האומץ לבטל את משרד התקשורת

אחרי כל בחירות, רגע לפני הקמת הקואליציה, עולה שוב נושא ביטול משרד התקשורת והחלפתו ברשות תקשורת עצמאית. חלון ההזדמנות שבו אפשר להסדיר את תחום התקשורת בישראל, כך שיעמוד בשורה אחת עם הנעשה במדינות העולם הנאור, הוא קצר מאוד, ונמשך מרגע הבחירות עד רגע הקמת הממשלה. מאז 1996,

הדבר הכי קרוב לרשות תקשורת עצמאית בישראל הוא הצעת חוק משנת 2003 שהוגשה לאישור הכנסת כבר כמה פעמים - לאחרונה ב־2006 - ימים ספורים לפני הבחירות הקודמות. עד כה התבססה כל קריאה לביטול משרד התקשורת על הצעת חוק זו, שהפכה לבסיס החוקי היחיד לרשות תקשורת עצמאית. עם זאת, עיון בהצעת חוק זו ובביקורות שנמתחו עליה מציע שאולי עדיף לנו בשלב הנוכחי לוותר על רשות תקשורת.

ב־2004 ערך המרכז למשפט וטכנולוגיה באוניברסיטת חיפה דיון מעניין בנושא, ובו הגיעו רוב הדוברים המלומדים למסקנה שהחוק המוצע אינו מצליח לספק את הסחורה העיקרית שלשמה נכתב, כלומר "הגנה על האינטרס הציבורי בפני האינטרס הממשלתי". הגדיל לעשות דני רוזן, לשעבר מנכ"ל משרד התקשורת, שפסק: "על פניו, נראה כי כוונת כותבי החוק איננה להקים רשות תקשורת עצמאית, אלא להפך - להקים רשות תלויה במערכת הפוליטית, שראשיה הם מינויים פוליטיים, החלטותיה טעונות אישור שרים וסדר יומה נקבע בידי המערכת הפוליטית. המצב הקיים עדיף לאין שיעור על הרשות המוצעת בטיוטת החוק".

עיקר הביקורת כנגד הצעת החוק התרכזה בשני אלמנטים חשובים: לפי ההצעה, רשות התקשורת תישאר רשות פנים־ממשלתית ולא גוף סטטוטורי עצמאי כמו רשות ההגבלים העסקיים או רשות ניירות ערך. כמו כן, לפי ההצעה תוקם מועצה ציבורית בת שישה חברים, שבידיה ירוכזו סמכויות האישור להחלטות הרשות. מועצה זו תאוכלס במינויים של הדרג הפוליטי, ואחד הנציגים במועצה יהיה נציג משרד האוצר, דבר שיותיר את הממשלה עמוק בתוך מערכת קבלת ההחלטות. נוסף על כך, ידרשו חלק גדול מההחלטות את אישור השר הממונה.

ד"ר יזהר טל, לשעבר היועץ המשפטי של משרד התקשורת, התנגד אף הוא להצעת החוק של 2003 ואמר בדיון באוניברסיטת חיפה: "ההחלטה שהתקבלה בשעתו, להסכים לדרישת משרדי המשפטים והאוצר כי הרשות תוקם כחלק מן המנגנון הממשלתי וכי הממונה על התקציבים או סגנו יכהן כחבר מועצת התקשורת היתה שגויה במובהק".

כפי הנראה, הצעת החוק הנוכחית אינה פותרת את ההתערבות הפוליטית העודפת בהתנהלות שוק עסקי ותחרותי, אלא מסתירה אותה היטב מאחורי רשות תקשורת בעלת עצמאות מוגבלת.

סיפורו של ערוץ 10 והמשבר הנוכחי סביב קיומו הם דוגמה מצוינת לחוסר היכולת של רשות פנים־ממשלתית לפתור בעיות עסקיות וציבוריות קשות. במתכונת דומה לרשות התקשורת המוצעת פועלת הרשות השנייה תחת סמכותה של מועצה ציבורית. מבנה זה יצר מבוי סתום, שכן המועצה אינה רוצה לקחת אחריות לסגירת ערוץ 10 או להצלתו, ומגלגלת את התפוח האדמה הלוהט לפתחו של שר הממונה עליה, אשר עיכב את ההחלטה. שני הנצים אינם מוכנים להתמודד עם ההשלכות הציבוריות של החלטה קריטית זו. מעבר לכך, העובדה ששר בממשלה נדרש להחליט אם לסגור ערוץ שידורים בישראל אינה מתאימה למדינה דמוקרטית.

הניסיון הקשה מסיפור ערוץ 10 צריך להרתיע את התומכים בחוק רשות התקשורת, כפי שהוצע עד כה. כיום נדרש חוק חדש, אשר מנתק טוב יותר את הפיקוח והאכיפה בשוק התקשורת משיקולים זרים. הבעיה היא שהסיכוי לכך הוא אפסי. אם ממשלות ישראל לא הצליחו עד כה להעביר את החוק המרוכך משנת 2004, אין הרבה תקווה שיצליחו להעביר חוק אמיץ ממנו.