150 בכירי המשק הרוויחו ב־2014 לא פחות ממיליארד שקל

מבט בצמרת מקבלי השכר בישראל לשנת 2014 חושף לא מעט הפתעות לעומת 2013: בכירי החברות הדואליות, הנסחרות גם מעבר לים, השתלטו בקלילות על הפסגה; בעלי השליטה, שלא הסתפקו בדיבידנדים ויצרו לעצמם תפקידים בחברות שלהם, מקבלים פחות מהשכירים באותן החברות עצמן; ואם חשבנו שאפשר לסמוך על זה שמכירות המזון תמיד יעלו - התבדינו. הבכירים בענף הם ששילמו בשכרם את המחיר. 

החברות הדואליות: טבע משנה את התמונה 

מדירוג השכר של 2014 עולה תמונה ברורה בנוגע לחלקן של החברות הדואליות בצמרת מקבלי השכר בישראל. מתוך העשירייה הראשונה של מקבלי השכר במדינה, שישה מגיעים מגבעות המזומנים שמעבר לים, ובראש הרשימה הדואלית מתייצב אלן אוברמן, נשיא חטיבת הגנריקה האמריקאית של טבע לשעבר. אוברמן משך שכר בעלות של 26 מיליון שקל ב־2014, מתוך זה כ־16 מיליון שקל היו פיצוי עבור פרישתו.

אלמלא תגמול של 31 מיליון שקל שקיבל מנכ"ל החברה לישראל לשעבר ניר גלעד מבעל השליטה עידן עופר, היה אוברמן מגיע למקום הראשון. חמשת בכירי טבע, בהם המנכ"ל ארז ויגודמן, משכו שכר בעלות כ־90 מיליון שקל ב־2014, ושלושה מהם נכנסו לעשיריית מקבלי השכר הבכירים בישראל (השלישי הוא המדען הראשי מייקל היידן).

כמו ב־2013, בכירי טבע מככבים ברשימת מקבלי השכר הבכירים הודות להצטלבות בין שני גורמים. הראשון, עמדותיו של המנכ"ל לשעבר ג'רמי לוין התומכות בשקיפות תאגידית; השני, התביעה שהגישו פרופ' שרון חנס ופרופ' אהוד קמר נגד טבע. זו הסתיימה בפשרה שבמסגרתה טבע הסכימה להתחיל לפרסם את נתוני שכר הבכירים בה. השניים כיוונו את חציהם כלפי טבע משום שהיא היתה הראשונה להיאחז בהיותה דואלית — רשומה למסחר הן בתל אביב והן בניו יורק — כדי לחדול מלפרסם את שכר בכיריה. בעקבותיה חברות נוספות במצב זה הפסיקו לחשוף את שכר הבכירים. בתביעה נטען כי בתל אביב רשומות 43 חברות דואליות, שרובן לא מפרטות את שכר הבכירים, אך הפלא ופלא — מרגע שטבע החלה לפרסם את השכר, חלק נכבד מהחברות הדואליות, כמו אלביט מערכות, הלכו בעקבותיה.

הן הדין האמריקאי והן הדין הישראלי דורשים את פרסום תגמול שכר הבכירים באופן פרטני. אלא שכדי להבטיח אחידות בדרישות גילוי, רשות ני"ע הישראלית מאפשרת למקבילתה האמריקאית להכריע אם לחייב חברה לפרסם פרטי שכר; הרשות האמריקאית, שנוהגת להישמע לדין המקומי של החברות הדואליות, לא מכירה את הדין הישראלי — ולכן כלל לא דורשת חובת גילוי בעניין השכר. כך נפלו החברות בין הכיסאות וחשפו רק את היקף התשלום לכל מנהליהן הבכירים יחד.

ארז ויגודמן צילום: אוראל כהן

העובדה שחברות דואליות החלו לפרסם את שכר הבכירים בפירוט יתר היא הישג. השאלה הגדולה היא אם הושגה מטרת תיקון 20 לחוק החברות. התיקון נועד לחשוף את שכר הבכירים כך שיפוקח ויקטן. בפועל נוצרה תחרות בין בכירי החברות שיכלו סוף סוף, בחסות התיקון, להשוות בינם לבין מקביליהם בחברות הציבוריות המתחרות. ייתכן שאם שכר הבכירים לא היה מפורסם, לבעלי השליטה בחברה היה קל יותר לשלוט עליו.

לזכות בכירי החברות הדואליות יש לומר: האתגרים שעומדים לפתחם והתחרות שעמה הם מתמודדים שונים מאלה של המנהלים המקומיים, שפעמים רבות נהנים מהיותו של המשק הישראלי סגור ומונופוליסטי. מנהלי החברות הדואליות מתחרים במנהלים הטובים ביותר בחברות גלובליות, והמשמעות היא עלויות שכר גבוהות יותר.

לחצו כאן לדירוג השכר המלא ל-2014

בנוסף, בניגוד לחברות הנסחרות בתל אביב בלבד, לרוב חברות דואליות הן לחלוטין ציבוריות. אין בהן בעל שליטה דומיננטי אחד, כך ששכר המנכ"לים נקבע על ידי הציבור, ולא רק על ידי בעל השליטה או כמה גופים מוסדיים ישראליים.

מלבד טבע מככבים בטבלה בעלי השליטה בגזית גלוב. דורי סגל שלישי עם שכר בעלות של 23 מיליון שקל וחיים כצמן עשירי עם שכר בעלות 16 מיליון שקל. שכרם של בכירי גזית גלוב גבוה באופן מסורתי, והשקעה בחברת הנדל"ן משמעה השקעה בכצמן וסגל, לטוב ולרע.

חלק מהשמות המככבים ברשימת בכירי השכר לא צפויים להופיע בה בשנה הבאה. ניר גלעד, שבראש הטבלה, עזב את תפקידו כמנכ"ל החברה לישראל ב־7 בינואר. הבא אחריו ברשימה, אלן אוברמן, עזב גם הוא את תפקידו. אבישר פז, סמנכ"ל הכספים בחברה לישראל שניצב במקום הרביעי, נהנה מתגמול חד־פעמי בשל פיצול החברה לישראל וגם הוא לא צפוי לשוב לעשירייה. חומי שמיר, מנכ"ל גיוון, ממוקם במקום השביעי, אך כנראה לא ישוב מאחר שגיוון נמכרה השנה. סביר כי עבור ארבעת הבכירים הללו, זהו ביקור אחרון בעשירייה הפותחת.

מספר חברות הנסחרות מעבר לים הציגו נתוני שכר שמטילים צל על השכר בקרב הישראליות. מובילאיי, שהונפקה ב־2014 לפי שווי של 5.3 מיליארד דולר, היתה חיל החלוץ: שני מייסדיה, אמנון שעשוע וזיו אבירם, זכו לשכר בעלות של כ־30 מיליון דולר לכל אחד. עם זאת, עיקר העלות היתה באופציות, בהיקף של 29 מיליון דולר לכל אחד. זוהי מגמה נוספת שרווחת בחברות הטכנולוגיה הישראליות - חלק נכבד מעלות השכר קשור לביצועי המניה; אם זו עולה, האופציות שוות כסף, וכך תגמול הבכירים מתקשר עם ביצועי החברה באופן ישיר.

רמי לוי צילום: בלומברג

ענף המזון: הספקים ניצחו

אם יש דבר אחד שאפשר היה לסמוך עליו בישראל, שאוכלוסייתה צומחת ב־2% בשנה, זה שמכירות המזון ומוצרי הצריכה בסופר יעלו. בשנת 2014 גם הפרה הקדושה הזאת נשחטה. מנתוני חברת המידע לקמעונאים סטורנקסט עולה, כנראה לראשונה מאז החלו להימדד הנתונים הללו, כי חלה ירידה של 1.7% במכירות הכספיות בענף.

ההידלדלות בענף התבטאה בתוצאות הכספיות של חברות המזון, מוצרי הצריכה והקמעונאות, ולא פחות חשוב — בשכר הבכירים שלהן. לאורך כל רשימת מובילי השכר ניתן למצוא בכירים בענף ששכרם פחת. מדובר בבכירים שבשנים קודמים איישו את צמרת דירוגי השכר, ובטבלה הנוכחית מדשדשים הרחק מאחור. חלקם אפילו לא נכנסו לדירוג.

גדי לסין, מנכ"ל שטראוס ומי שנכנס במקום הגבוה ביותר בטבלת השכר מבין בכירי הענף, קיבל ב־2014 שכר בעלות של 8.7 מיליון שקל. זוהי ירידה של 19% לעומת עלות שכרו ב־2013.

הבא אחריו שמגיע משוק המזון המקומי הוא ז'ק בר, מנכ"ל טמפו, שקיבל שכר בעלות של 4.5 מיליון שקל. זו הציבה אותו במקום ה־93 בדירוג, ושיקפה ירידה של 22.6% לעומת עלות שכרו בשנת 2013.

איציק צאיג, מנכ"ל אסם, חברת המזון השלישית בגודלה בישראל, סיכם את 2014 עם ירידה של 28.7% בעלות שכרו ל־3.7 מיליון שקל.

בחזית הקמעונאיות המצב דומה. שופרסל עברה השנה להפסד צורם של 122 מיליון שקל על רקע תוכנית ההתייעלות שמוביל המנכ"ל איציק אברכהן. אותו אברכהן, שחתם את 2013 עם שכר בעלות של 3.9 מיליון שקל, קיבל ב־2014 שכר בעלות של 2 מיליון שקל — צלילה של 49%, שהותירה אותו מחוץ לדירוג של שנת 2014.

רמי לוי, האיש שאסטרטגיית המכירות שלו אחראית במידה רבה לכך ששופרסל מצויה היום בהליך התייעלות כואב במיוחד, סיכם את שנת 2014 עם שכר בעלות של 2.7 מיליון שקל בלבד. צניחה זו של 37% בשכרו לעומת 2013 הותירה גם אותו מחוץ ל־150 המובילים.

מסקנה נוספת שעולה מהדירוג היא שבעוד ליצרני המזון נשמרה נוכחות מכובדת יחסית ברשימה, 2014 היתה השנה שבה קמעונאי המזון נזרקו לחלוטין מהטבלה. כך, בקרב הנצחי בין ספקים לרשתות, השנה שחלפה הוכיחה כי הספקים ניצחו, לפחות בכל הקשור לשכר הבכירים שלהם.

איציק צאיג צילום: עמית שעל

בעלי שליטה מול שכירים: יש סכנה לחקיקה פופוליסטית

ולמרות זאת, שכרם של בעלי השליטה עדיין נמוך בהרבה מזה של השכירים שלהם. ב־2013 עלות השכר הממוצעת של השכירים, 15.9 מיליון שקל, היתה גבוהה ב־48% מזו של בעלי השליטה, שהגיעה ל־10.7 מיליון שקל. ב־2014 הפער העמיק ל־78%. עלות השכר הממוצעת של עשרת השכירים הבכירים ביותר עלתה ב־24% מ־2013 ל־19.8 מיליון שקל. מנגד, עלות השכר הממוצעת של בעלי השליטה עלתה ב־ 3.5% בלבד ל־11.4 מיליון שקל.

בפשטות, כולם בשוק ההון קיבלו יותר כסף ב־2014, אולם מצב השכירים השתפר הרבה יותר. נראה שהביקורת כלפי בעלי ההון ניכרה יותר על בעלי החברות מאשר על השכירים שלהם. עלייה זו מושפעת גם ממענק חד־פעמי של 31 מיליון שקל שקיבל מנכ"ל החברה לישראל לשעבר ניר גלעד מבעל השליטה שלו עידן עופר עבור הובלת הפיצול של החברה. מענק זה קוזז בחלקו במענק פרישה חד־פעמי של 15 מיליון שקל שקיבל ב־2014 דורי סגל, בעל השליטה בגזית גלוב, לאחר שסיים את תפקידו כמנכ"ל פירסט קפיטל, הזרוע של גזית גלוב בקנדה.

שכר השכירים עלה מאוד לעומת שכר בעלי השליטה, ובעיקר זינק רכיב המזומן של השכירים לעומת בעלי השליטה. מתוך עלות השכר הממוצעת של עשרת בעלי השליטה הבכירים ב־2014, שהיתה 11.4 מיליון שקל, רכיב המזומן הממוצע היה 8.3 מיליון שקל — 1.3% פחות מב־2013. מנגד, בשכר של עשרת השכירים הבכירים רכיב המזומן הממוצע עלה ב־46% ל־14.4 מיליון שקל מתוך העלות הכוללת הממוצעת, שעמדה על 19.8 מיליון שקל. כלומר, השכירים פשוט מקבלים יותר בחשבון הבנק.

העיסוק ברשימה מעלה שאלות מהותיות לגבי שוק ההון הישראלי. האם בעלי שליטה שמועסקים כנושאי משרה בחברות הציבוריות שלהם זכאים לשכר? האם לא די במיליוני השקלים שהם מושכים בדיבידנדים? יש הטוענים כי כל עבודה צריכה להניב שכר. מנגד נטען כי התגמול של בעלי השליטה מגולם בדיבידנד, ואין להעסיקם כנושאי משרה בחברות שלהם מחשש לניגוד עניינים בין טובתם לטובת בעלי המניות הקטנים.

ומה קורה כשהחברה נכנסת למצוקת מזומנים ולא יכולה למשוך דיבידנד? או כשחברות קטנות מחלקות דיבידנד אחת לכמה שנים? האם גם אז לא נכון לאפשר להם לקבל שכר? כך למשל לב לבייב, בעל השליטה באפריקה ישראל, שנקלעה ב־2010 להסדר חובות ענק, הושאר בתפקידו כיו"ר בגלל קשריו והיכרותו עם שוק הנדל"ן הרוסי. לעת עתה המהלך הוכח כמוצלח לבעלי האג"ח, שלא ברור מה היו מקבלים בלעדיו, וגם לא ברור אם לבייב היה נשאר בחברה ללא שכר ודיבידנדים.

דיון זה מעלה הצעות לחקיקה פופוליסטית להגבלת שכר בעלי השליטה או למניעת העסקתם בחברות שלהם. אך זו עלולה להזיק לבעלי המניות הקטנים. לממשלה יש כלי להגבלת שכר — מס. מיסוי דרגות השכר הגבוהות תאפשר לה למתן את הפערים החברתיים המחריפים.