ביהמ"ש: חברת צ'רלטון לא יכולה לבקש לחסום גישה לאתרי אינטרנט

בית המשפט המחוזי מרכז דחה השבוע תביעה של 10 מיליון שקל שהגישה צ’רלטון נגד שלוש ספקיות אינטרנט, בטענה שסירובן לחסום אתרים פיראטיים ששידרו משחקי כדורגל, פגע בזכויות היוצרים שלה.

בהחלטה, שמספקת חיזוק מהותי לעיקרון נייטרליות הרשת, פסק השופט אהרון מקובר כי החוק מונע מהספקיות מלהענות לבקשה שכזו. בנוסף, בתפנית מפתיעה, מצא השופט גם שצ'רלטון לא הצליחה להוכיח שהיא מחזיקה בזכויות השידור ל-26 הליגות שמופיעות בכתב התביעה.

"הם טוענים שכולם יודעים שגונבים אותם, ואולי גם השופט יודע", אמר ל"כלכליסט" עו"ד תמיר גליק ממשרד עוה"ד ליבליך-מוזר, שייצג את נטוויז'ן עם עמיתיו עו"ד ירון שלמי ועו"ד ליטל רבינוביץ. "אבל ברמה המשפטית אין דבר כזה 'כולם יודעים ש'. הם לא הוכיחו שיש להם זכויות וגם לא את ההפרות".

"עילת הנזק הזול"

בתביעה, שהוגשה ב-2014 לביהמ"ש, טענה צ’רלטון שספקיות האינטרנט 012 סמייל (שבבעלות פרטנר), בזק בינלאומי ונטוויז'ן (שבבעלות סלקום), סירבו לדרישות חוזרות ונשנות מצדה לחסום גישה לאתרים פיראטיים ששדרו משחקי כדורגל שהזכויות לשידורם בישראל נמצאות בידיה.

לפי צ’רלטון, היא תיעדה 80 אתרים פיראטיים ששידרו 280 משחקים תוך פגיעה בזכויותיה, דבר שמקנה זכות לבקש פיצויים בסך 100 אלף דולר להפרה ללא הוכחת נזק. צ’רלטון דרשה פיצויים בסך 10 מיליון שקל בלבד, מטעמי אגרה.

את האחריות לתשלום הפיצויים ביקשה צ’רלטון להטיל על ספקיות האינטרנט מכמה סיבות ובהן "עילת הנזק הזול", שלפיה הנתבעות יכולות להביא להפסקת הפעילות המפרה באמצעים פשוטים וזולים, ולכן מוטלת עליהן החובה למנוע גישה לאתרים הפיראטיים; ו"הפרה תורמת", שלפיה מכיוון שלא חסמו את האתרים סייעו לפגוע בזכויותיה. כן טענה צ’רלטון שחשיפת זהות בעלי האתרים אינה אפשרית וכל ניסיון לעמוד על זהותם ניגון לכישלון, ושהספקיות נהגו ברשלנות לפי דיני הנזיקין.

"אנו מספקות שירותי גישה בלבד"

להגנתן ספקיות האינטרנט עשו, בין השאר, שימוש בעיקרון נייטרליות הרשת וטענו שהשירותים שהן מספקות הם שירותי גישה בלבד, ושאינן שולטות, מפקחות או אחראיות על התכנים ברשת. כן טענו החברות שחוק התקשורת אוסר עליהן לחסום אתרים ללא צו בית משפט ומילוי אחר דרישות צ’רלטון היה גורם להן לעבור על החוק ולהפר את הרישיון שקיבלו ממשרד התקשורת.

עו"ד תמיר גליק שייצג את נטוויז'ן. "הם טוענים שכולם יודעים שגונבים אותם, ואולי גם השופט יודע"

הן דחו גם את עילת "מונע הנזק הזול" באמרן שחסימת אתרים כרוכה במאמץ ועלויות רבות, ובהן עזיבת לקוחות וחשיפה לתביעות מצד הגורם שייחסם, אמרו שחסימת האתרים אינה יעילה כיוון שיש עוד 40 ספקיות אינטנרט בישראל, ושהדרישה של צ’רלטון אינה מידתית ואינה מוצדקת שכן היא כוללת גם אתרים שהתוכן בהם חוקי לחלוטין, כמו אתרים שכוללים רק פרשנויות ספורט או תקצירי משחקי שאינם מפרים או מוגנים בהגנת שימוש הוגן.

אחת הטענות היותר מעניינות של הספקיות היתה שצ’רלטון כלל לא הוכיחה שהיא מחזיקה בזכויות היוצרים שהיא טוענת להן. לדבריהן, אף שצ’רלטון טוענת לזכויות יוצרים במשחקים של 26 ליגות, היא הציגה מסמכים שמתייחסים לשתי ליגות בלבד, וגם אלו לא עומדים בדרישות החוק.

לפי הכרעת הדין, הנתבעות טענו: "חוק זכות יוצרים קובע כי חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי דורש מסמך בכתב, והתובעת לא עשתה כן. הדבר מתחייב בענייננו גם לאור העובדה שהתובעת עושה שימוש בשידור שהזכויות בו שייכות לצדדים שלישיים. התובעת גם לא פרטה מהו אופי הזכויות שיש בידה - רישיון ייחודי ליצור יצירה נגזרת, רישיון מוגבל וכדו'. התובעת הגישה רק שני מסמכי מעורפלים בעניין הזכויות הנטענות על ידה, שאינם מפרטי טיב הזכויות וגם אינם קבילים".

"בעיה - אתרים פיראטיים מפרים זכויות יוצרים"

בהכרעת הדין דחה השופט מקובר בצורה כמעט גורפת את טענות צ’רלטון וקיבל את עמדת ספקיות האינטנרט. כך, לגבי טענת הספקיות כי החוק אוסר עליהן לחסום אתרים ללא צו בית משפט, קיבל מקובר את עמדתן ודוחה את דרישת צ’רלטון להחיל עליהן את נוהל "הודעה והסרה" (במסגרתו בעל אתר שקיבל הודעה על תוכן מפר שהעלה צד ג' והסיר אותו לא יישא בחבות משפטית): "צודקות הנתבעות בטענת שלנוהל 'הודעה והסרה' שהתובעת מבקשת לכפותו עליה כ'ניהול תקין והוגן', אין עיגון בחוק הישראלי. אימוץ של נוהל כזה בהקשר של חסימת גישה לאתרי אינטרנט, גם אינו ישים במקרה שלנו. קיימות בו פירצות רבות ונקודות שונות שנשארות פתוחות, ללא הסדרה וללא פתרון. כך לדוגמה, חשיפת הנתבעות לתביעות פיצויי כספיות מצד אתרים שנחסמו ולתביעות מצד לקוחות שהגישה שלה לאותם אתרים נחסמה.

"אין חולק שאין כיום הסדר חקיקתי המאפשר חסימת גישה לאתרים פיראטיים על ידי ספקיות הגישה לאינטרנט. גם התובעת מכירה בכך. אכן המצב בו קיימים אתרים פיראטיים אשר מעלים תכנים שאפשר שיש בהם משום הפרת זכויות יוצרים של גורם אחר, הוא רעה חולה שצריך למצוא לו פתרון. עם זאת, התובעת מבקשת למעשה מבית המשפט ליצור חקיקה שיפוטית במקום המחוקק. אני מקבל את טענת הנתבעות כי אין הן יכולות ורשאיות למלא אחר דרישת התובעת, בהיעדר חקיקה שתאפשר לה לעשות כן ותגן עליהן בעשות כן", קבע השופט.

בנוגע לעילת הפרה תורמת פסק מקובר, בין השאר, שלא הוכחה הפרה ישירה מצד הספקיות, שלא הוכחה ידיעה מראש על ההפרה הישירה שבוצעה ושלנתבעות לא היתה תרומה משמעותית להפרה. כן קיבל השופט את עמדת הספקיות שלפיה חלק מההפרות שצ’רלטון טוענת להן לא היו הפרות כלל כי אם תקצירים ופרשנויות בלבד, או אתרים שכוללים קישור לתוכן מפר אך לא את התוכן עצמו. גם בעילת מונע הנזק הזול קיבל מקובר את עמדת הספקיות.

באחד החלקים המעניינים ביותר בהכרעת הדין דן מקובר בשאלה האם צ’רלטון בכלל מחזיקה בזכויות היוצרים שהיא טוענת להן, ומוצא שהחברה לא הצליחה להוכיח שהיא אכן מחזיקה בזכויות אלו. "כל שהציגה התובעת הם רק שני מכתבים, לגבי זכויותיה בקשר למשחקי הפריימר ליג בכדורגל באנגליה וליגת העל בכדורגל בישראל בלבד", הוא כתב. "זאת, מתוך כל הליגות והתחרויות הרבות שטענה להן... במכתביה לנתבעות כתבה התובעת שהיא בעלת הזכויות הבלעדיות בתכני ושידורי ספורט בטלוויזיה ובאינטרנט בליגות רבות, ומשחקי גביע ותחרויות שונים... כל זאת, מבלי שצרפה למכתבים אלה כל ראיה או אסמכתא שהיא בעלת הזכויות לגבי כל השידורי שטענה להם. בנוגע לכל השידורים האלה לא הוכיחה אפוא התובעת כל זכויות לגביהם.

"בעניין שני המכתבים שהתובעת הציגה – מהפריימר ליג וההתאחדות לכדורגל בישראל, אין בהם ראיה לזכויות שהתובעת טוענת שיש לה בהם. לא צורפו, וגם לא הוצגו בהמשך, ההסכמים עצמם עם שני גורמים אלה, אשר בהם ישנה הראיה לכך שהוקנו לתובעת הזכויות הנטענות על ידה. בשני המכתבי יש למעשה רק הצהרה שישנם זכויות, מבלי שאפשר לבדוק את הזכויות עצמן בהעדר המסמכי המהותיים אשר מקני אותן. המכתבי אינם יכולים לשמש תחליף להסכמים של התובעת עם הגורמים שנתנו לתובעת את הזכויות ולא ראיה חילופית במקומם. מבחינה זו הם מהווי גם משום עדות שמיעה בלבד. גם בצילומי המסך של דוגמאות מהשידורים שצרפה התובעת למכתביה, אין משום ראיה לזכויותיה של התובעת בשידורים אלה".

גליק סיפר שהדרישה מצ'רלטון להוכיח שהיא מחזיקה בזכויות היוצרים עלתה כבר בכתב ההגנה: "שלחתי דרישות לגילוי מסמכים של כל החוזים. הן סירבו, גם אחרי שהסכמתי שישחירו סכומים. אני לא יודע למה הם סירבו, אבל כנראה שיש להם סיבה טובה. אם אתה לא מציג את ההסכם, גם אחרי שהוסכם להשחיר סכומים, זה אומר שאם היית מציג את ההסכם היינו רואים שיש פה בעיה. כנראה שזו סיבה ששווה יותר מ-10 מיליון שקל".

לא רק זאת אף זאת, השופט מקובר גם פסק שצ’רלטון לא הצליחה להוכיח שבכלל התקיימה הפרה כלשהי של זכויות היוצרים שלהן היא טוענת: "מנכ"ל התובעת מר (אדר) זהבי העיד שהוא לא ראה ולא בדק בעצמו את האתרים שנטען לגביהם במכתבים שנשלחו לנתבעות שהם מפרים, הוא לא יודע אם האתרים עדיין קיימים, הוא לא יודע מה קורה בהם, והעובדות אינן ידועות לו באופן אישי. התובעת נסמכה על דיסקים ותצלומי מסך שצורפו לחוות דעתו של מר אלון גמליאל, המומחה מטעם התובעת. בחקירתו הנגדית אמר מר גמליאל שלא הוא עשה את הרוב הגדול של הצילומים אלא איש אחר מטעמו, פרילאנסר בשם דוד בוסי אותו העסיק לצור חוות הדעת, ובוסי הוא שעשה למעלה מ-90% של התיעודים וצרב את הצילומים על דיסקים מהמחשב שלו. בוסי לא הובא להעיד בבית המשפט על הצילומים שעשה ואין יודעים מי עשה מה".

לאור כל זאת, החליט השופט לדחות לחלוטין את התביעה של צ'רלטון ולחייב אותה בתשלום פיצויים ושכר טרחה בסך 25 אלף שקל לכל אחת משלוש הספקיות שנתבעו.

עו"ד גליק מבסר כי "היה קשה לשכנע את השופט בעמדתנו. הוא הציע שמהיום הספקיות יתחילו לפעול לפי נוהל הודעה והסרה ויתחילו לחסום. זה היה מאוד מפתה, כי זו תביעה של 10 מיליון שקל והוא הציע לסיים אותה בלי אגורה. אבל הספקיות עמדו על שלהן וסרבו, וגם הוא השתכנע בסוף. סירבנו להצעה כי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ואי אפשר לעשות בה הפרטה של התהליך השיפוטי. אם הופכים את אנשי סלקום או פרטנר למי שיכולים להרים ולהוריד שאלטר זה להפוך אותם לשופטים, וזה בלתי נסבל. לא מתקבל על הדעת שבמדינת חוק חברה מסחרית תנתק אותך מהעולם".