מי ששולט בתרומות ינצח בבחירות
מחקריו פורצי הדרך של פרופ' מרק בלית' עוסקים בשאלה כיצד רעיונות פוליטיים משפיעים על המציאות הכלכלית, והמציאות שהוא רואה כיום מפחידה: "אם פעם עוד הייתי סקפטי לגבי הכוח של וול סטריט בוושינגטון, היום אני חושב שממעיטים בו". הפתרון: "החלשת כוחם של הבנקים"
פרופ' מארק בלית', מומחה לכלכלה פוליטית מאוניברסיטת בראון האמריקאית, לא מבין למה כה מדכא לשמוע את ההרצאה שנתן לאחרונה בישראל. דווקא הוא, שבילה את רוב שנותיו באקדמיה בניסיון להראות את כוחם של רעיונות להשפיע על המציאות הכלכלית, צריך לדעת שטענתו המנומקת ש"לאף אחד אין שום רעיון טוב איך לצאת מהמשבר הנוכחי", היא לכל הפחות מדכאת. למעשה, רק כמה בדיחות שזרק במבטא הסקוטי הכבד שלו הפסיקו את התזוזה חסרת הנחת של הקהל בכיסאות.
בלית', אחד הכוכבים של תחום המחשבה הכלכלית, היה אורח התוכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר בירושלים. המחקרים והספרים שכתב על האופן שבו רעיונות ומוסדות פוליטיים משפיעים על המציאות הכלכלית, נחשבים פורצי דרך. כבר שנים הוא טוען שהמחשבה הכלכלית בימינו מסוכנת, כי היא מתעלמת מהמשמעויות הכבדות של חוב ומאיך עובדת המערכת הבנקאית. בעבר הוא אף שלח מכתב למנהיגי ה־G20 והתריע בפניהם שלא להקשיב לכלכלנים בולטים, כמו פרופ' גרגורי מנקיו, שרוצים לראות מדיניות צנע, אבל לא ממש הקשיבו לו. עכשיו מחפשים אצלו את התשובה לאיך יוצאים מהברוך.
ברק ומישל אובמה בקמייפן הבחירות צילום: איי פי
מחפשים רעיון
טענתו המרכזית של בלית' היא כי המשבר, שהתחיל בבנקים ועבר לממשלות שהלאימו את חובותיהם, צריך להסתיים עם הבנקים. איך בדיוק, זו שאלה טובה. "יש תיאוריה שאומרת שמאחורי כל משבר כלכלי עומדת בועת אשראי. כשזו הסיבה למשבר אז אנחנו יכולים לפחות לדעת שיש סיכוי טוב לצאת ממנו אחרי שיהיו פשיטות רגל, ירידה בשווי נכסים, דיפלציה וכמובן הצטמקות של האשראי שנותנים הבנקים", הוא מסביר.
ואיך עוברים מזה לצמיחה?
"יש דרכים טובות לעשות את זה ויש דרכים גרועות. המדיניות שממשלות אירופה נוקטות עכשיו היא דרך מטופשת לעבור את התקופה הקשה. הן לא מזהות את מנגנון התמסורת של החוב, משוק המשכנתאות והפיננסים בארצות הברית למשבר החובות של הממשלות באירופה, שהלאימו חובות פרטיים של הבנקים ביבשת. עכשיו באירופה לא רק לעסקים קשה להתפתח כי יש אבטלה וצמצום באשראי, אלא גם הממשלות חוסכות בגלל החוב שלהן ומגדילות עוד יותר את המיתון. בארצות הברית, לעומת זאת, יש ירידה של ממש בשווי הנכסים של המגזר הפרטי ובעיית חוב, אבל הממשלה - למרות לחץ רפובליקאי - לא צמצמה את הפעילות שלה. זה בדיוק מה שצריך לעשות".
הכל טוב ויפה, אבל באירופה מה שאתה מציע לא קורה, וגם ארצות הברית עוד מדשדשת.
"2008 היתה למעשה ניסוי שנועד לבדוק את המובהקות של הרעיונות הכלכליים הנאו־קלאסיים בעזרת חבילת תמריצים עולמית של 3 טריליון דולר. הניסוי הראה כישלון קולוסאלי של הרעיונות שנחשבים היום לזרם המרכזי במחשבה הכלכלית - לתת חופש לשווקים הפיננסים, עידוד כפוי של תחרותיות ועוד. עכשיו אנחנו מחכים לרעיון חדש שיצליח להוציא אותנו מהמשבר".
מאיזה כיוון אתה רואה את הרעיון החדש מגיע?
"הפרדיגמה החדשה תהיה למעשה טוויסט של הפרדיגמה הישנה - כבר חווינו דברים מהסוג הזה בעבר, עוד בשפל הגדול. מה שהוציא אותנו משם היו שיטות כמו אלו של ברטון־וודס (קיבוע מטבעות המדינות המפותחות לדולר והקמת הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית - מ"פ). אני לא אומר שזה בדיוק מה שצריך לעשות עכשיו, אבל זה בהחלט יהיה משהו בסגנון.
"אני לא יודע להגיד מה בדיוק, אבל מודל חדש יצוץ אם ניתן לכך זמן. צריך לזכור שגם ברטון־וודס התרחש כמעט 15 שנה אחרי שהשפל הגדול החל ולאחר מלחמת עולם. אני מקווה שבפעם הזאת נוותר גם על שפל וגם על מלחמת עולם כדי ליצור את המודל החדש".
אז כרגע אנחנו פשוט מחכים לשינוי הפרדיגמה של איך עושים כלכלה יציבה?
"אני חושב שזה יותר קרוב לכיול מחדש, כיול טוב יותר, מאשר ממש שינוי פרדיגמה. תראה, במהלך המשבר כולנו הפכנו לקיינסיאנים לשמונה חודשים ותמכנו בהגדלת ההוצאה הממשלתית כדי להאיץ את הפעילות במשק. חשבנו שזה יפצה על הירידה בצריכה שנגרמה עקב משטר הצנע שהמגזר הפרטי הכניס את עצמו אליו.
"אלא שלא באמת היינו קיינסיאנים. כאשר הארכיטקטורה הפיננסית העולמית היתה בסכנה כולם רצו אל אמא, המדינה שהם אהבו לשנוא כל הזמן, ואמרו לה 'את חייבת לחלץ אותנו' - וכך היא עשתה. המדינה הכניסה את היד לכיס וחילצה. אם זו קיינסיאניות אז זו היתה הקיינסיאניות הגסה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, כי לא מדובר כאן בשינוי אופן הצריכה במשק באמצעות שינוי הציפיות של הפרטים ועוד כל מיני פרמטרים שקיינס דיבר עליהם. זה היה פשוט לזרוק כמה שיותר כסף על הבעיה ולקוות שיהיה בסדר. זה לא פתר שום דבר, כי הבעיה מתחילה ונגמרת במערכת הבנקאית".
למה אתה מתכוון?
"כאשר 40% מצמיחת התוצר האמריקאי מגיעה מהמערכת הפיננסית, שמהווה בסך הכל 10% מהמשק, זה אומר שאנחנו כה מעריצים את המערכת הפיננסית עד שאנחנו שוכחים שהיא בכלל לא אמורה להיות מגזר בפני עצמו. זו בסך הכל מערכת שמתווכת בין אנשים שאינם מכירים אחד את השני לצורך ביצוע עסקה פיננסית, זה הכל. אם אנשי הפיננסים עושים משהו, בכלל, אז הוא תמיד משחק סכום אפס - ולמרות זאת כיום הם מהווים 40% מהצמיחה בתוצר. הבנת האבסורד שבכך היא חלק מהשינוי שאנחנו צריכים לעבור".
נמל פיראוס ביוון צילום: רויטרס
אחיזתם החזקה של הפיננסי ירים
כדאי להתעכב רגע על המגזר הפיננסי. אחת הסיבות שהמגזר הזה הוביל למשבר הנוכחי היא שהרשו לו לעשות את זה - במשך שנים ארוכות פעלו ממשלות העולם, בהובלת ארצות הברית, להורדת הפיקוח על פעילות הבנקים המסחריים, הבנקים להשקעות, קרנות הגידור ועוד. ככל שקופתם התנפחה, כך גם גדלה השפעתם על מקבלי ההחלטות, ולא רק באופן עקיף. שר האוצר של ארצות הברית בתקופת הנשיא ג'ורג' בוש היה הנרי פולסון, לשעבר מנכ"ל בנק ההשקעות גולדמן זאקס, שהתעקש על חבילת חילוץ גדולה לחברות הפיננסים בוול סטריט.
עכשיו, אחרי כל הביקורת על מגזר הפיננסים, אתה יכול לראות ניצוץ של שינוי?
"הדבר היחיד שגם אנשי מסיבת התה (הימין הכלכלי - מ"פ) וגם אנשי ה־99% (תנועת המחאה 'אוקיופי וול סטריט') יכולים להסכים עליו כיום הוא החוזקה המוגזמת של המערכת הפיננסית, כמו גם הגידול האדיר בפערי ההכנסות. כבר היום אנשי מעמד הביניים בארצות הברית נדרשים להיכנס לחובות כדי לממן את שכר הלימוד באוניברסיטאות, באותה רמה שהוריהם נזקקו לחוב כאשר רצו לרכוש בתים. ואז הם מגיעים לשוק עבודה שבו הם לא משתכרים מספיק בשביל להחזיר את חובותיהם. כל הזמן הזה הפוליטיקאים אומרים להם שהם חייבים לקבל פחות הטבות וחייבים לסמוך יותר על עצמם - וכל זה רק כדי שיוכלו להחזיר חובות לבנקים. זו פשוט פוליטיקה גרועה".
בשביל לעשות שינוי במגזר הפיננסי צריך פוליטיקאים חזקים. כדי שיהיו חזקים, הם יצטרכו להשתחרר מהאחיזה של בכירי עולם הפיננסים.
"בוודאי. אם מסתכלים על הסדר המשכנתאות שנשיא ארצות הברית ברק אובמה מנסה להעביר עכשיו רואים בבירור את האחיזה הזאת. אובמה מנסה להרגיע את ראשי המגזר הפיננסי, שנאלצים להתמודד עם גל תביעות מצד המדינות השונות של ארצות הברית על עיקולי בתים שבוצעו בניגוד לחוק, לכאורה, ומכירת משכנתאות תוך מצג שווא.
"יש נזקים אדירים בעקבות תרמית שנעשתה בכל מקום בארצות הברית, אבל הנשיא מנסה לדחוף הסדר גדול אחד שיאפס את כל המחלוקות ויעבור בקונגרס עוד לפני הבחירות. למה? כי הוא רוצה לקבור את הנושא בבור גדול, ואז הוא יהיה זה שיקבל את התרומות מהבנקאים ומהברוקרים לקמפיין הנשיאות שלו, לא הרפובליקאים. מי ששולט בתרומות ינצח בבחירות. אם פעם עוד הייתי סקפטי לגבי הכוח של וול סטריט בוושינגטון, היום אני חושב שממעיטים בו".
כאן עולה שאלה קריטית, לפחות לדעת בלית'. למרות כל הביקורת, חוסר האמון וההפגנות, המגזר הפיננסי שמר על כוחו. איך זה קרה?
"מה שמעניין אותי במצב הנוכחי הוא הפן הנורמטיבי־תרבותי שלו", אומר בליית'. "במשך שנים האינטלקטואלים של המגזר הפיננסי, כמו לארי סאמרס (לשעבר ראש מועצת היועצים הכלכליים לאובמה ושר האוצר בממשל קלינטון - מ"פ), תכננו את הארכיטקטורה שעיצבה את השווקים הפיננסיים וקבעה שתפקיד הממשלה אינו להפריע, כדי שהחברות הפיננסיות יעשו כמה שיותר כסף. עכשיו רוצים להגביל את כוחו של המגזר הפיננסי, אבל זה עוד החלק הקל.
"החלק הקשה הוא לשנות את אופן ההשפעה של אותם אינטלקטואלים על איך שאנחנו - הציבור והאקדמיה - חושבים שכלכלה צריכה להיעשות. זו פרדיגמה שקשה מאוד לשנות בזמן שהסטודנטים הטובים ביותר בארצות הברית, הסלתה והשמנה של ליגת הקיסוס (שמונה אוניברסיטאות יוקרה בחוף המזרחי של ארצות הברית - מ"פ), הולכים לעבוד במגזר הפיננסי. כמעט שליש מהבוגרים של MIT הולכים כל שנה לוול סטריט. הם לא הולכים להנדס פתרונות להתחממות הגלובלית, אלא להנדס עוד מוצרים פיננסיים מורכבים בשביל לדפוק אחד את השני".
מה יגרום לכך להשתנות?
"זה חייב להיפסק ואני משוכנע שבסופו של דבר זה ייפסק. המודל העסקי הנוכחי של המגזר הפיננסי מיצה את עצמו. מה שיקרה בטווח הקרוב הוא גרסה של מה שקרה באיסלנד בעקבות המשבר - לממשלות לא יישאר כסף לחילוץ וחלק מהבנקים יפשטו את הרגל. מה קרה באיסלנד לכל בני ה־25 שלמדו מתמטיקה ועבדו בפיננסים? הם עכשיו עובדים בהייטק, כך שהכישרונות מוצאים את דרכם בחזרה לכלכלה האמיתית. הם הסיבה שאיסלנד מתאוששת מהר יותר מכל אותן מדינות באירופה שמבצעות צעדי צנע".
אירופה תקועה במשבר מחשבתי
למרות סירובו להשלים עם כך, במהלך השיחה איתו בלית' מאשש את הטענה שהוצגה בהתחלה, לפיה לשמוע אותו יכול להיות קצת מדכא. אחרי הכל, מה שהוא מציע נשמע קצת כמו פשוט לשבת ולחכות, כמה זמן שייקח, עד שהדברים יסתדרו. אלא שבלית' לא חושב ככה.
אז מה כן?
"קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, טענה בתחילת המשבר שהוא נגרם בגלל כסף זול, ולכן עוד ממנו רק יחריף את עוצמתו. היא צדקה אז, ובגלל זה המהלך הנוכחי שלה, שבו ניתן ליוון עוד כסף, כל כך מגוחך. זה שיגעון, ליוון יש חוב של 160% תוצר, היא למעשה חדלת פירעון וצריכה לפשוט את הרגל.
"תראה את אירלנד, שם יש אבסורד שמדגים את הבעיה שקיימת כיום בגוש היורו. אירלנד היא יצואנית, ובאופן תיאורטי יכולה להחזיר חובות מהכסף הזר שנכנס אליה - אבל זה יקרה רק אם יהיה מישהו שיקנה את המוצרים שלה.
כשמדינות גוש היורו מכריזות על צעדי צנע דרמטיים, זה אומר שלאירלנד קשה יותר לצאת מהמשבר. אי אפשר שכולם ינסו לקצץ בהוצאות כדי לפרוע חובות, אבל מסיבה מסוימת הגרמנים לא מבינים את זה.
"הבנקים האירופיים קנו חובות רעילים מארצות הברית, והדרך היחידה להתגבר על הרעל היא באמצעות צמיחה, אבל איך אפשר לצמוח כשכולם בצנע? אי אפשר. נוצרים בנקים מתים־מהלכים, שלא יכולים להלוות כך שאין אשראי להאיץ את הצמיחה. זה לא בר קיימא לאורך זמן. אירופה כלואה לא רק במשבר עצמו, אלא בשבר מחשבתי שמונע יציאה מהמשבר, וזה מה שבאמת מסוכן. המצב הזה הוא רע רע רע".
אחד הרעיונות שעלו כדי לפתור את הבעיה שאתה מתאר הוא איחוד פיסקלי של גוש היורו, לא רק מוניטרי, כלומר שגם תקציב ממשלות מדינות הגוש ייקבע בתיאום.
"זה בוודאי יכול לעזור, רק שאז צריך לשאול מי יקבע את אופן ההתנהלות של האיחוד הפיסקלי. כל הפרויקט הפוליטי האירופי הוא בסך הכל הצלחה, מפני שבסופו של יום המתיחויות השונות עברו ונוצר אמון בין המדינות. עכשיו, בעקבות המשבר, יש אווירה אחרת. מדינות כמו גרמניה מפקפקות בכל אורח החיים של מדינות דרום היבשת ומנסות להנחיל להן עולם ערכים גרמני של משמעת, עבודה קשה ותחרותיות.
"זה לא רק מעליב, אלא שוב מראה את אותו כשל שמוביל את החשיבה הגרמנית על המשבר בכללו. אי אפשר שכולם ייצרו ב.מ.וו וייצאו את התוצרת שלהם. איך היוונים יוכלו להתחרות בגרמנים, שהם סופר תחרותייים, או בספרדים, שאמנם מייצרים מכוניות, אבל תחת פולקסווגן? באמת, מה היוונים מייצרים? יש להם ספנות, אבל זה לא תחום שמועיל לתוצר יותר מדי. יש להם חקלאות, אבל גם אם הם יהיו ממש תחרותיים, הם פשוט יתחרו במדינות דרום אירופיות אחרות. בקיצור, זה לא בדיוק פתרון".
היוונים? יהגרו
בלית' מסרב להיות חלק מהאג'נדה שמנסים להוביל שורה של כלכלנים ועיתונאים, לפיה על מדינות אירופה לוותר על מדיניות הרווחה הרחבה שלהן ולהפוך יותר תחרותיות וגמישות.
ובכל זאת, אין מקום להסתכל גם על המדיניות הסוציאלית הנדיבה מאוד, אולי מדי, של מדינות אירופה, כמי שתרמה למשבר?
"אין לכך שום קשר למשבר. מדינות סקנדינביה, ולא רק הן, שרדו את המשבר בסדר גמור - ולהן יש מדיניות סוציאלית נדיבה מאוד. בשבדיה מגיע שווי המסים שנגבים בשנה ל־60% מהתוצר. זה המון, אבל אין שום בעיה עם שיעור כזה כל עוד ההוצאות של הממשלה תואמות, כלומר אין גירעון.
"הבעיה היא שרבות מהמדינות שנקלעו למשבר לא גבו מספיק מסים כדי לממן את הוצאות הממשלה. בארצות הברית היתה עלייה של 76% בחוב בין 2008 ל־2010, ורובו ככולו נועד לחלץ את הבנקים מפשיטת רגל, לא כדי להרחיב את מדינת הרווחה, זה בטוח. בארצות הברית לא העלו מסים כבר שנים רבות מאוד, אף על פי שהמדינה מייצרת 25% מהתוצר, המסים שהיא גובה הם בשווי 18% בלבד. תוסיף לכך חילוץ בנקים וניהול של כמה מלחמות מיותרות ותסיים עם חור בתקציב של טריליוני דולרים. זה גם מה שקרה ביוון - הם הוציאו ולא גבו מסים. לכן, אף על פי שהמדיניות הסוציאלית אינה הבעיה, היא זו שתסבול".
לפי מה שאתה אומר ארצות הברית יכולה פשוט להעלות מסים ולהחזיר חובות. אז הפאניקה סביב משבר החוב האמריקאי מוגזמת?
"היא לא רציונלית ובעיקר משרתת תעמולה של רפובליקאים קיצוניים. אג"ח ממשלתי נחשבות לנכס בטוח, חסר סיכון. אם הן כאלה, אז למה אנחנו בפאניקה? לא כדאי שניבהל מנכסים שבהם יש סיכון אמיתי? לממשלת ארצות הברית יש יחס של 1 ל־1 בין רמת החוב לשווי הנכסים, כלומר לתוצר השנתי, אבל למשקי הבית יכול להיות חוב ביחס של 5 ל־1 ולבנקים חוב של 50 ל־1. בניגוד לאנשים, מדינות לא מתות, ברוב המדינות תמיד אפשר להעלות מסים במקרה הצורך, והממשלה צריכה לשמור על רמה סבירה של הוצאה ציבורית".
בשורה התחתונה, מה נראה בשנים הקרובות?
"אני מזדהה עם דברים שכתב הכלכלן ריצ'רד קו על המשבר הכלכלי המתמשך ביפן. הוא מצא שישנה מחזוריות: מתחיל משבר, ואז הממשלה מגדילה את ההוצאות שלה כדי להתמודד איתו; הבנק המרכזי נבהל מרמת החוב ומתריע שצריך לחתוך הוצאות; הכלכלה חוזרת למיתון וכך שוב ושוב, במשך 15 שנה. המסקנה של קו מהסיפור של יפן היא מסר לממשלות - אל תתנהלו בצורה כל כך טיפשית.
"בגדול, ארצות הברית תתאושש באופן יחסי, כי המשק שלה עוד צעיר ויש לה מגזר פרטי חזק, שאחרי תקופה לא קלה יתאושש, ישלם מסים ויוריד את החוב. אירופה? שכח מזה. הם עוד יעשו בלגן גדול. תראה מה הם עושים ביוון. הם חוזים שאם כל דבר אחר בעולם יישאר קבוע בשמונה השנים הקרובות, כאילו שזה בכלל אפשרי, יוון תסיים את התקופה עם חוב של 'רק' 125% מהתוצר. מי יישאר עד אז ביוון? הם כולם יהגרו".
