קריסת ליהמן - סופה של תקופה
פעילות סוף השבוע סימנה את תום עידן גלאס-סטיגל - החוק מתקופת השפל הגדול שהפריד בין הבנקים המסחריים לבנקי ההשקעות. האירועים האחרונים בוול סטריט החזירו אותנו אחורה לשנות העשרים, אז בנקי ההשקעות והבנקים המסחריים התקיימו זה לצד זה תחת אותה מטרייה תאגידית
פרט לאיתות שזוהי סופה של תקופה בליהמן ברדרס ובמריל לינץ', פעילות סוף השבוע בהחלט סימנה את סופה של תקופה היסטורית נוספת: עידן גלאס־סטיגל.
חוק גלאס־סטיגל הוא החוק מתקופת השפל הגדול שהפריד בין הבנקים המסחריים לבנקי ההשקעות. הוא בוטל מעשית בשנת 1998, כאשר טרבלרס
גלאס־סטיגל היה אחד מהצעדים ההכרחיים הרבים שנקטו פרנקלין דלאנו רוזוולט והקונגרס הדמוקרטי כדי להתמודד עם השפל הגדול. אם לדבר בגסות, בשנות העשרים הבנקים המסחריים (אלה שמקבלים פיקדונות, נותנים הלוואות לבנייה וכו') צללו בפזיזות אל תוך השוק הפַּרי, נתנו הלוואות כנגד בטוחות, חתמו על הנפקות חדשות ועל מאגרי ההשקעות וסחרו במניות. כשהבועה התפוצצה ב־1929 החשיפה לוול סטריט תרמה לנפילת הבנקים המסחריים.
ללא ביטוח פיקדונות ומחסומים אחרים התוצאות היו הרסניות. קריסת וול סטריט תרמה להרס מגזרים נוספים בכלכלה.
תגובת קובעי המדיניות היתה להקים חומה בין בנקי ההשקעות לבנקים המסחריים. היא שרדה כמה עשורים יותר מחומת ברלין. בשנות התשעים, כששוק פרי נוסף התבסס, החלה להיווצר תנופה להפלת גלאס־סטיגל.
הבנקים המסחריים היו להוטים להיכנס לתחומים בעלי שולי רווח גדולים, כמו חיתום מניות טכנולוגיה "חמות". חברות ניירות הערך ראו בבנקים המסחריים, עם בסיסי הלקוחות הגדולים שלהם, ערוץ הפצה נפלא למניות, קרנות נאמנות ומוצרים פיננסיים נוספים שהם יצרו. באופן כללי בנקי ההשקעות היו תוקפניים. באפריל 1998 טרבלרס של סנדי ווייל, שבבעלותה סלומון סמית בארני, התמזגה עם סיטיקורפ. בשנה שלאחר מכן הקונגרס והנשיא קלינטון חתמו על חוק מודרניזציית השירותים הפיננסיים משנת 1999, הידוע כחוק גראם־ליץ'־בילי. חוק זה למעשה ביטל את האיסור על בנקים מסחריים להחזיק בבנקי השקעות ולהפך.
מאז שתי התעשיות התחברו במידה מסוימת. בנקי ההשקעות, שלא היו נתונים לפיקוח הבנק הפדרלי ולא נאלצו להיצמד לדרישות הון מיושנות, היו כלבי האלפא באופן כללי. בשנת 2000 חברת בנקאות ההשקעות ג'יי.פי מורגן רכשה את הבנק המסחרי צ'ייס. בנקים מסחריים כמו וואקוביה ובנק אוף אמריקה ניסו להקים עסקי בנקאות השקעות משלהם, אך לא הצליחו לכרסם בזיכיונות חמשת בנקי ההשקעות העצמאיים הגדולים: מריל לינץ', גולדמן זאקס, מורגן סטנלי, ליהמן ברדרס ובר סטרנס.
עד קיץ 2007 סוחרי ניירות העצמאיים מוּנעי החוב, שהטביעו כסף באמצעות מסחר במניות ובנכסים וייעוץ במיזוגים ורכישות, נראו מוכנים להשאיר את הבנקים המסחריים המשעממים עמוק באבק. אבל 2008 היא סיפור אחר לגמרי. במרץ בלע ג'יי.פי מורגן צ'ייס את בר סטרנס הכושל. ליהמן פשט את הרגל. כעת בנק ההשקעות עם צבא הברוקרים הגדול ביותר, מריל לינץ', נרכש על ידי בנק אוף אמריקה. הגוף שהביא לדמוקרטיזציה היסטורית בבעלות על מניות יהיה מעתה בבעלות הגוף שהביא לדמוקרטיזציה ההיסטורית באשראי.
ואז נותרו שניים: גולדמן זאקס (השותפות הגדולה ביותר בוול סטריט עד שיצאה לבורסה לפני כמה שנים) ומורגן סטנלי (חלק מבית מורגן שהוקם כישות עצמאית אחרי גלאס־סטיגל). אך כעת יש ספק אם הענקים האלה יוכלו לשרוד כעצמאים. הסיבה: אחרי משבר האשראי העולמי מקור העוצמה היחסית של בנקי ההשקעות ב־2006 נהפך לחולשה רצינית ב־2008.
בנקי ההשקעות הם יצורים של שוקי ההון העולמיים. הם יכולים ללוות לכאורה כמויות בלתי מוגבלות של הון ממשקיעים ברחבי העולם ולהשתמש בהן כראות עיניהם. לעומת זאת, הבנקים המסחריים היבשושיים, שלווים כסף מהמפקידים שלהם, מהבנק הפדרלי ומגופים כמו בנקים פדרליים למשכנתאות, נתונים למגבלות חמורות יותר על כמות המינוף המותרת להם. בין 2001 ל־2006 המשמעות היתה שעדיף להיות הבעלים של בנק השקעות ולא בנק מסחרי.
באקלים הנוכחי המשמעות היא שבנקי השקעות עצמאיים וממונפים יותר כעת עומדים בפני מאבק מתמשך למימון פעילותם, ואילו בנקים מסחריים ממונפים פחות נהנים ממקור הון יציב יחסית. הזנב של כלבי האלפא בין הרגליים והם מפחדים עכשיו מהצל של עצמם. לאחר מסיבת העיתונאים שהודיעה על מכירת מריל לינץ' לבנק אוף אמריקה, מנכ"ל מריל, ג'ון תיין, אחד הקליברים הכי גדולים בוול סטריט בעשור האחרון, ממש אץ־רץ לו החוצה כשעיתונאי קרא לו כדי להיפרד ולאחל לו הצלחה.