פרשנות: בין יוון ל־AIG

מה ההבדל בין קריסתה של יוון לבין נפילתה של ענקית הביטוח AIG? לכאורה, עולם ומלואו. האחת היא מדינה ריבונית, חלק מגוש היורו; השנייה היא חברה ציבורית אמריקאית שמניותיה נסחרות בבורסה. אבל בהסתכלות מופשטת מעט, ההבדלים מיטשטשים: בשני המקרים מדובר בגופים שהמאזן שלהם התנפח

הסוף כמעט זהה: משלמי המסים החרוצים נאלצים לפתוח את הארנקים. אפילו הסכומים לא כל כך שונים. ל־AIG העביר הממשל האמריקאי כ־180 מיליארד דולר - סכום דומה לזה שיוזרם בקרוב ליוון. ואם ארצות הברית עמדה במעמסה הכלכלית של חילוץ AIG, גם אירופה מסוגלת לכך. ברעש הנפילות נשכחה העובדה שפרט ליוון, לספרד ולפורטוגל, גוש היורו עדיין מאכלס את המדינות העשירות בעולם.

נקודת דמיון שלישית נוגעת לתגובה האפוקליפטית של רואי השחורות - אלו שחזו את פשיטת הרגל של הקפיטליזם לאחר הנפילות של ליהמן ברדרס, AIG, פאני מיי ופרדי מק. אותם נביאי זעם ממהרים כעת להספיד את האיחוד האירופי, ובעיקר את גוש היורו. הם טועים עכשיו, כפי שטעו אז. מי שיבחן את מצבם של גולדמן זאקס, מורגן סטנלי וסיטי; מי שיעיין בתוצאות הבנקים; מי שצפה בשנה האחרונה בעליות השווקים (ובבונוסים השמנים שקיבלו בכירים), כבר יודע שהשיטה הישנה והטובה עובדת. המשבר של 2007–2008 חשף כמה חסרונות של הקפיטליזם, בדיוק כפי שעשו גם משברים שקדמו לו, אך ההסכמה הכללית נותרה בעינה: יתרונות השיטה עולים על חסרונותיה.

האירועים האחרונים הם המשבר הרציני הראשון בעשור שחלף מאז הקמת גוש היורו. נפילת יוון חושפת את הבעיות הכרוכות באינטגרציה כלכלית מהירה - אולי מהירה מדי ומקלה מדי - אבל מדובר רק במהמורה ראשונה, ולא בסוף הדרך.

בדיוק כפי שהופקו לקחים מנפילת המוסדות הפיננסיים בוול סטריט, כך, יש לקוות, יופקו הלקחים גם מהמשבר הנוכחי באירופה. האיחוד יצטרך להקשיח את האמנות שלו ולהציב תנאים מחמירים יותר בפני מדינות שירצו להתקבל לגוש היורו. יהיה צורך גם בגיבוש סנקציות כלפי מדינות שלא עומדות בכללים. במילים אחרות, גרמניה וצרפת יצטרכו לגבש גם מדיניות של מקל כלפי החברות בגוש היורו, ולא רק של גזר, כפי שהיה עד היום.

גוש היורו לא יתפרק, בדיוק כפי שהקפיטליזם עדיין חיי וקיים - משום שהיתרונות עבור המדינות החברות בו עדיין עולים על החסרונות. השוק המשותף פוטר במידה רבה את החברות המקומיות מהצורך להתחרות בזירה העולמית, המטבע האחיד חוסך מהמדינות הקטנות יותר תנודות מיותרות במטבע שעלולות לפגוע ביצוא (תשאלו את הנגיד פישר), וחשוב לא פחות, הוא מאפשר לאירופים להישיר מבט שוויוני לעיני האמריקאים, כאשר היורו מהווה תחרות ישירה לדולר. על זה, לא מוותרים כל כך מהר.