודש.
המובילים בפערי השכר: מימין אייזק דבח, מנכ"ל דלתא ואיתר דויטשר מנכ"ל אלקטרה צילומים: אריאל בשור וד.ע. יח"צ
שכר גבוה לעובדים הוא ודאי לא דבר שלילי, אולם במקרה של החברות הממשלתיות, בטח אלו שידן במילא על השאלטר או כאלה שמעטה ביטחוני מצליח להטיל עמימות גם על ההיבטים הכלכליים שלהן, השכר הגבוה הזה מבטא לעתים קרובות חוסר יעילות, אי סדרים ובזבוז כספי ציבור. יש שיטענו כי זה השכר הראוי וטוב שיש מי שמשלם אותו, אולם שכר כפול ויותר מהשכר הממוצע היום במשק הוא לא משהו שתקציב המדינה יכול לעמוד בו ולא משהו שהמגזר הפרטי יכול לממן. כך שבמקרה הזה פערי השכר הנמוכים רחוקים מלהציג לנו תמונת המצב אידיאלית של צדק.
זה לא ממש רילוקיישן
היום כאשר מסתכלים על פערי השכר של השיאנים אחרי כמה שנים, לא רואים הפתעות. התזוזות הן בעיקרן פנימיות, עיקר הירידות בפערי השכר נובעות מחילופי תפקידים; המנכ"ל החדש מקבל שכר נמוך יותר מקודמו, או לפחות בהשוואה לשכר האחרון של קודמו שקיבל גם פיצויי פרישה. כאשר החריגים הם מבעלי השכר הגבוה ביותר: מנכ"ל פוקס הראל ויזל ומנכ"ל שיכון ובינוי עופר קוטלר. אפילו השכר של מנכ"ל כיל סטפן בורגס ירד במעט, אך גם השכר של עובדיו.
אחד הדברים הבולטים לעין כאשר מסתכלים על החברות עם פערי השכר הגבוה ביותר, הוא כי הן מעסיקות עובדים רבים בחו"ל, כך הדבר אצל אלקטרה, פוקס, שיכון ובינוי, ויליפוד, דלתא וכיל. חברות רבות גם תירצו את פערי השכר אצלן בהסבר זה בדיוק. אלא שהטיעון הזה צריך להעלות שאלות רבות. קודם כל עלינו להבין כי מדובר בפועל בהעתקת פעילות או הרחבת פעילות במדינה אחרת במקום בישראל, כמו במקרה של כיל, למרות שמשאב הטבע – גורם הייצור המרכזי שלה – נמצא בארץ. בנוסף, במקרים רבים, למשל בתעשיית הטקסטיל, העסקת עובדים במדינות אחרות אינה מקרית והיא תוצאה של ניסיון להפחית עלויות כמה שניתן, שכרוך בתשלום זעום לעובדי ייצור במקום שכר מינימום בארץ. הציבור נהנה כמובן מחולצות זולות יותר, אבל יש לזה מחיר.
עוד ניכר ברשימת השיאנים כי המגזר הפיננסי, זה שהועלה על המוקד בחודשים האחרונים ויש שיטענו שגם מעבר לזה כאשר הגבילו את שכרו לעד פי 35 מהשכר הנמוך בחברה, כלל לא מככב שם. לא כי שכר המנהלים לא גבוה, אלא כי שכר העובדים גבוה גם הוא. למעשה המקום הגבוה ביותר מבין מנהלי המגזר הפיננסי הוא רק המקום ה־26 ברשימה, של איזי כהן מנכ"ל כלל ביטוח, עם פער של פי 30 מהשכר הממוצע בחברה, שעומד 19 אלף שקל בחודש.
זה לא אומר כמובן שהגבלת השכר שלהם אינה מוצדקת, שכן בכל זאת הם מנהלים כספי ציבור, אבל כן אפשר לראות שמצבם שונה מכלל החברות הציבוריות. במידה מסוימת, כמו בחברות הממשלתיות, גם במקרה שלהן הפערים הנמוכים שנובעים מהשכר הגבוה של העובדים צריכים לעורר שאלות לגבי יעילות הבנקים ולגבי בזבוז כספי הציבור ששבוי בקרטל הבנקאי. שכר ממוצע של 34 אלף שקל לעובדי הפועלים ו־36 אלף שקל לעובדי לאומי מביא לכך שגם עם עלות שכר של 8 ו־7 מיליון שקל בשנה לרקפת רוסק עמינח וציון קינן, מוצאת עצמה בעשירון השישי בטבלת פערי השכר.
המנכ"לים עם פערי השכר הנמוכים ביותר: מימין יוסי וייס מנכ"ל התעשייה האווירית ויפתח רון טל יו"ר חברת החשמל צילומים: עמית שעל עוד ניכר ברשימת השיאנים כי המגזר הפיננסי, זה שהועלה על המוקד בחודשים האחרונים ויש שיטענו שגם מעבר לזה כאשר הגבילו את שכרו לעד פי 35 מהשכר הנמוך בחברה, כלל לא מככב שם. לא כי שכר המנהלים לא גבוה, אלא כי שכר העובדים גבוה גם הוא. למעשה המקום הגבוה ביותר מבין מנהלי המגזר הפיננסי הוא רק המקום ה־26 ברשימה, של איזי כהן מנכ"ל כלל ביטוח, עם פער של פי 30 מהשכר הממוצע בחברה, שעומד 19 אלף שקל בחודש.
זה לא אומר כמובן שהגבלת השכר שלהם אינה מוצדקת, שכן בכל זאת הם מנהלים כספי ציבור, אבל כן אפשר לראות שמצבם שונה מכלל החברות הציבוריות. במידה מסוימת, כמו בחברות הממשלתיות, גם במקרה שלהן הפערים הנמוכים שנובעים מהשכר הגבוה של העובדים צריכים לעורר שאלות לגבי יעילות הבנקים ולגבי בזבוז כספי הציבור ששבוי בקרטל הבנקאי. שכר ממוצע של 34 אלף שקל לעובדי הפועלים ו־36 אלף שקל לעובדי לאומי מביא לכך שגם עם עלות שכר של 8 ו־7 מיליון שקל בשנה לרקפת רוסק עמינח וציון קינן, מוצאת עצמה בעשירון השישי בטבלת פערי השכר.
רב הנסתר על החשוף
בהשוואה לשנה שעברה לא היה שינוי בפי הממוצע. בחינה פרטנית יותר של 100 החברות הציבוריות הגדולות מראה כי 52 מנהלים הגדילו את הפערים ואילו 47 מנהלים צמצמו את הפערים (בכיר אחד שמר על אותו פער כמו בשנה שעברה). השאלה המעניינת כעת היא האם מגמת הירידה בפערי השכר תימשך בשנים הבאות או שהשנה הזו מבטאת איזושהי התייצבות סביב פער של פי 25 מהשכר הממוצע. בשנת 2013 הוחלט להטיל מס ייסף של 2% על הכנסות שנתיות שגבוהות מ־800 אלף שקל (כך שסך מס ההכנסה מגיע ל־50%). ייתכן וזה, יחד עם המודעות הגוברת לפערי השכר והשכר הגבוה שמשלמות חברות ציבוריות, היה אחד הגורמים למגמת הירידה בשכר. בוודאי שלהחלטה האחרונה להגביל את השכר במגזר הפיננסי לעד פי 35 תהיה השפעה על פערים אלו.
התרחיש האידיאלי הוא שדרישות השכר בחברות הציבוריות יירדו בעקבות השכר הנמוך יותר במגזר הפיננסי. מצד שני בקלות יכולה להתקבע מציאות שבה שכר הבכירים במגזר הפיננסי, היוקרתי, נמוך ובשאר החברות הציבוריות גבוה.
למרות המגמה החיובית, חשוב להבין שהיבטים רבים לא חשופים לעין הציבור, ובאופן טבעי מדובר בעיקר בנתונים שרק יגדילו את הפערים וישלימו את התמונה למציאות עגומה יותר. כך למשל חברות רבות לא מפרטות את היקף חלקיות המשרה שלהן.
חברות רבות מעסיקות עובדים במשרה חלקית, אם זה בחנויות בגדים, רשתות שיווק או מפעלים. משרה חלקית נשמעת כדבר לא רע כאשר מדובר על בני נוער או סטודנטים, ולעתים גם הורים שמעוניינים לעבוד פחות שעות, אך לא מופרך להניח שמרבית העובדים היו מעדיפים לעבוד במשרה מלאה אם היו נותנים להם את האפשרות.
בעבודות במשמרות יותר נוח להעסיק עובדים בחלקיות משרה, וככל שיש יותר עובדים כך המנהל יכול להיות רגוע שיהיה לו את מי לשבץ בכל משמרת. את העובד שנלחם על עוד ועוד משמרות אי אפשר לזהות בדוחות הכספיים.
מי שעוד נעלם מהדוחות הכספיים הם כמובן עובדי הקבלן. לא בכדי השכר הממוצע בכל 100 החברות vdsuku, עומד על 14.4 אלף שקל בחודש - כ־5,000 שקל מעל השכר הממוצע במשק. זאת משום שהחברות לא כוללות את העובדים עם השכר הנמוך באמת כמו עובדי הניקיון והשמירה. מבחינת החברות לא מדובר בעובדים שלהן אלא בשירות שהן רוכשות מחברה אחרת, חברת כח אדם והם לא אחראים על תנאי ההעסקה והשכר הנמוך. כשעושים מיקור חוץ לשכבות החלשות, גם לא צריך לדאוג להם.
ומה עם שכר הנשים?
קשה להתעלם מחוסר האיזון המגדרי כאשר מסתכלים על טבלת פערי השכר. מתוך 100 הבכירים שנבדקו רק 96 גברים וארבע נשים בלבד. שלוש מתוכן הן מנהלות בנקים: רקפת רוסק-עמינח מלאומי, סמדר ברבר צדיק מהבינלאומי ולילך אשר טופילסקי מדיסקונט. הרביעית היא אתי רוטר, שמנהלת יחד עם בעלה גבי את קסטרו.
חוק הגבלת שכר הבכירים אולי לא יוציא את שלוש מנהלות הבנקים מהרשימה אבל בהחלט יוריד אותן, יחד עם יתר המנהלים, לשורות התחתונות. בשיח סביב השתלבותן של נשים בשוק העבודה בישראל וסביב תקרות הזכוכית שמונעות מהן להתקדם נוטים פעמים רבות להצטדק בעזרת מנהלות הבנקים שזוכות לנתח ניכר בשיח הציבורי – לא רק בגלל שהן נשים אלא גם בגלל שהבנקים נמצאים בשנים האחרונות במוקד.
טבלת פערי השכר ממחישה עד כמה מדובר בטיפה בים ומנהלת אחת עם שכר של 8 מיליון שקל אינה יכולה לסחוב על גבה שוויון בין המינים. אפשר אולי לטעון כי מעבר לעובדה שיש פחות נשים מנהלות במשק הישראלי, גם השכר הנמוך של נשים מלכתחילה והעובדה כי הן דורשות פחות תוספות שכר בהשוואה לגברים מביאות לכך שבפועל פערי השכר שלהן נמוכים יותר ביחס לעובד הממוצע, אולם אז היינו פשוט רואים אותן בתחתית הרשימה, והיה צריך להתקיים דיון אחר - האם הדבר מכוון, תוצאה של אפליית שכר או תפיסות עולם שונות. אולם כל עוד ישנן רק ארבע נשים ברשימה של 100 מנהלים, כל טיעון שהוא בטל בשישים.
