אחרי 60 שנה: שטיחי כרמל עוברת להודו

אחרי 60 שנה מפעל שטיחי כרמל המיתולוגי סוגר שעריו. בשיא המשבר הכלכלי יפוטרו חלק מ־100 העובדים במפכל וחלקם יפרשו לגמלאות. ייצור השטיחים, שבוצע עד כה במפעל בשקד, יעבור למפעלים בהודו ובטורקיה ובארץ תישאר רק פעילות השיווק והפיתוח.  

הבשורות הרעות הן ששטיחי כרמל הם לא היחידים שעוברים להודו: השבוע הודיעה גם חברה תעשייתית־יצואנית נוספת, יצרנית הבדים אבגול, על העתקת מפעלה מברקן להודו. החברה מייצרת בדים לא ארוגים למוצרי היגיינה ומוצריה משווקים בכל העולם לתעשיית החיתולים, תחבושות הגייניות ועוד. החברה, שמחזיקה עדיין במפעל נוסף בדימונה, הסבירה את החלטתה: הרצון לקרבה ללקוחות בשוק ההודי והיעדר רווחיות בייצור מקומי.  

עופר איתני, בעלי שטיחי כרמל צילום: יובל חן

זה לא סוד שעלות העבודה בהודו נמוכה לאין שיעור בהשוואה לארץ, וכך גם עלויות הייצור הנוספות. לפני כשנה וחצי גם מפעל חרסה הבאר־שבעי סגר את שעריו, ובעלת המותג קבוצת חמת העבירה את הייצור לטורקיה. לפי נתוני התאחדות התעשיינים, בעשר השנים האחרונות זינק שיעור החברות שפתחו מפעלים בחו"ל או העתיקו לגמרי את הייצור לחו"ל מ־16% ל־30%. בנתוני ההתאחדות מצוין שההחלטה לייצר בארץ הופכת פחות ופחות כדאית אל מול מדינות אחרות.

הבעלים של שטיחי כרמל הם משפחת איתני, האב חיים (93) וילדיו מיכל, אביב ועופר; האחרון משמש כמנכ"ל כרמל אחזקות, שתחתיה מאוגדים עסקי המשפחה. כעת כשהרימו ידיים ויעתיקו את הייצור לחו"ל, שטח המפעל יוסב למרכז לוגיסטי שישמש את שאר עסקי המשפחה, למשל רשתות הרהיטים והעיצוב לבית: ביתילי, איי. די. דיזיין, אורבן וכרמל פלור דיזיין.

הופך מתעשיין לסוחר

חיים איתני עלה לארץ מאפגניסטן בשנת 1932 ועשה מה שהוא ידע הכי טוב מהבית ומה שעשה אביו: מכר שטיחים. בשנות ה־60 חבר לאחד האנשים החזקים אז במדינה, חבר הכנסת אברהם שפירא, שהתבקש על ידי שר האוצר דאז פנחס ספיר לרכוש מפעל שטיחים בקיסריה שבעליו נקלע לקשיים, והבטיח לו מימון בהלוואות ממשלתיות. המפעל היה אחד המעסיקים הגדולים באור־עקיבא, שאוכלסה בעולים חדשים שרובם נקלטו במפעל.

המפעל התפתח והפך לתשלובת כרמל, ובשיא העסיק 1,500 עובדים ושלט בשוק השטיחים הישראלי. אחרי שני עשורים רכש איתני את חלקו של שפירא, ומאוחר יותר הועתק המפעל מקיסריה לשקד. כ־85% מתוצרת המפעל מיוצאת לחו"ל.

"לאבא היה קשה מאוד לקבל את הגזירה", אמר ל"ממון" עופר איתני, "אבל לא הייתה ברירה. שנתיים ספגנו הפסדים, נזקי הקורונה רק האיצו את ההחלטה. הבנו שאין לתעשייה מסורתית מקום בארץ, ושכדאי לצאת בכבוד כדי שנוכל לשלם לעובדים את מה שמגיע להם. בצער אני הופך היום מתעשיין שטיחים לסוחר".

מה הקש ששבר את גב הגמל?

"אין לי טענות לאף אחד, אבל נהיה בלתי אפשרי לייצר בארץ. הרגולציה קשה מאוד, שכר הדירה וההוצאות בעלייה מתמדת. אני מתחרה בחו"ל בעיקר בתעשייה הטורקית, שם התעשייה נהנית מסבסוד כבד של הממשלה. בגלל הפיחות המתמיד של הלירה הטורקית והעלויות שרק גדלו בישראל, זה הפך בלתי אפשרי. אם לפני 10 שנים מכרתי שטיח ב־100 דולר וקיבלתי 450 שקל, באותה עת הטורקי קיבל עבור שטיח באותו מחיר 150 לירות טורקיות. היום אני מקבל 350 שקל והטורקי 750 לירות. המפעלים שם על גבול סוריה, פליטים מוכנים לעבוד בשביל ארוחה".