המלחמה שנעלה את שערי הבורסה והזניקה את שערי המניות

לפני 100 שנה, ב-31 ביולי 1914, ימים ספורים לאחר פריצה מלחמת העולם הראשונה, החליט הבורסה של ניו יורק לסגור את עצמה. היא נותרה נעולה ארבעה חודשים שלמים. היתה זו ההשבתה השנייה בתולדות הבורסה הניו יורקית, שנוסדה ב-1792. הראשונה היתה ב-1873 אך היא נמשכה 10 ימים בלבד. כך שהפעם הם ממש התפרעו.

עברו 5 שנים, עשן המלחמה הנוראה התפזר, וכל האנשים המעורבים התחילו להבין שההשבתה הפרועה הזו היתה הרבה יותר משמעותית ממה שנדמה היה בשעתו: ברגע הפתיחה מחדש החלה הזרמת כספים בסכומים עצומים לבורסה הניו יורקית, שנתפסה כמקלט מרוחק ובטוח ממוקד הסערה. הזרמה זו, במקביל לבום הכלכלי שידעה ארה"ב בשנות המלחמה, הסתיימה בשינוי יחסי הכוחות של השווקים הבינלאומיים. הבורסה של ניו יורק הפכה לחשובה מכולן.

פתחנו בסופו של הסיפור, כי הוא זה שנותן טעם להתחלה. לרגע הנעילה.

למה לסגור, ואיך בכלל סוגרים בורסה? מביאים את אב הבית שיכבה את כל האורות וינעל את הדלת? ואת מי מוציאים החוצה, לפני שסוגרים? ומה עשו המשקיעים המסכנים בכל הזמן הזה?

הסגירה נומקה באופן רשמי כצעד מנע, לאחר שמשקיעים זרים החלו למכור את אחזקותיהם בבורסות העולמיות, בניסיון לגייס כסף לקראת המלחמה – מהלך שהוביל לירידות במרבית הבורסות המובילות בעולם שהחלו לסגור את שעריהן. ירידות נרשמו גם בניו יורק, אך הן לא היו חדות עד אימה – המצב היה רחוק מהתמוטטות. עדיין, רמת הסיכון גברה והלכה ככל שנקפו הימים, ובסוף אמרו שדי. מועצת המנהלים של ה-NYSE קיבלה החלטה על הסגירה פחות מרבע שעה לפני פתיחת המסחר של ה-31 ביולי.

כמובן שאף אחד לא צפה אז תקופת סגירה ממושכת כל כך. כמה הייתם מהמרים היום על האפשרות שהבורסה שלכם (נו ההיא, זו שבאחד העם) תיסגר ל-4 חודשים? כמה הייתם מהמרים על סגירת הבורסות בניו יורק לתקופה דומה? עברו אמנם 100 שנה, אבל במובן הזה דבר לא השתנה: אופציה של סגירה ל-4 חודשים היתה מעבר לחלומות הגרועים. רק שפה ושם הם מתגשמים, החלומות האלה.

אז סגרו. ואז נבהלו קצת כנראה. הנהלת הבורסה של ניו יורק הבינה מהר שצריך למצוא פיתרון לבעיה שהיא עצמה יצרה - בצדק או שלא בצדק - וב-3 באוגוסט הסמיכה צוות של חמישה אנשים בראשות נשיא הבורסה הנרי נובל (Henry Noble), על מנת למצוא חלופות אפשריות לניהול המסחר. כל השחקנים הגדולים בשוק החלו ללחוץ על הצוות של נובל, ודרשו פיתרון. ככה זה בעולם, יש כאלה שצועקים שיתנו להם לחם, ויש כאלה שרוצים שיתנו להם בורסה.

ניו יורק בימי מלחמת העולם ה-1 צילום: בלומברג

תגובת המשקיעים

איך המערכת הפיננסית הצליחה להתמודד עם נעילת המסחר? ובכן, היא לא הצליחה, והיא די מהר מצאה פיתרון משלה. החלופה נמצאה ברחוב קטן בשם New Street, ממש מאחורי הבניין המפואר של ה-NYSE. מקרה קלאסי של על ראש הגבעה בוערת פרה עושים לה קרניים והיא לא מרגישה. למעט העובדה שהיא די מהר הרגישה. ככה זה עם פרות אמריקאיות, אתם יודעים.

ב-11 באוגוסט, לאחר רצף של 8 ימים ללא מסחר, המשקיעים החליטו שנמאס להם לחכות. נובל כתב בספרו כי זיהה בימים אלה "קבוצה מסתורים של אינדיבידואלים... המשוטטים בניו סטריט, מאחורי הבורסה. והקבוצה הערמומית הקטנה הזו הפכה מהר מאד לקהל לא קטן שהתאסף שם כל יום בשעה 10 בבוקר".

ועדת החמישה של נובל נאלצה להגיב כמובן, וכמו בכל דבר טוב על פי המסורת שנוצרה בשחר הבריאה (דינוזאורים-מטאוריט מחסל דינוזאורים-סטיבן שפילברג), את התגובה הם חילקו לשלושה חלקים. השלב הראשון כלל הודעה על הקפאת רישיון הסוחר לכמה מחברי הבורסה. החברים הנכבדים שרישיונם הוחרם נמנעו אמנם מלפעול בניו סטריט (טפשים הרי הם לא היו) אך העניקו בחוצפתם אישור פעולה בניירות שהחזיקו לסוחרים המחתרתיים - שבפועל בשלב הזה כבר היו פחות סודיים מתוכנית הגרעין על פי מקורות זרים של מדינת ישראל.

השלב הבא היה פנייה נרגשת של נובל וחבריו למערכות העיתונים בבקשה שלא לפרסם את מחירי המניות שנקבעו מדי יום בשוק של ניו סטריט. למי שתהה על ערך חופש העיתונות בארה"ב – הפנייה נענתה בחיוב. השלב השלישי והחשוב ביותר הגיע ב-12 באוגוסט, כשועדת החמישה של נובל אישרה את חידוש המסחר מחוץ לכותלי הבורסה, במבנה חלופי שבבעלותה, (תחת שורה של מגבלות), ותחת פיקוח כמובן. בחודשים הבאים החלו לפעול במקביל שני מוקדי מסחר מתחרים – השוק השחור והשוק המפוקח.

הם המשיכו להתקיים זה לצד זה, כשהניו סטריט לרוב מצליח למשוך יותר פעילות – אף שלא התחרה כמובן עם רמת הפעילות שהיתה בבורסה טרם הסגירה. המחזור היומי בניו סטריט נע בטווח שבין 8,000 ל-12 אלף מניות, מול מחזור יומי ממוצע של 250 אלף מניות בבורסה הניו יורקית, טרם הנעילה. ניו סטריט חדל לפעול רק עם חידוש המסחר במניות, ב-12 בדצמבר, 1914 (נגיע למועד זה בהמשך).

ה-NYSE בוול סטריט צילום: עומר הכהן

המניות הבולטות טרם ההשבתה

נחזור לרגע ההשבתה, והפעם ננטוש את המוסד – הפלטפורמה – לטובת המטרה שלשמה הוקם: למי ששכח, מסחר במניות. לצורך הדיון הנוכחי, הגודל קובע את העניין: מי היו המניות הגדולות של ה-NYSE במועד סגירת הבורסה, ומי קבע שאלה הן הגדולות מכולן? מי מהן עדיין איתנו, ועד כמה השתנה מעמדן ברבות השנים?

באופן נוח למדי, בדיוק כמו היום, גם לפני 100 שנה סיפקה הבורסה הניו יורקית מדד קובע למניות הגדולות. באופן נוח לא פחות, מיודענו דאו ג'ונס היה המדד הקובע גם לחבורת המשקיעים עם הכובעים המוזרים מתחילת המאה ה-20. יעודו של המדד לא השתנה במאה שחלפה, אך הרכבו וגודלו עברו מטבע הדברים שינויים לא מעטים.

כמה מילים על הדאו ג'ונס, לפני שנגיע לתמונת המצב של יולי 1914. לפני 120 שנה, בשנת 1884, אדם בשם צ'רלס דאו (Charles Dow) פרסם את רשימת ממוצע

המניות הראשונה שלו, שכללה 9 חברות שניהלו וסללו מסילות רכבת ו-2 חברות תעשייתיות. הרשימה פורסמה במעין עלון-מכתב יומי פיננסי אותו הקים (וערך) דאו עם שותפו, המומחה לסטטיסטיקה אדוארד ג'ונס (Edward Jones) – עלון שהפך ברבות הימים לוול סטריט ג'ורנל הידוע לכולנו.

המדד הראשוני ההוא זכה לכינוי מדד התחבורה של דאו ג'ונס. בהמשך הורחב המדד וקוצץ שוב, אך למשך למעלה מעשור שמר על אופיו כמדד תחבורתי. במאי 1896 פורסם מדד דאו ג'ונס חדש, של חברות תעשייה בלבד, שכלל 12 חברות. זהו המדד המלווה את הבורסה של ניו יורק מאז ועד היום. עם פרסומו הראשון עמד המדד על 40.94 נקודות, ואת רמתו הנמוכה רשם בקיץ 1896, 28.48 נקודות (עם כל המים בירקון שעברו מאז, המדד עומד בימים אלה על סביבת 17 אלף נקודות).

ביולי 1914 כלל מדד דאו ג'ונס 10 חברות (שתיים מהן היו רשומות בו באמצעות שני סוגי מניות). מביניהן שרדה עד היום במדד רק ענקית מוצרי החשמל דאז ג'נרל אלקטריק, שהפכה עם השנים לענקית פיננסים ותעשיות אלקטרוניות. רק בשנת 1916 הוגדל מספר החברות במדד ל-20, ובשנת 1928, ממש לפני הקריסה הגדולה של 1929, גדל מספרן ל-30. זהו מספר החברות גם במדד של ימינו. הרכב הרשימה עודכן 53 פעמים, האחרונה שבהן ב-20 בספטמבר 2013. אז הוכנסו לרשימה גולדמן זאקס, ויזה ונייקי, והוצאו ממנה אלקואה, בנק אוף אמריקה ו-HP.

אם כן, קבלו במחיאות כפיים את החברות שנכללו במדד ביום נעילה הבורסה, ה-31 ביולי 2014:

General Electric: ענקית האלקטרוניקה נוסדה ב-1892 כמיזוג בין החברה שהקים הממציא תומס אדיסון (Thomas Edison), Edison General Electric, לבין Thomson-Houston Electric Company אותה הוביל צ'ארלס קופין (Charles Coffin). מניית ג'נרל אלקטריק נכנסה למדד בעדכון של נובמבר 1907 (החליפה את Tennessee Coal & Iron) והיא היחידה שנותרה חלק ממנו עד היום – 114 שנה. מדהים.

למעשה נכנסה ג'נרל אלקטריק כבר לרשימה התעשייתית הראשונה של דאו ג'ונס מ-1896, אך הוצאה ממנו בעדכון החמישי, מספטמבר 1898. היא הוחזרה בעדכון הבא, שנעשה באפריל 1889 והוצאה שוב בעדכון שלאחריו, באפריל 1901. ארבעה עדכונים מאוחר יותר הגיע העדכון של נובמבר 1907, ומאז כאמור, לא יצאה החברה מרשימת העילית של הבורסה מעולם.

Amalgamated Copper: חברת מכרות ששינתה את שמה מעט מאוחר יותר ל- Anaconda Copper Mining Compan, יצאה מהמדד באוגוסט 1925. ב-1977 נרכשה על ידי Atlantic Richfield ובשנת 1983 נסגרה למעשה פעילותה.

American Car & Foundry: יצרנית קרונות רכבת שהוקמה ב-1899 כתוצאה ממיזוג של 13 יצרניות קטנות. בהמשך הרחיבה פעילותה לתחומים שונים, אך ליבת הפעילות נותרה קרונות רכבת. החברה יצאה ממדד דאו ג'ונס בשנת 1928. בשנות ה-60 החליפה את שמה ל- ACF Industriesובשנות ה-80 הפכה לפרטית, כשנרכשה על ידי אחד, קארל איקן.

American Smelting & Refining: חברת כרייה המוכרת בשמהASARCO שעיקר עיסוקה בנחושת. החברה שהוקמה ב-1899 שהתה זמן רב בדאו ג'ונס – היא נכנס למדד ב-1901 ויצאה ממנו רק ב-1958. לאחר שינויי שליטה הפכה החברה לפרטית.

American Sugar: מזקקת הסוכר הגדולה ביותר בארה"ב בתחילת המאה, שהמשיכה להיות אחת המובילות בתעשייה לאורך עשרות השנים הבאות. רק בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלה החברה לדעוך, בין השאר בשל השקעות שגויות ועל רקע המשבר הכלכלי העולמי. שמה שונה ל-Amster והשליטה בה החליפה ידיים. היום היא מוכרת כחלק מתאגיד דומינו פודס הפרטי (Domino Foods). החברה היתה חלק ממדד דאו ג'ונס הראשון, ויצאה ממנו ב-1930.

Central Leather: המניה של חברת העור נכנסה למדד ב-1912 ונותרה בו עד 1924. בהמשך עברה גלגולים שונים עד שפעילותה נסגרה.

National Lead: חברת זיקוק הצבעים (ובהמשך הכימיקלים) ששינתה מאוחר יותר את שמה ל-NL Industries. החברה שהיתה חלק ממדד דאו ג'ונס הראשון, יצאה ממנו בעדכון של 1916. היא נסחרת היום בניו יורק תחת הסימול NL.

Peoples Gas: החברה שנוסדה באילינוי שבשיקגו ב-1894 סיפקה גז לתושבי האזור, וגם לאחר מיזוגים ושינויים מבניים היא ממשיכה בפעילות זו עד ימינו. החברה יצאה ממדד דאו ג'ונס ב-1916 וב"גרסתה" הנוכחית היא אינה נסחרת בבורסה.

U.S. Rubber: חברת הגומי שנוסדה ב-1892 נכללה במדד דאו ג'ונס התעשייתי הראשון, והיא יצאה ממנו בעדכון של שנת 1927. בשנת 1961 שונה שמה ל- Uniroyalוב-1990 היא נרכשה על ידי יצרנית הצמיגים הצרפתית מישלן (Michelin). מניות בכורה של החברה שנסחרו בנפרד נמנו גם הם על מדד דאו ג'ונס, והם יצאו ממנו ב-1915.

U.S. Steel: יצרנית הפלדה United States Steel Corporation היתה רשומה במדד דאו ג'ונס תקופה ארוכה במיוחד, מ-1901 עד 1991. בשנת 1986 שינתה את שמה ל- USX Corporationאך חזרה לשמה המקורי בשנת 2001. ממש לאחרונה, ב-2 ביולי 2014, הוצאה ממדד S&P 500 – שבו נכללה מיום תיקונו (בגרסתו הנוכחית) בשנת 1957 - על רקע חולשה מתמשכת בתוצאות. מניות בכורה של החברה שנסחרו בנפרד נמנו גם הם על מדד דאו ג'ונס, והם יצאו ממנו ב-1915. המניה נסחרת היום בניו יורק תחת הסימול X.

הכניסה לאחד ממפעלי ג'נרל אלקטריק בארה"ב צילום: בלומברג

פתיחה מחדש

ועתה נשוב לסיפורה של הפלטפורמה, אותה עזבנו באמצע הבלאגן, כששני שווקים חלופיים מתקיימים להם במקביל, וכשכל העולם ואשתו (או בעלה, בשם התקינות הפוליטית) די משתגעים.

לכל אורך תקופת הסגירה התמודדה הנהלת הבורסה עם דרישות לסיום ההשבתה. המגעים של הנהגת ה-NYSE התנהלו בכל הרמות וכללו פגישות והחלפת מסרים עם נציגים מרחבי הגלובוס – משקיעים, אנשי פיננסים, וכמובן שגם פוליטיקאים ואנשים בממשל, ובאופן ספציפי באוצר האמריקני. מסרים הוחלפו, שערות נמרטו, עד שהגיע הרגע הגדול.

ב-28 בנובמבר נפתחה הבורסה מחדש. למה דווקא אז, ולמה לקח כל כך הרבה זמן? לא בדיוק ברור. לכו תדעו, אולי פשוט איבדו את המפתח ולקח כל הזמן הזה כדי למצוא את הרזרבה? ההסבר המקובל הוא שרק בשלב הזה ממשלת ארה"ב הבינה שגיוס הלוואות באמצעות הנפקת אג"ח ממשלתיות יכול לסייע לכלכלות של בנות בריתה באירופה, וכך גם למאמצן המלחמתי. יש גם הסברים אלטרנטיביים, לפיהם כל הסגירה מלכתחילה נדחפה על ידי תומכי הפדרל ריזרב בממשל, שביקשו להגן על שווי רזרבות הזהב של המדינה, ושאפשרו את סיום ההשבתה כשחלפה לשיטתם הסכנה.

כך או כך, הפתיחה המחודשת היתה חלקית, וכללה מגבלות מסחר שנועדו להגן על כלכלת ארה"ב. המסחר במניות נותר בהקפאה, והוא חודש רק שבועיים מאוחר יותר, ב-12 בדצמבר. ביום זה האווירה היתה חגיגית כמובן וההתרגשות היתה גדולה ומדד דאו ג'ונס צנח ב-24.39%, הנפילה היומית החדה ביותר בתולדות המדד.

השוק שחזר לפעילות נכנס לתקופה הפכפכה ותנודתית, במיוחד בחודשים הראשונים, כשאורכה הצפוי והשלכותיה עדיין לא היה ידועות, וכשמעטים האמינו שארה"ב הניטראלית תיכנס בהמשך למערכה (מעורבותה הפעילה בלחימה נמשכה כשנה וחצי, מאפריל 1917 עד נובמבר 1918). לקראת סוף 1916 החלה נפילה נוספת בדאו ג'ונס, שהסתיימה רק ברבעון השני של 2017 לאחר צניחה של 40%.

בהמשך הגיעה התאוששות, אך הסיפור האמיתי לא היה קשור אליה, אלא לאופן שבו המשקיעים מכל העולם, ממועד הפתיחה ובחודשים שבאו לאחריו, הפנו את הפעילות הפיננסית שלהם מאירופה אל ה"ניו אמסטרדם" הזו שמעבר לים, ול-NYSE שלה.

תקופת המלחמה היתה נקודת מפנה עבור הבורסה הניו יורקית: מעמדה הלך והתעצם ועם סיום המלחמה היא החליפה את הבורסה של לונדון כבירת ההשקעות וההון העולמי. סכומי העתק שהזרימו בנות הברית לבורסה האמריקאית החל מרגע פתיחתה המחודשת - המדינות הלוחמות, הבנקים שלהן וכל השחקנים המרכזיים שפעלו בגבולותיהן, הזניקו אותה לקדמת הבמה.

הבורסה זכתה במקביל לדחיפה מבפנים כמובן, של כלכלת ארה"ב ששברה שיאים בתקופת המלחמה (ארה"ב הפכה במלחמת העולם הראשונה למעצמה העולמית שאנו מכירים כיום, בזכות מה שמכונה ה"בום הכלכלי של 1918-1914". בתקופה זו למשל צנח שיעור האבטלה במדינה מ-7.9% ל-1.4%). וזהו אם תרצו, הסיפור כולו על רגל אחת: הבורסה של ניו יורק פתחה את המלחמה בסגירת שערים, וסיימה אותה כשכולם רצים פנימה.

היא לא סגרה את שעריה יותר. מה שהפך לסוג של אקסוימה, שאת ה-NYSE לא נועלים. בלתי נתפס. עד ה-11 בספטמבר של 2001, כשהבלתי נתפס קרה, וגרר עמו שלושה ימי נעילה.  

אולם המסחר ב-NYSE צילום: בלומברג