עתידו העלום של מעמד הבנק המרכזי

ההיסטוריה האנושית רצופה במוסדות ובאנשים שהעפילו לדרגות שררה וכוח רק כדי להתרסק לשאול תחתיות. ברוב המקרים האשם היה בתחושת ההיבריס שלהם עצמם - אותה תחושת עליונות בלתי מעורערת. במקרים אחרים עלייתם, כמו גם נפילתם, היו נעוצות בציפיות הבלתי מציאותיות של הסובבים אותם.

בשנים האחרונות תפסו הבנקים המרכזיים של המדינות המפותחות עמדה שממנה יכלו לקבוע צעדי מדיניות מתוקף כוחה של סמכות כמעט מוחלטת. ב־2008 נקראו הבנקים לתקן את השבר בשוק הפיננסי הגלובלי, רגע לפני שהעולם כולו נשמט לתוך שפל כלכלי נוסף. בחמש השנים שעברו מאז לקחו על עצמם הבנקים אחריות עוד יותר גדולה, והם אחראים כיום לרשימה הולכת ותופחת של צעדים כלכליים ופיננסיים.

ג'נט ילן יו"ר הפדרל ריזרב צילום: בלומברג

וכך, ככל שנטלו על עצמם הבנקים תחומי אחריות נוספים, כך גברו הציפיות מהם, בייחוד בכל הנוגע לשילוש המיוחל של חיזוק היציבות הכלכלית, האצת הצמיחה הכלכלית ויצירת מקומות עבודה. גופי הממשל, שבעבר הלינו על כוחם של הבנקים המרכזיים, יותר משמחים לתת להם לפצות כעת על אוזלת ידם הכלכלית, עד כדי כך שלעתים מרשות לעצמן הרשויות המחוקקות לנהוג שוב ושוב באופן חסר אחריות.

למעשה, הבנקים המרכזיים של המדינות המפותחות מעולם לא ביקשו לעצמן מעמד זה, אולם הם הגיעו אליו משום שבכל שלב ושלב נראה היה כי האלטרנטיבות הקיימות צופנות עתיד גרוע עוד יותר. ניכוסן של סמכויות נוספות על ידי הבנקים המרכזיים לא נבע מהשאיפה לכוח כמו שנבע מתוך צו מוסרי, ורובם מקבלים על עצמם את תפקידם החדש ואת הנראות המתלווה אליו בלית ברירה.

הראשונים להתריע

בשל מידה יוצאת דופן של קיטוב פוליטי, הן ברמה המקומית והן ברמה האזורית, נדחקו לשוליים ישויות קובעות מדיניות אחרות. הבנקים המרכזיים חשו שחלה עליהם החובה לעשות שימוש במרחב הפעולה ובעצמאות הפוליטית היחסית שנוספו להם. בכל שלב קיוו הבנקים להרוויח עוד קצת זמן כדי לאפשר לקובעי המדיניות להתעשת, אך במקום שהדבר יקרה מצאו עצמם הבנקים מחפשים אחר דרכים להרוויח זמן נוסף.

הבנקים המרכזיים היו מהראשונים להתריע כי יכולתם לפצות על חוסר המעש של אחרים אינה בלתי מוגבלת או נטולת סיכון. כבר בשלב ראשוני הם הכירו בכך שהם נעזרים בכלים פחות ממושלמים ובלתי בדוקים. הם חזרו והתריעו שככל שמעמדם הנוכחי יישמר, כך גם יגדל הסיכון שעל עבודתם הטובה תוטל האחריות לנזק היקפי ולתוצאות בלתי צפויות שרק ילכו ויחמירו.

הבעיה היא שנראה כי רק מעטים מחוץ למערכת הבנקאות המרכזית מטים אוזן להתרעות אלו, ואף פחות מכך מתכוננים לרגע שבו יגיעו הבנקים עד קצה גבול יכולתם. כתוצאה מכך קיימת סכנה שהבעיות הפוטנציאליות יחריפו עוד יותר.

הדבר נכון בעיקר לגבי אותן ישויות קובעות מדיניות המחזיקות בכלים מתאימים בהרבה לטיפול באתגרי הצמיחה והאבטלה של הכלכלות המפותחות. במקום לנצל את ההזדמנות להגיב באופן יעיל באמצעות כלי המדיניות המוניטרית הבלתי קונבנציונליים שבידי הבנקים המרכזיים, רבים מהם העדיפו לשקוע לתוך חוסר מעש והכחשה.

זוהי השנה החמישית ברציפות שבה לא הצליח הקונגרס בארצות הברית לקבוע תקציב שלם על כל סעיפיו, לצד חוסר יכולתו להתמודד עם הרוח הנגדית המאטה את הצמיחה ואת הגידול בתעסוקה. בגוש היורו, ההאחדה הפיסקאלית והיוזמות המקומיות לעידוד הצמיחה מדשדשות במקום, וכך גם יוזמות מטעם הבנקים שאינן בתחום פעילותו הישירה של הבנק האירופי המרכזי. אפילו יפן מעוררת סימני שאלה, וזאת על אף שחילופי הממשל הביאו לכך שהבנק המרכזי היפני נקט צעדי מדיניות פיסקאלית שאף הרחיקו לכת (במונחים יחסיים) מעבר לפעולות המאזניות יוצאות הדופן של הבנק המרכזי האמריקאי.

השווקים שוקעים לשאננות

יתרה מזו, השווקים עצמם שקעו לתוך שאננות יחסית.

לנוכח הרעיון של "מכר הבנק המרכזי" (central־bank put) משקיעים רבים מוכנים להתעלם ממדיניותם הכלכלית הבלתי מאוזנת של כמה מדינות, וכן מהקיטוב הפוליטי החמור בכמה מהן. התוצאה היא לקיחת סיכונים העולים על מה שעקרונות בסיסיים היו מאפשרים. תופעה זו זכתה להאצת טורבו, בשל טבעם קצר הטווח של תוכניות התמריץ והודות להזדמנויות שוק רווחיות שנוצרו בזכות תנאי הנזילות הנדיבים שאת קיומם מבטיחים הבנקים המרכזיים.

לעומת זאת, נראה כי החברות הריאליות מאמצות גישות מגוונות יותר לתפקידו של הבנק המרכזי. מובן שההילה סביב מוסד הבנק המרכזי, מכשירי המדיניות אפופי המסתורין שבידיו, והגישה הבלתי מוגבלת כמעט למכבש הדפוס מהלכים ללא ספק קסם על אחדות מהן - אך נראה שאחרות, בייחוד הקונצרנים, סקפטיים למדי. הן מפקפקות בקיימות ארוכת הטווח של המדיניות הכלכלית הנוכחית, ועל כן מעכבות השקעות ארוכות טווח ובוחרות להתמקד בביטוח עצמי.

מובן שכל הבעיות האלו היו מתפוגגות לו רק היו מצליחים הבנקים המרכזיים להביא להתאוששות כלכלית יציבה, או במילים אחרות - לצמיחה מואצת בת־קיימא, לגידול איתן בתעסוקה, לתנאי שוק יציבים ולשגשוג נרחב ומקיף. ואולם, הבנקים המרכזיים אינם יכולים לעמוד במשימה זו בכוחות עצמם. את הכלים שבידיהם, שבאופן בלתי נמנע יתבררו בהמשך כפחות ממושלמים, יש לחזק באמצעות תגובה מקיפה בזמן הנכון מצד קובעי מדיניות אחרים. לשם כך יש ליצור פרדיגמות פוליטיות לאומיות, אזוריות וגלובליות מועילות יותר.

מה צופן העתיד

נוכח המעמד המועדף בקביעת מדיניות שנכפה על הבנקים המרכזים, ייטב להם - ולכל אלו המשליכים את יהבם על פעילותם הענפה, בלשון המעטה, של הבנקים בקביעת מדיניות - לשקול מה צופן העתיד ומה בכוחם לעשות כבר עכשיו כדי למזער את הסיכונים הנלווים. בהתחשב במגמות הנוכחיות, המוניטין של הבנקים המרכזיים יהיה נתון במידה הולכת וגדלה בידי גורמים חיצוניים כגון פוליטיקאים מסוכסכים, ישויות קובעות־מדיניות אחרות (ופחות אוהדות), והשווקים שהפריזו בהערכת כוחן של הרשויות המוניטריות.

נוכח מעמד זה שנכפה עליהם, מסכנים הבנקים המרכזיים של המדינות המפותחות לא רק את מעמדם בעיני הציבור, אלא אף את העצמאות הפוליטית ואת האמינות שאותה בנו בעמל רב, ושכה חשובה ליכולתם להשפיע על פעילות הסקטור הפרטי. אין לאף אחד אינטרס לראות את קריסתם של מוסדות חיוניים אלו.

הכותב הוא מנכ"ל וסמנכ"ל מידע בקרן פימקו ומחברו של הספר "When Markets Collide".

פרוג'קט סינדיקייט 2013, מיוחד לכלכליסט