ליצירתיות אין מתכון

איך אני אוהב את שלוש המילים האלו, "אני לא יודע". בעיניי הרבה יותר מעניין ומאתגר "לא לדעת". אם יש משהו שאני ממש שונא, זו "נסיעת מכשירים". אין דרך לקבל פתרון שבלוני ובינוני יותר. אין דרך משעממת מזו. בסופו של דבר, אם אתה נוסע לאותו כיוון, באותה המכונית ובאותה המהירות, אל

כשאני בוחן את השנים האחרונות, בכל פעם שהיה על השולחן פרויקט מהסוג של "אני לא יודע", התוצאות היו פורצות דרך.

כשאנחנו נולדים, אנחנו לא יודעים כלום. אחר כך לא מפסיקים ללמוד - ללכת, לדבר, לכתוב. ואז מגיע רגע כזה, שבו אנחנו חושבים שאין דבר שאנחנו לא יודעים. הרגע הזה הוא סלט של מגננה, אגו ושלל תבלינים. בשלב הזה, לא לדעת נחשב כחולשה, אפילו חוסר מקצוענות. הרי ידע הוא כוח, לכאורה.

ואני אומר, בדיוק להפך: זה בסדר לא לדעת. זו נקודת פתיחה טובה יותר כדי ללמוד עוד דברים. כשיש פרויקט מהסוג של "אני לא יודע", כולם נדרשים למתוח גבולות: לשאול שאלות חדשות, להניח הנחות יסוד אחרות, לגלות דברים חדשים ולהמציא את עצמם מחדש.

אין רגע שמרגיז אותי יותר מהרגע שבו מישהו מציע לראות רפרנס, שכולם יראו איך כבר עשו את זה לפנינו. זה עוצר את כולם, תוקע את התהליך ומחבל בהחלטות. הכי גרועים הם אלו שכדי לשכנע מביאים רפרנס לשולחן - כדי להראות ש"אפשר לעשות את זה".

אני מעדיף להיות באזור של ה"אין רפרנס", של לא לדעת איך אפשר לעשות את זה. שם יש עניין. באזור ה"אין רפרנס" צריך לקפל שרוולים ולעבוד.

זה מתחיל בקושי אדיר וממשיך לפתרון ראשוני, שלרוב סובל מעודף קלישאות. אם אתה ישר עם עצמך, כאן הכל הולך לפח. אבל אז מגיע האקשן האמיתי - מחשבות מקוריות וגילוי של הסדק הקטן שיוביל לפריצת הדרך הגדולה. אז גם מתחיל השלב הקשה של איסוף הפרטים, השאלות ושברי הרעיונות, לטובת מהלך שלא נעשה בעבר.

תביאו לשולחן את הרעיונות שאתם חושבים שאי אפשר לעשות.

הכותב הוא מנכ"ל משותף, שלמור אבנון עמיחי Y&R