תיחזוק הריק

האם לנצח יתפסו תכניות הריאליטי נתח עיקרי ברפרטואר התרבות הטלוויזיוני שלנו? נדמה שאם לא תקום מהפכה תרבותית משמעותית, יוצרי תכניות הטלוויזיה והמפרסמים ימשיכו לנצל עד תום את החולשות האנושיות של צופיהם למטרות עשיית רווח. אז מה הופך את הריאליטי לכזו הצלחה מסחררת?

המודעות

הצורך הבסיסי בשליטה על הכאוס הזה מייצר דרכי התמודדות שונות, שאחת מהן היא אשליית השליטה בגורלך, ואחד התוצרים של חברה מערבית קפיטליסטית במאה ה-21 הוא תכניות המציאות. גיבורי הריאליטי היום הם הבבואות של הצופים, השתקפויות שמאפשרות לנו לחוות את אשליית השליטה והשלמות.

ואיך זה מתקיים? תוכניות המציאות, מעצם הגדרתן, אמורות לשקף את המציאות כפי שהיא וללא התערבות חיצונית. אבל ככל שהז'אנר מתפתח ומשתנה, כך גם התערבות ההפקה במעשי המשתתפים גוברת, וניווט ההתרחשויות לטובת מה שההפקה מנסה לקדם ולייצר. כל זה כבר ידוע ונאמר פעמים רבות. איש אינו מצפה עוד מהריאליטי לשקף מציאות, אם כך, היכן נעוצה הבעיה? נדמה לי שהבעיה העיקרית היא באשלייה שמצליחה לתחזק את עצמה. כולנו יודעים שזו אינה מציאות, ובכל זאת מתייחסים אליה ככזו, מגיבים אליה ככזו ומושפעים ממנה כפי שאנו מושפעים מהמציאות האמיתית.

תכניות אלה המחזקות את תחושת הצופה שהוא אחראי, מחליט, שופט, מייצרות בהכרח את מחוייבותו המוחלטת לתהליך, גם במישור השקעתו הכלכלית. לצופה נדמה שהוא הקובע והשולט בגורל. פעולת הריאליטי המערבת את הצופה ככח משפיע על המרחב, משמשת ניגוד משמעותי לחווייתו הפרטית כנטול השפעה ממשית. הטלוויזיה מייצרת תמונת מצב בה הקונפליקטים הם פתירים וקצרי טווח בניגוד למציאות החברתית-פוליטית-אנושית שהיא כאוטית ומעוררת חרדה.

התינוק המודרני מתבונן במראה ואינו רואה עוד את השתקפותו אלא עשרות השתקפויות אחרות, שכולן, כך נדמה לו, בשליטתו. מהופנט הוא ממשיך להתבונן ולהתבונן, ברגע שהוא מתנתק מהמראה הרעב שוב צועק בתוכו, והוא חוזר כאחוז דיבוק לצפות בעוד תכנית ריאליטי שעלתה למסך, עוד הסחת דעת מעצמו ומן המציאות האמיתית שיש לחיות אותה.