אתם שואלים, ברננקי עונה
לסטודנטים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון היתה הזדמנות נדירה לשאול את נגיד הבנק המרכזי האמריקאי בן ברננקי שאלות על הבנק ותפקודו במשבר ואחריו. התשובות הכנות מאפשרות הצצה לדרך שבה חושב הבנק המרכזי החשוב בעולם
כמה חברות ענק עמדו על סף קריסה ב־2008, והמדיניות של הבנק המרכזי היתה שחלקן "גדולות מכדי להיכשל". איפה נמצא הקו שבין להרשות לבנק ליפול ובין לחלץ אותו? האם זה מקרי או שיש איזושהי מתודולוגיה מאחורי ההחלטה.
"זו שאלה מעולה. ראשית, אני רוצה להתנגד למילה 'מדיניות'. החברות האלה היו יותר מדי גדולות מכדי להיכשל בהקשר של משבר פיננסי עולמי. זה היה שיקול שעשינו אז בהתבסס על גודלן, על המורכבות שלהן, הקשרים הסבוכים שלהן וכן הלאה. מעולם לא חשבנו שזה דבר טוב. שוב, אחת המטרות של הרפורמה הפיננסית היא להיפטר מה'גדולים מכדי להיכשל' כי זה רע עבור כל המערכת. זה רע עבור החברות, וזה לא הוגן במובנים רבים. זה יהיה הישג גדול, להיפטר מה'גדולים מכדי להיכשל'. זה לא משהו שקידמנו או תמכנו בו, פשוט היינו במצב שבו היה עלינו לבחור באפשרות הפחות גרועה מבין כמה אפשרויות גרועות.
"בזמן המשבר היינו צריכים להחליט על כל מקרה לגופו, וניסינו להיות הכי שמרנים שאפשר. במקרה של AIG, באמת שלא היו לנו ספקות. זה היה מקרה שבו פעולה היתה דרושה, אך לא היה ברור אם היא אפשרית. קרוב לוודאי שגם ליהמן ברדרס היה 'גדול מכדי להיכשל', מאחר שלנפילה שלו היתה השפעה שלילית עצומה על המערכת הפיננסית העולמית. במקרה הזה היינו חסרי אונים, כי זו היתה חברה פושטת רגל. לא היו לה מספיק נכסים כדי ללוות מהבנק המרכזי, ולא יכולנו להזרים כסף לחברה פושטת רגל. זה היה לפני תוכנית החילוץ, שסיפקה לאוצר הון זמין. לא היתה לנו דרך חוקית להציל את ליהמן ברדרס. אני חושב שאם היינו יכולים למנוע מליהמן ליפול היינו עושים את זה. בשני המקרים שבהם התערבנו, בר סטרנס ו־AIG, ההחלטה היתה פשוטה למדי, בהתחשב לא רק בחברות עצמן אלא גם בסביבה באותו זמן.
"מאז המשבר נכנסנו לנושא הזה יותר ויותר כי ישנם כמה כללים וחוקים שונים שמטרתם לקבוע עבור הבנק המרכזי והממשל עד כמה חברה מסוימת חשובה למערכת כולה. תקנות באזל 3, למשל, דורשות מהחברות הכי גדולות והכי חשובות למערכת להחזיק כרית ביטחון נוספת. הן צריכות להחזיק בהון גבוה יותר מאשר חברות אחרות, שפחות חשובות למערכת. כחלק מהתהליך הזה, רגולטורים בכל העולם עבדו יחד כדי ליצור קריטוריונים שקשורים לגודל, מורכבות, היקף הקשרים, נגזרים ועוד לא מעט סעיפים שעוזרים לנו להחליט כמה הון נוסף גופים כאלה צריכים להחזיק. בדומה לכך, הבנק המרכזי, כשהוא שוקל מיזוג של שני בנקים, צריך עכשיו גם להעריך אם המיזוג מסכן את המערכת כולה. עבדנו קשה, ויצרנו שורה של קריטריונים שכוללים כמה גבולות מספריים שאנחנו בוחנים כדי לראות אם מיזוג ייצור חברה שתשפיע על כל המערכת, ואם זה המקרה - לא נרשה למיזוג הזה לקרות.
יו"ר הפד, בן ברננקי. "המדע של איך מחלצים ואת מי עדיין מתפתח" צילום: רויטרס "המדע של איך מחלצים ואת מי עדיין מתפתח. הוא עדיין בינקותו, אבל אנחנו עובדים עליו ברצינות רבה, ועכשיו, כשהבנק המרכזי נהיה הרבה יותר ממוקד ביציבות פיננסית, יש לנו מחלקה שלמה של אנשים שעובדים על קריטריונים ואינדיקטורים שיסייעו בזיהוי סכנות למערכת וחברות שעליהן צריך לפקח באופן הדוק ולדרוש מהן הון נוסף בגלל הסיכון למערכת כולה".
ראינו חברות בינלאומיות, שפועלות בכמה מדינות במקביל, כמעט פושטות את הרגל. הייתי רוצה לדעת אילו לחצים הפעילה הקהילה הבינלאומית בזמן שתוכנית החילוץ של AIG, למשל, נידונה בממשל האמריקאי.
"ובכן, לא היה לחץ ממש. הכל קרה יותר מדי מהר. אני חושב שאחד התחומים שבהם שיתוף הפעולה לא היה טוב כפי שרצינו היה ההתמודדות עם חלק מאותן חברות בינלאומיות. לדוגמה: היו בעיות בין ארצות הברית ואנגליה בכל הנוגע לטיפול בליהמן ברדרס, וחוסר עקביות שגרם לבעיות לחלק מהנושים.
"אחד הדברים שאנחנו מנסים לעשות במסגרת חקיקת רפורמת דוד־פרנק ברגולציה הפיננסית הוא ליצור כרית בטיחות שתאפשר לגופים פיננסיים גדולים להיכשל. אחד הסיבוכים טמון בעובדה שרבות מהחברות שאנחנו מדברים עליהן הן בינלאומיות, כאלו שפועלות לא רק בשתיים־שלוש ארצות אלא בעשרות מהן. אנחנו משתפים פעולה עם ארצות אחרות בניסיון להבין כיצד אפשר לעבוד יחד ולאפשר לחברה בינלאומית להיכשל באופן הבטוח ביותר. בזמן המשבר יצרנו שיתופי פעולה אד־הוק, היינו בקשר עם הרגולטורים באנגליה ובארצות נוספות. אבל, בהתייחס לקוצר הזמן ולחוסר המוכנות, לא עשינו את מה שיכולנו לעשות אם היה לנו יותר זמן תכנון מראש. אז אני חושב שזו היתה חולשה בשיתוף הפעולה הבינלאומי.
משרדי AIG בניו יורק. "זו חברה אמריקאית, אז אנחנו טיפלנו בה" צילום: בלומברג "למרות זאת, רוב הארצות שיתפו פעולה כשנאלצנו להתמודד עם חברות פיננסיות שהמטה שלהן נמצא בשטחן. AIG היתה חברה אמריקאית ואנחנו טיפלנו בה, בעוד שדקסיה, שהיתה חברה אירופית, טופלה על ידי האירופים. היה גם המון שיתוף פעולה בין הבנקים המרכזיים. הרבה מהבנקים האירופיים נזקקו למימון דולרי ולא למימון ביורו. הם משתמשים במימון דולרי כי הם מחזיקים בנכסים דולריים ונותנים הלוואות כדי לתמוך במסחר שלעתים קרובות נעשה בדולרים, אז הם היו זקוקים לדולרים. הבנק המרכזי של אירופה לא יכול לספק דולרים, אז עשינו החלפה - נתנו לבנק המרכזי של אירופה דולרים והם נתנו לנו יורו. הם לקחו את הדולרים שנתנו להם והלוו אותם בערבות שלהם לבנקים באירופה, וכך הקלו על מצוקת המימון הדולרית בעולם. ההחלפות האלה, שעדיין קיימות בגלל המצב הנוכחי באירופה, הן דוגמה חשובה לשיתוף פעולה. כמו כן, באוקטובר 2008, כשהמשבר החמיר, הבנק המרכזי האמריקאי וחמישה בנקים מרכזיים אחרים הודיעו על הורדת הריבית ביום אחד - תיאמנו אפילו את המדיניות המוניטרית שלנו. במקביל היו תחומים, כמו סיוע לחברות בינלאומיות, שבהם נדרשת הרבה יותר הכנה מראש, ואנחנו עדיין עובדים עליהם כיום".
ציינת שסוכנויות הדירוג העניקו דירוג של AAA לניירות ערך שהיו יותר מסוכנים ממה שנדמה למי שרוכש נייר בדירוג כזה. האם היו בעיות מובנות בשיטת הדירוג שאפשרו לדירוגים האלה להתפשט בכל המערכת.
"כן, היו בעיות של תמריצים. במקום שהמוכר של נייר הערך ישכור וישלם למדרג, זה האינטרס של הקונים - שהם אלו שנושאים בסיכון - להתאחד ולשלם לסוכנות הדירוג כדי שתיתן להם את הניתוח הכי טוב של איכות נייר הערך. למרבה הצער, לא נראה שהמודל הזה עובד. זה מה שכלכלנים מכנים בעיית הנוסע החופשי - באופן עקרוני, אם חמישה משקיעים מתאחדים ומשלמים לסטנדרט אנד פורס כדי לדרג נייר מסוים, אלא אם הם יכולים לשמור על התוצאה בסוד, כל האחרים יכולים לגלות את הדירוג ולהשתמש בו בלי שהיו חלק מהחבורה ששילמה.
"עלו כל מיני רעיונות לאיך לבנות מחדש את מערך התשלומים כדי ליצור תמריצים טובים יותר לסוכנויות הדירוג, אבל זו בעיה מאתגרת כי הפתרון הברור - לגרום למשקיעים לשלם - יעבוד רק אם כולם יחלקו בתשלום ואיכשהו ישמרו על האינפורמציה מלזלוג למשקיעים אחרים".
גופים שונים ממשיכים להנפיק משכנתאות סאב־פריים. למה המוסדות הפיננסיים היו מוכנים לתת כספים ללווים בעלי היסטוריה מפוקפקת? אם הם היו חוזים את ירידות המחירים בשוק הדיור המצב היה שונה.
"היו לכך כמה סיבות. הסיבה הראשונה היא שהחברות היו ככל הנראה בטוחות מדי בעליית מחירי הנדל"ן למגורים, ואמרו לעצמן 'אוקיי, נראה שמחירי הבתים ימשיכו לעלות'. ובעולם שבו מחירי הבתים עולם, משכנתאות כאלה הן לא מוצרים כל כך גרועים כיוון שאנשים יכולים לעמוד בהן למשך שנה, ואז הם יכולים למחזר ולהחליף אותן במשהו יציב יותר, וזו דרך טובה להכניס אנשים לתוך בתים. הסיכון היה טמון בכך שמחירי הבתים לא ימשיכו לעלות, ומובן שזה מה שקרה בסוף.
"הסיבה השנייה היא שהביקוש למוצרים פיננסיים גדל מאוד באותו זמן. חלקית, היתה דרישה עולמית גדולה מכיוון אירופה ואסיה לנכסים איכותיים, והחברות הפיננסיות האמריקאיות הפיקחיות הבינו שהן יכולות לקחת מבחר נכסים בסיסיים - משכנתאות סאב־פריים או כל דבר - ובעזרת קסמי ההנדסה הפיננסית ליצור מהם לפחות כמה ניירות ערך שיקבלו דירוג של AAA ויוכלו להימכר למשקיעים מעבר לים. למרבה הצער, לפעמים זה השאיר אותן עם השאריות הרעילות, שהן שמרו לעצמן או מכרו לחברה פיננסית אחרת.
בית שעוקל בפלורידה. "הפך לפעילות רעילה" צילום: בלומברג "היו טרנדים בשווקים הפיננסיים, כולל ביטחון יתר ביכולתם לנהל את הסיכונים הללו; אמונה שמחירי הבתים ככל הנראה ימשיכו לעלות; תחושה שאחרי שהנפיקו את המשכנתאות האלה הם יוכלו למכור אותם למישהו אחר ומשקיע אחר יסכים לרכוש אותן; ודרישה גבוהה ל'נכסים בטוחים'. מכל הסיבות הללו, זו היתה פעילות רווחית - כל עוד היא נמשכה. רק כשמחירי הבתים החלו לצנוח זה הפך לפעילות רעילה".
ציינת שאחד השיעורים שלמדת מהמשבר האחרון הוא שמדיניות מוניטרית אינה מסוגלת לפתור את כל הבעיות, בעיקר אם הן מבניות. אילו כלים אפקטיביים בפתרון הבעיות המובנות בשוק הדיור, בענף הפיננסים ובשוקי האשראי.
"זה תלוי בבעיה. במקרה של שוק הדיור, הצוות בבנק המרכזי כתב נייר עמדה שניתח כמה נושאים, לא רק עיקולים אלא גם מה לעשות עם הבתים הריקים, איך לקבל תנאי משכנתאות בסיסיים מתאימים וכל מיני נושאים כאלה. לא יצאנו עם רשימה של המלצות כי זו באמת החלטה של הקונגרס וסוכנויות אחרות של הממשל, אבל כן הצענו מגוון רחב של גישות ופתרונות. שוק הדיור הוא בעיה מאוד מורכבת, ויש הרבה דברים שאפשר לנסות לעשות כדי לגרום לו לעבוד טוב יותר. ובהחלט, בהסתכלות לעתיד ובהתחשב בבעיות של פאני ופרדי (סוכנויות משכנתאות), עלינו לקבל החלטות מרחיקות לכת כמדינה בנוגע לאיך תיראה מערכת מימון הדיור בעתיד.
"אירופה, למשל, היא בעיה מאוד מסובכת, ודיברנו עליה לא מעט עם עמיתינו האירופים. הם עשו כמה צעדים, אבל כרגע הם מדברים על 'פיירוול', כמה כסף הם מוכנים לתת כדי לספק הגנה נגד סכנת ההדבקה כאשר מדינה אחת פושטת רגל או מתקשה לשלם את חשבונותיה.
פול וולקר צילום: בלומברג "לכל נושא יש גישה משלו. בשוק העבודה יש לנו את בעיית האנשים שהיו מובטלים זמן רב. ברור שאחת הדרכים הטובות יותר להתמודד עם הבעיה הזאת היא סוג כלשהו של הכשרה, להגדיל את הכישורים שלהם, וכן הלאה. באופן בסיסי, כל מה שהופך את הכלכלה שלנו ליותר פרודוקטיבית, יותר יעילה, ומתייחס לכמה מהבעיות הפיסקאליות לטווח הארוך שיש לנו - הכל יעזור. העובדה שהבנק המרכזי עושה מה שהוא יכול כדי לתמוך בהתאוששות לא אומרת שצעדים אפשריים אחרים זוכים להתעלמות. אני חושב שחשוב שנביט על כל הממשל האמריקאי ונשאל אילו צעדים קונסטרוקטיביים אפשר לעשות כדי להפוך את הכלכלה שלנו לחזקה יותר ואת ההתאוששות לתקיפה יותר".
חבר הקונגרס, "ברני" פרנק צילום: בלומברג הזכרת בהרצאה שלך את נזקי הדפלציה בשפל הגדול ומאוחר יותר ביפן. אחד הטיעונים שבשמירה על יעד האינפלציה מעל אפס הוא לספק כרית הגנה נגד דפלציה. למרות זאת, בשני המשברים האחרונים בארצות הברית הפחד מדפלציה גרם לבנק המרכזי לנקוט מדיניות מוניטרית מרחיבה מאוד בתחילת העשור הקודם וגם כיום. האם אתה חושב ש־2% הם כרית מספיקה כדי למנוע דפלציה? והאם שקלת יעדי אינפלציה גבוהים יותר.
"זו שאלה טובה, והיה מחקר נרחב בעניינה. נראה שהקונצנזוס הבינלאומי נע סביב 2%, כמעט כל הבנקים המרכזיים שיש להם יעד אינפלציה קבעו אותו או ב־2% או בטווח של 1%–3%. יש פה סחר חליפין, כי כמו שאמרת, מצד אחד אתה רוצה שהאינפלציה תהיה מעל אפס כדי למנוע או להקטין את הסיכון לדיפלציה, ומצד שני אם האינפלציה גבוהה מדי זה יוצר בעיות בשווקים וגורם לכלכלה להיות פחות יעילה. אז יש פה איזון עדין, צריך למצוא רמה מסוימת של אינפלציה שנותנת לך כרית ביטחון סבירה נגד דיפלציה, אבל היא לא מספיק גבוהה כדי לפגוע בשווקים. הקונצנזוס הבינלאומי טוען שכ־2% אינפלציה היא הרמה הזאת, וזה המקום שאליו מכוון הבנק המרכזי באופן לא רשמי כבר זמן מה. זה מה שהודענו, ולעתיד הקרוב שם נישאר. ברור שגם בעתיד החוקרים ימשיכו לבחון את הבעיה הזאת ולנסות למסמר את הרמה המדויקת של האיזון העדין הזה".
הסנטור כריס דוד צילום: בלומברג
יש לי שאלה על סטנדרט הזהב (הצמדת הדולר לזהב). בהינתן כל מה שאנחנו יודעים על מדיניות מוניטרית ועל הכלכלה המודרנית, למה עדיין יש כאלו שרוצים לחזור לסטנדרט הזהב, והאם זה בכלל אפשרי.
"לטיעון הזה יש שני חלקים. האחד הוא הרצון לשמור על 'ערך הדולר', כלומר על יציבות מחירים בטווח הארוך. הרעיון הוא שכסף נייר הוא מטבעו אינפלציוני, אבל אם היה לנו סטנדרט הזהב, לא היתה אינפלציה. זה נכון כשמדובר בטווחי זמן ארוכים, אבל אם מסתכלים על כל שנה בנפרד זה לא נכון, ככה שלקרוא קצת היסטוריה לא יזיק. הסיבה השנייה שיש כאלו שרוצים לחזור לסטנדרט הזהב, לדעתי, היא שהוא מפוגג את המסתורין: סטנדרט הזהב לא מאפשר לבנק המרכזי להפעיל מדיניות מוניטרית, לא בגאות ולא בשפל, ויש כאלו שטוענים שטוב שכך.
מטילי זהב. "סטנדרט הזהב לא עבד כל כך טוב" צילום: בלומברג
"אני חושב שסטנדרט הזהב אינו מעשי הן מסיבות פרקטיות והן מסיבות פוליטיות. מבחינה פרקטית, פשוט אין מספיק זהב כדי למלא את דרישות סטנדרט הזהב הגלובלי, והשגת כמות כזו של זהב תהיה משימה יקרה מאוד. יתרה מכך, העולם השתנה. הסיבה שהבנק המרכזי של אנגליה שמר על סטנדרט הזהב אף שהוא החזיק בכמות מועטה ממנו היא שכולם ידעו שהעדיפות הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית של הבנק היא לשמור על הסטנדרט ושאין לו שום עניין באף מטרת מדיניות אחרת. ברגע שעלה החשש שהבנק המרכזי של אנגליה אינו מחויב עד כדי כך לזהב, היתה מתקפת ספקולנטים שהדפה אותו מהזהב. היסטוריונים של הכלכלה טוענים שאחרי מלחמת העולם הראשונה שוק העבודה ורמת האבטלה התחילו לעורר הרבה יותר דאגה.
"לפני המאה ה־19 אפילו לא מדדו את האבטלה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה פתאום תשומת הלב היתה ממוקדת בה ובמחזורי העסקים. בעולם המודרני, מחויבות לסטנדרט הזהב פירושה יהיה להישבע שבכל מקרה, לא משנה עד כמה האבטלה תהיה גרועה, לא נעשה שום דבר בקשר לזה שכולל שימוש במדיניות מוניטרית. אם למשקיעים יהיה אפילו אחוז אחד של ספק בכך שנעמוד בהבטחה זו, יהיה להם תמריץ להביא את המזומנים שלהם ולקחת זהב, כך שזו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה. כבר ראינו את הבעיה הזו עם כל מיני סוגים של שערי חליפין קבועים שעמדו תחת מתקפה במהלך המשבר הכלכלי. אז אני מבין את הדחף, אבל אם תביט בהיסטוריה תראה שסטנדרט הזהב לא עבד כל כך טוב, והוא עבד גרוע במיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונה. יש עדויות לכך שסטנדרט הזהב היה אחד הגורמים העיקריים לכך שהשפל הגדול היה כל כך עמוק וארוך. עובדה שארצות שעזבו אותו מוקדם והעניקו לעצמן גמישות מוניטרית, התאוששו הרבה יותר מהר מאלו שדבקו בזהב עד הסוף המר".
אמרת שהבנק המרכזי צריך היה להזרים נזילות לשוק. זה מזכיר לי את כלל וולקר, שמצד אחד אוסר על בנקים להשקעות לסחור בנוסטרו, אבל מצד שני משאיר אזורים אפורים לעסקאות מסוימות. האם זה לא קצת סותר.
"ובכן, כלל וולקר הוא חלק מרפורמת דוד־פרנק ברגולציה הפיננסית, שהבנק המרכזי וסוכנויות ממשל אחרות עמלים להגשים. מטרת כלל וולקר, כפי שאמרת, היא להוריד את רמת הסיכון בעזרת האיסור על הבנקים והגופים הקשורים בהם לסחור בנוסטרו, כלומר מסחר לטווח הקצר בחשבונות שלהם.
"חוקי דוד־פרנק מכירים בכך שיש גם סיבות לגיטימיות לכך שבנקים ירצו לרכוש ניירות ערך לטווח הקצר, כך שיש כמה יוצאים מן הכלל. הם כוללים, למשל, גידור כנגד סיכון, אבל יוצא דופן חשוב במיוחד הוא עשיית שוק, לשמש כמתווכים שקונים ומוכרים כדי ליצור נזילות בשוק מסוים - זה מקרה יוצא דופן שנכלל בכלל וולקר. אחד האתגרים ביישום הכלל הזה הוא לנסות להבין איך ליצור סט של סטנדרטים שמאפשרים את מה שאנחנו קוראים 'יוצאי דופן' - פעולות לגיטימיות כמו עשיית שוק וגידור - תוך כדי איסור על מסחר בנוסטרו. זה מאוד קשה, ואנחנו עובדים על זה. פרסמנו את הכלל הזה וקיבלנו אלפי תגובות, ואנחנו בוחנים אותן כדי לנסות ולראות איך הכי כדאי לנו להגיע למטרה.
הפגנות ביוון (ארכיון) צילום: אי פי איי
"הנקודה שהעלית היא שהנזילות בשווקים חשובה. בזמן המשבר זו היתה בעיה הרבה יותר חמורה מסתם מחסור בנפחי מסחר. מוסדות פיננסיים גדולים התקשו למצוא מימון כדי להחזיק בפוזיציות שלהם בנכסים, מה שהשאיר בפניהם שתי אפשרויות: או לפשוט את הרגל, כי אין להם מספיק מימון, או - כפי שרבים מהם עשו - למכור נכסים במהירות האפשרית, מה שמביא להפצת הפאניקה. אם יש שוק ענק של מוכרים באג"ח נדל"ן מסחרי, למשל, זה דוחק את המחיר כלפי מטה בחדות. כל חברה שמחזיקה באג"ח הללו תגלה שהיא נסחפת כלפי מטה מבחינה פיננסית, וזה יוצר לחץ.
"אני לא אוהב להשתמש במילה 'מידבק' סתם כך. הדבקה, כמו במחלות, היא התפשטות הפאניקה, התפשטות הפחד משוק או מוסד אחד למשנהו. הדבקה היתה בעיה קריטית בהרבה משברים פיננסיים, וגם במשבר האחרון. היא היתה המכניזם שבאמצעותו הלחץ המימוני קפץ מחברה לחברה ויצר בעיה כה נרחבת".
אתה אומר שהבנק המרכזי עושה הכל כדי לתמוך בהתאוששות, אבל האבטלה היא 8.3%, שוק הדיור נרפה ועצל ואירופה סובלת מבעיות קשות. אילו עוד כלים יש לכם כדי להתמודד עם בעיות נוספות שעלולות לצוץ - אם, למשל, האבטלה תנסוק, ההתאוששות בשוק הדיור תיעצר, או שפורטוגל, ספרד ואיטליה ייפלו.
"אוי, אלוהים! עכשיו אני לא אישן בלילה בגללך. יש לבנק המרכזי האמריקאי ולבנקים מרכזיים אחרים ערכה שכוללת כמה כלים. עדיין יש לנו אופציה להלוות, כמוצא אחרון. היא שונתה במקצת על ידי רפורמת דוד־פרנק - חוזקה באספקטים מסוימים והוחלשה באחרים. זה, בנוסף לסמכות הרגולציה הפיננסית שלנו, מאפשרים לנו לוודא שהמערכת הפיננסית
בארצות הברית חזקה. עבדנו קשה כדי לוודא שאנחנו עושים כל שביכולתנו כדי להגן על המערכת הפיננסית והכלכלה שלנו מפני מה שעשוי לקרות באירופה. יש לנו סט שלם של כלים מוכנים למקרה שיהיו בעיות חדשות בשווקים הפיננסיים.
"בצד המוניטרי אין לנו כלים חדשים לגמרי, אבל יש לנו את מדיניות הריבית ואנחנו יכולים להמשיך להשתמש במדיניות המוניטרית כשהתחזיות משתנות כדי לתמוך בהתאוששות ובה בעת לדאוג ליציבות מחירים - הצד השני של המנדט שלנו.
"אז יש לנו שתי ערכות כלים בסיסיות. אנחנו צריכים להמשיך ולנסות להעריך לאן הכלכלה הולכת כדי שנוכל להשתמש בהן כמו שצריך. אין לנו הרבה כלים אחרים, וזו הסיבה שאמרתי שצריך מאמץ משותף לכל זרועות הממשל והסקטור הפרטי כדי לעשות מה שאפשר ולהעמיד את הכלכלה האמריקאית בחזרה על הרגליים".
