בין איבגי לבובליל: מורה נבוכים כלכלי לקונפליקט תרבותי
יוצרי הדרמות טוענים שהריאליטי מבליט "ערכים לא חיוביים", תוך התעלמות מכך שהדרמות והסרטים שהם הפיקו במהלך השנים הבליטו אותם ערכים ממש. בסך-הכל, הריאליטי, כמו הדרמה, מספק לצופה מעט הנאה ופורקן רגשי בסופו של יום עבודה מפרך
היום (ג') כאשר שידור הגמר של האח הגדול יגרוף קרוב לארבעים אחוזי רייטינג, תתקיים ברחבת מוזיאון תל-אביב הפגנה של שחקנים, בדרנים ובמאים שתמשוך הרבה פחות קהל. האמנים מוחים על הפקעת הפריים טיים של ערוץ 2 וערוץ 10 לטובת תוכניות ריאליטי. הם דורשים להחליף את הריאליטי בדרמות בכיכובם
טלוויזיה מסחרית שואפת לשדר תוכניות אשר ייצרו מרווח מקסימאלי בין עלות ההפקה להכנסה מפרסומות. דרמה בכיכובו של איבגי עדיפה על תוכנית ריאליטי בכיכובו של בובליל - כל עוד התוכנית של איבגי זולה להפקה ומניבה רייטינג גבוה. השחקנים טוענים שהם נזרקו מהמסך בגלל שהדרמות שלהם יקרות – אך זו לא האמת. ההפקה של הישרדות, לדוגמא, עולה קרוב ל-10 מליון דולר - פי 5 יותר מעלות ההפקה של סדרת דרמה כמו "לאהוב את אנה" בכיכובו של איבגי. הפקות הריאליטי הן בדרך כלל עתירות תקציב, ומספקות עבודה בשפע לצווארון הכחול של תעשיית הבידור: עורכי סרטים, צלמים, תחקירנים ויחצ"נים. הן גוזלות פרנסה רק מהטאלנטים הבכירים, שחקני צמרת כמו איבגי וגילה אלמגור, שהתרגלו לקבל משכורות מנופחות בימי הטרום ריאליטי. הריאליטי יותר הוגן - כי בהעדר כוכבים רוב הכסף הולך להפקה נטו.
הבעיה העיקרית של הדרמה הישראלית היתה ונותרה חוסר יכולתה להתחבב על הצופים. במשך שנים ביססו ערוץ 2 וערוץ 10 את לוח השידורים שלהם על סדרות דרמה מקוריות כגון "מעורב ירושלמי", "פרנקו וספקטור", עבודה ערבית", ו"עד החתונה זה יעבור", שלא משכו צופים רבים למרות שהיה להם בפועל מעמד של מונופול בשוק הבידור הטלוויזיוני.
מכאן אנו עוברים לנימוק השני נגד הריאליטי – הנימוק הפסיכולוגי. יוצרי הדרמות מזהירים שאם לא יופסקו לאלתר שידורי הריאליטי קיימת סכנה ממשית לנזקים נפשיים לצופים ולמשתתפים – לרבות מקרי התאבדות. כחוקר תקשורת, אני מעיד כי לא מתועד בספרות המדעית אפילו מקרה אחד של נזק נפשי משמעותי ישיר לצופים או למשתתפים בתוכניות ריאליטי, בוודאי לא התאבדות. יוצרי הדרמות טוענים שהריאליטי מבליט "ערכים לא חיוביים" כדוגמת תחרותיות או בוגדנות, תוך התעלמות מכך שהדרמות והסרטים שהם הפיקו במהלך השנים הבליטו אותם ערכים ממש. בסך-הכל, הריאליטי, כמו הדרמה, מספק לצופה הטלוויזיה הממוצע מעט הנאה ופורקן רגשי לא מחייב בסופו של יום עבודה מפרך.
לבסוף, היוצרים פונים לרגש הפטריוטי בטענה כי במשך שנים ארוכות הביאו יצירותיהם כבוד רב למדינת ישראל - אך גם כאן אין לדבריהם כיסוי. אם ניכנס לבית מרקחת בחו"ל - נמצא תרופות שיוצרו בישראל; אם נקנה מחשב - נאתר רכיבים שפותחו בארץ; אפילו אם ניכנס לחנות ספרים - נמצא ספרים שתורגמו מעברית. אבל אם נפתח טלוויזיה או נלך לבית קולנוע גדול - הסיכויים לצפות בדרמה דוברת עברית שואפים לאפס. הלובי של היוצרים מרבה לדווח על השבחים שקוצרות יצירותיהם ברחבי העולם, אבל בפועל ארון הפרסים של הקולנוע והטלוויזיה הישראליים ריק מהישגים משמעותיים: לצ'כיה, לדנמרק, לבוסניה ואפילו לחוף השנהב יש פסלוני אוסקר. לנו יש שחקנים ובמאים ממורמרים, שמקבלים בכל שנה סובסידיה של 60 מליון שקל דרך חוק הקולנוע, הקצבות מקרנות ציבוריות וגם תמיכה מהערוצים המסחריים שבלחץ הרגולציה של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו מפיקים ומשדרים דרמות מקומיות (גם אם פחות מאשר בעבר), ובכל זאת סרטיהם לא מושכים קהל - לא בארץ ולא בחו"ל.
יוצרי הדרמות מציגים את עצמם כאמנים דגולים ומתייחסים לציבור הישראלי כעדר שוטים, שמוחו לא בשל להבין את גדולתם. למעשה, הם לא שונים מיצרני הסוסיתא והרום כרמל, שניסו בשעתו למכור מכוניות מליגה ב' במחיר מופקע, תוך הסתמכות על סובסידיה ממשלתית ושיווק פטריוטי אגרסיבי. למי שמשוכנעים שחייבים לשדר בטלוויזיה דרמה מתוצרת הארץ נזכיר שפעם היו משוכנעים שחייבים לנהוג במכונית מתוצרת הארץ.
הכותב הוא מרצה בכיר לתקשורת במכללת עמק יזרעאל
