"דוקו-סלב זה צחוק מהעבודה"

"מפתה לעשות דוקו עם ריטה ואייל גולן, וגם אנחנו חוטאים, כמו במקרה הדוקומנטרי על נועם טור ובר רפאלי, אבל אנחנו משתדלים שלא". כך הציגה במסיבת עיתונאים ליאת פלדמן, מנהלת התוכניות של ערוץ 10, את סדרת הדוקו החדשה של הערוץ "הסמויים". מה שהיא שכחה לספר באותה מסיבה היה שבלוח השידורים של הערוץ מתוכנן גם סרט דוקומנטרי שהכינה אופירה אסייג על חיים רביבו.

נעם טור ובר רפאלי

רביבו מצטרף לתופעות תרבותיות נוספות שזכייניות הטלוויזיה - ערוץ 2 ו־10 - חוקרות במסגרת מכסת שידורי התעודה המוטלת עליהן מטעם הרשות השנייה. כך לדוגמה הדוקו העוסק בנשות הכדורגלנים "התחתנתי עם כדורגלן" של הילה נחשון, ותוכניות הדוקו־סלב סוחטות הדמעות "אייל גולן - שמועות", "עודד קטש באמת ומקרוב", "אורנה בלי דץ" ו"ריטה מדברת על הכל". אלה התוכניות שיושבות על המשבצת האיכותית ואמורות לתת איזון למתקפת הריאליטי.

"קשה לעשות את ההפרדה, כי כל מי שעושים עליו סרט הוא בהכרח סוג של סלב, אבל לא כל הסלבריטאים נמצאים באותה נישה", אומר אריק הניג, במאי ומפיק. "אני עשיתי ארבעה סרטים דוקומנטריים מאז שנת 2000: "הגביע הקדוש" על מכבי תל אביב וסרט על ה־NBA, שניהם סוג של דוקו על קבוצות שהן סלבז; הסרט "רבין ופרס - הכל אישי", שאפשר לומר עליו שהוא עוסק בשני סלבריטאים מתחום הפוליטיקה, אבל למעשה מדובר בסרט היסטורי סוציו־פוליטי; וגם את הסרט על אלון מזרחי לא עשיתי בגלל שהוא סלב, אלא בגלל שהוא מייצג בעיניי תופעה. אלה סרטים על אנשים שהם סלבז, ועדיין זה שונה מהסרטים על דצה וריטה, למרות שאין ספק שיש אנשים שמתעניינים בסרטים עליהן".

יכול להיות שערוצי הברודקאסט הם בכלל לא המקום לסרטים דוקומנטריים אמיתיים?

"קשה לעשות הכללות, אבל ערוץ 2 בהיותו ערוץ מסחרי לוקח כאן סיכון עצום. בשביל הז'אנר הזה נועדו ערוץ 8 ו־yes דוקו. אני מאוד מעריך את קשת כשהם נכנסים לשותפות עם ערוץ 8, כמו שהם עשו בסרט על רבין ופרס וכמו שהם עושים עכשיו בסרט שאני עושה על תעלומות המוח האנושי. ועדיין אני חושב ששני הערוצים הייעודיים הם הפלטפורמה המתאימה לשדר סרט כזה". לדברי הניג, גם המפיקים הדוקומנטריים מתמודדים עם הסיכון הכלכלי. על הסרט על רבין ופרס הוא עבד ארבע שנים ועד היום הוא לא החזיר את ההוצאה, שעומדת על 150 אלף דולר. בשביל הפרנסה הוא מפיק את "מונית הכסף".

אין שורת רווח

"זה כמו שמן ומים, ערוץ ברודקאסט ועשייה דוקומנטרית - אין הכלאה כזאת בשום מקום בעולם", אומרת הבמאית אורנה בן דור, עד לאחרונה מנהלת תחום הדוקו בערוץ 10. "אנחנו מדינה קטנה ואין שוק אמיתי ליצירה דוקומנטרית. נותנים לגוף זיכיון לברודקאסט, שזה סוג של מכונה להדפסת כסף, ואומרים לו תתרום גם לקהילה עשייה מקומית איכותית".

ואי אפשר לייצר מוצר שהוא גם רווחי וגם איכותי?

"זה קשה. ערוץ מסחרי צריך לדווח לבעלי המניות, ודוקו לא מייצר שורת רווח מרשימה. אז אי אפשר לבוא בטענות לערוצים המסחריים. הדוקו מביא בדרך כלל פחות רייטינג מריאליטי ושעשועונים, וכאן באה ההמצאה הישראלית להפוך דוקו לדוקו־סלב. גם פריים טיים וגם רייטינג".

אז בעצם את מוותרת לברודקאסט על עשייה דוקומנטרית איכותית.

"מי שוויתר לערוצי הברודקאסט הוא הרגולטור. היתה החלטה שעל הערוצים המסחריים להשקיע איקס מכספם בתעשייה דוקומנטרית, אבל הדבר נבחן רק מבחינה כספית ולא איכותית. סוגה עילית הפכה למשוואה: השקעה בכסף פר דקת שידור, מייצרת איקס שעות. דוקו־סלב זה צחוק מהעבודה. צריך לתת לציבור משהו יותר מורכב, מעורר שאלות קיומיות, גם אם זה לא יביא רייטינג, וכאן הרגולטור מסורס לחלוטין".

תגובת הרשות השנייה, המסבירה איך הגענו עד הלום: "הסיווג של תוכניות מתבסס על פרמטרים של הפקה, ולא על נושאי עיסוק", וזה ממשיך: "כשהז'אנר הזה נוצר לא דובר על תיעוד של דמויות פופולריות, הכוונה היתה לעקוב אחרי תהליכים חברתיים בעלי משמעות וערכים. אין כוונה למנוע את זה, אבל אסור שזה ישתלט על הז'אנר. ביחס לתוכניות האמורות (הדוקו־סלב - ת"ו), ניתן למנות לצדן תוכניות וסרטי תעודה שונים ומגוונים. קורה לעתים שיש 'גל' של עיסוק בנושא מסוים, והוא חולף, כך שצריך לראות את הדברים במבט רחב ובפרספקטיבה".

הבית הטבעי של דוקו איכותי אמור היה להיות הערוץ הראשון, אבל בן דור טוענת שגם שם קשה למצוא אוזן קשבת. איתי לנדסברג, מנהל מחלקת התעודה בערוץ 1, מסכים, רוב הזמן: "לחלק מהביקורת אני שותף. אני חושב שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו צריכים להיות אלטרנטיבה שפויה ומקורית, המייצרת סקרנות, ולא רק חנונים, שמנים והאח הגדול".