סדרת השראה: העתיד - חינם!
הדרך המעודכנת לעשות כסף היא לחלק בחינם. לא רק שירותים באינטרנט, גם כרטיסי קולנוע ללא תשלום ואפילו טיסות לחו"ל ב-20 דולר. כריס אנדרסון מסביר איך המודל העסקים המפתיע הזה עומד לשנות את העולם
השראה. סדרה מעוררת מחשבה איור: יונתן וקסמן ההצלחה לא היתה מיידית. בשנתו הראשונה של הסכין, 1903, ג'ילט מכר 51 סכיני גילוח ו־168 תערים. בשני העשורים הבאים הוא ניסה כל גימיק שיווקי שהעלה על דעתו: הוא הדפיס את פניו על האריזות - מה שהפך אותו לדמות אגדית (ואפילו בדיונית, מבחינת אנשים מסוימים). הוא מכר מיליוני סכינים לצבא האמריקאי, בהנחה משמעותית ומתוך תקווה שההרגל שירכשו החיילים במלחמה ילווה אותם גם בבית. הוא מכר סכיני גילוח בכמויות סיטונאיות גם לבנקים, שחילקו אותם למי שפתח חשבון חדש (במבצע שסיסמתו "שייב אנד סייב"). סכיני הגילוח שלו צורפו לכל דבר - מסטיקים, קפה, תה, תבלינים ומרשמלו.
תסריט 1: נסיעה חינם בקרונות הפשוטים, נסיעה בתשלום בקרונות הנוחים צילום: אוראל כהן
על ידי חלוקת הסכינים, שהיו חסרי ערך ללא התערים, יצר ג'ילט ביקוש לתערים חד־פעמיים. היום, אחרי מיליארדי תערים, המודל העסקי הזה הוא אבן יסוד של תעשיות שלמות: תן טלפון סלולרי בחינם - ומכור את חבילות התוכן; מכור בזול את קונסולת משחקי הווידיאו - וביוקר את המשחקים; התקן על חשבונך מכונות קפה יוקרתיות במשרדים - ומכור למנהלים קפה יקר.
לחלק חינם- ולהרוויח
הודות לג'ילט, האפשרות להרוויח כסף באמצעות חלוקה בחינם כבר אינה רעיון מוזר. אבל עד לאחרונה מה שניתן "חינם" ניתן בעצם במסגרת סובסידיה צולבת - מקבלים משהו בחינם רק אם קונים מוצר אחר או משלמים על השירות.
ואולם לאורך העשור האחרון הופיע "חינם" מסוג אחר. המודל החדש אינו מבוסס על סובסידיות צולבות, שבהן מועברות העלויות ממוצר אחד לאחר, אלא מתאפשר בזכות הירידה המהירה בעלויות הייצור. אם נחזור לג'ילט, זה כאילו שמחיר המתכת היה מספיק קרוב לאפס שהוא יכול היה לחלק גם את סכיני הגילוח וגם את התערים, ולעשות כסף ממשהו אחר (קצף גילוח?).
לארץ החינם המוזרה הזאת יש רשת. שור וחצי אחרי תחילת עידן האונליין, המתח בין החינם לתשלום באינטרנט קרוב לסיומו. עיתונים גדולים כבר מציעים את כל התכנים שלהם ברשת בחינם; רופרט מרדוק, הבעלים של "הוול סטריט ג'ורנל", אמר השנה שמעט התכנים של העיתון שיישארו בתשלום ייהפכו ל"מיוחדים מאוד... ואני מצטער לבשר לכם, אבל הם כנראה גם יהיו יקרים יותר". זה מזכיר את אחת הגרסאות לפתגם של סטיוארט בראנד מ־1984: "אינפורמציה רוצה להיות חופשית. אינפורמציה גם רוצה להיות יקרה... המתח הזה לא ייעלם".
החינם נהפך מגימיק שיווקי לשיטה כלכלית עצמאית. היא השתלמה למי שהציעו מוזיקה בחינם - רדיוהד, טרנט רזנור מניין אינץ' ניילס - וגם לחבורה שלמה של להקות שהצליחו לבנות קהילת מעריצים בזכות הרשת החברתית מייספייס. התחום שצומח הכי מהר בתעשיית משחקי הווידיאו הוא זה המכונה קז'ואל - משחקי אונליין פשוטים, שהמפתחים שלהם מתפרנסים מפרסומות וממכירת גרסאות מורחבות למכורים. וישנה גוגל, כמובן; הרי כל דבר שהיא עושה ניתן בחינם, מג'ימייל דרך פיקאסה ועד גוג־411 (שירות המודיעין הטלפוני).
כלכלת החינם הזאת - ה"פריקונומיקס" (Freeconomics, על משקל שמו של רב־המכר שעסק בהיבט אחר של כלכלה, "Freakonomoics") - מתחזקת בזכות הטכנולוגיה שבבסיס האינטרנט. ב־1965 ניסח מייסד אינטל, גורדון מור, את "חוק מור" - המחיר של מעבדים יורד בחצי כל 18 חודשים. היום, המחיר של רוחב פס ושטח אחסון יורד מהר עוד יותר. המשמעות ברורה: כל הגורמים שקובעים את עלויות העסקים באינטרנט הולכים לכיוון אחד - אפס.
תסריט 2: כרטיס קולנוע ללא תשלום. ההפצה הדיגיטלית הזולה תאפשר לקולנועים להקרין סרטים חינם ולהרוויח ממכירת מוצרים אחרים צילום: שייקה איתן אבל לך ספר את זה למנהל מערכות המידע המסכן, שרק עכשיו הוציא סכום בן שש ספרות כדי לקנות עוד לוח שרתים. הטכנולוגיה לא ממש נראית חינמית כשאתה קונה אותה בהרבה כסף. ועדיין, אם נביט על כך מצדו השני של צינור העברת המידע, הכלכלה משתנה. המאגר היקר של הכוננים הקשיחים (מוצר בעלות קבועה) יכול לשרת עשרות אלפי משתמשים (כלומר לספק שירות בעלות שולית - ההוצאה הנדרשת לייצור כל יחידה נוספת בתבנית שכבר קיימת).
האינטרנט הרי מבוסס על איזון, על מציאת הדרך למשוך כמה שיותר משתמשים למשאבים מרוכזים ולחלק בין עוד ועוד משתמשים את העלויות של טכנולוגיה שמציעה עוד ועוד יכולות. העניין אינו העלות של הציוד במרכז הנתונים, אלא מה הציוד הזה יכול לעשות. כל שנה הטכנולוגיה עושה יותר ויותר באמצעות פחות ופחות, והעלות השולית שלה יורדת לרמה שמבחינתנו כצרכנים קרובה יותר לאפס.
הכל יקר יותר?
אנחנו מרבים להתלונן על איך דברים מתייקרים, אבל בעצם אנחנו מוקפים בכוחות שהופכים אותם לזולים יותר. לפני 40 שנה בעיית התזונה העיקרית בארצות הברית היתה רעב; עכשיו זו השמנת היתר. לפני 40 שנה, רוב מעשי הצדקה היו מסירת בגדים לעניים; היום אתה יכול לקנות טי שירט במחיר נמוך מזה של כוס קפה, הודות לסין ולגלובליזציה. כך קרה גם לצעצועים, לגאדג'טים ולסחורות אחרות. אפילו הקוקאין כנראה מעולם לא היה זול יותר (מופלאות הן דרכי הגלובליזציה).
הטכנולוגיה הדיגיטלית נהנית מהתהליכים האלו, ומתהליך נוסף, משמעותי אפילו יותר: המעבר שחל במאה ה־20 ממכונות שמבוססות על חוקי ניוטון למכונות שמבוססות על תורת הקוואנטים. אנחנו עדיין נמצאים בראשיתו של המחקר שמנצל שינויים באטום ליצירת חומרים חדשים ומהפכניים - מוליכים למחצה (לעיבוד נתונים), רכיבים מגנטיים (לאחסון) וסיבים אופטיים (לפס רחב). החומרים האלה עדיין חדשים ויש לנו הרבה מה ללמוד עליהם, אבל בתוך כמה עידנים נגלה עולם חדש.
מה זה אומר על רעיון החינם? הנה דוגמה אחת: בשנה שעברה הודיעה יאהו כי שירות הדוא"ל החינמי שלה יספק נפח אחסון בלתי מוגבל. נגיד את זה ברור יותר: "בלתי מוגבל" במובן של "אינסופי". כלומר מחיר השוק של אחסון ברשת, לפחות של אימיילים, נפל לאפס (ראו גרף). ומה שמדהים זה שאף אחד לא הופתע; רבים חשבו שנפח אחסון אינסופי כבר קיים.
עכשיו ברור שכל דבר שאליו מגיעה טכנולוגיית הרשת מתחיל במסע לעבר החינם, לפחות מבחינתנו כצרכנים. האחסון מצטרף לרוחב הפס (הרי יוטיוב ניתן בחינם) ולכוח עיבוד הנתונים (גם גוגל בחינם) במירוץ לתחתית. חוק בסיסי בכלכלה אומר כי בשוק תחרותי המחיר יורד עד לעלות הייצור (העלות השולית). מעולם לא היה שוק תחרותי יותר מהאינטרנט, ובכל יום העלות השולית של אינפורמציה דיגטלית מתקרבת יותר לאפס.
אחת הבדיחות הוותיקות מתקופת הבועה של סוף שנות התשעים היתה שיש רק שני מספרים באינטרנט: אינסוף ואפס. הראשון, לפחות כמספר המתייחס לשווי חברות בשוק המניות, התגלה כשקרי. אבל השני חי וקיים. הרשת נהפכה לארץ החינם.
כך קורה שיש כעת שתי מגמות שמובילות את התפשטות המודלים העסקיים החינמיים ברחבי העולם הכלכלי. הראשונה היא התרחבות הסובסידיה הצולבת של קינג ג'ילט לעוד ועוד ענפים. הטכנולוגיה מאפשרת לחברות גמישות רבה יותר בהרחבת השוק שלהן, וכך מאפשרת להן לחלק בחינם יותר מוצרים או שירותים לחלק מהלקוחות. דוגמה אחת היא חברת התעופה ריאנאייר (Ryanair), שהרחיבה את עסקיה כשמיתגה את עצמה יותר כסוכנות נסיעות המעניקה שירות מלא ופחות כחברה המוכרת מקומות ישיבה במטוסים (ראו גרף).
המגמה השנייה היא תהליך מהיר של ירידה בעלויות בכל תחום שנכנס לאינטרנט. אין שום חדש בכוח הדפלציוני של הטכנולוגיה; החידוש הוא במהירות שבה חברות מכל הסוגים נהפכות לעסקים דיגיטליים וכך מצליחות לנצל את ההתנהלות הכלכלית הזאת. התהליך הזה התרחש בכל תחום, מבנקאות ועד הימורים. ברגע שבו ההוצאה העיקרית של חברה החלה להתבסס על סיליקון, החינם נהפך להיות יותר מאופציה - הוא נהיה גורל בלתי נמנע.
את הקשר בין חוק מור לכוח המחשוב שלא מפסיק לגדול הגדיר לפני 40 שנה פרופ' קראבר מיד מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה. מיד חזה כי כל 18 חודשים המחיר של הטרנזיסטורים במחשבים יירד בחצי. כך היה: המחיר ירד מעשרות דולרים בשנות השישים ל־0.000001 סנט - מחירו של כל אחד מהטרנזיסטורים במעבד אינטל עם ארבע ליבות של היום. התהליך הזה, הבין קראבר מיד, אומר שעלינו להתחיל "לבזבז" טרנזיסטורים.
"לבזבז" היא מילה מלוכלכת, והיא היתה מלוכלכת במיוחד בעולם המחשוב של שנות השבעים. דור שלם של אנשי מחשבים חונכו שהעבודה שלהם היא לחלק בצמצום משאבי מחשוב יקרים. בין קירות הזכוכית של יחידות המחשוב המרכזיות התנהלו באותה תקופה מאבקי כוח בין מפעילי המערכות, בניסיון להכריע איזו תוכנה תקבל אישור לפעול במערכת היקרה. התפקיד שלהם היה לשמור על הטרנזיסטורים, והם עודדו את המתכנתים לחסוך ככל האפשר ב"זמן המחשב".
כתוצאה מכך, אנשי הפיתוח הראשונים הקדישו את מרב המאמצים ליצירת אלגוריתמים יעילים, בלי להתעכב על הממשק למשתמש. זה היה העידן של שורת הפקודה, והסיבה הסבירה היחידה לכך שמישהו ירצה מחשב בבית היתה כדי לארגן רשימות מתכונים. ואמנם, המחשב הביתי הראשון בעולם, מכשיר מטבחי מעוצב ששווק על ידי האניוול ב־1969, נמכר עם כן להצבה על דלפק המטבח.
ואז בא מיד, ואמר למתכנתים להתחיל לבזבז. הם גירדו את ראשיהם - איך מבזבזים כוח מחשוב? אלן קאי, מהנדס שעבד במרכז הפיתוח של זירוקס בפאלו אלטו, היה מי שסיפק את התשובה. במקום לשמור טרנזיסטורים לפעולות עיבוד של הליבה, הוא פיתח קונספט מחשבים אחר - הדיינהבוק (dynabook) - שהיה קל דעת ואפשר להשתמש בסיליקון לדברים טיפשיים: למשל, כדי לצייר אייקונים, חלונות, סמנים ואפילו אנימציה.
מה היתה המטרה של ממתק העיניים הבזבזני הזה? להקל על אנשים רגילים, כולל ילדים, להשתמש במחשב. העבודה של קאי על הממשק הגרפי היתה ההשראה למחשבי הזירוקס־אלטו ואחר כך למקינטוש של אפל, ששינה את העולם בכך שפתח את תחום המחשבים לכולנו (אנחנו, מצדנו, מצאנו הרבה דברים שאפשר לעשות עם המחשב; ארגון מתכונים, כמה מפתיע, אינו הבולט שבהם).
המחשבים, כמובן, לא חולקו בחינם באותה תקופה, והם עולים כסף גם היום. אבל מה שמיד וקאי הבינו הוא
שהטרנזיסטורים - היחידות האטומיות של המחשוב - יתרבו כל כך עד שעלות יחידה בודדת תהיה כמעט אפסית. המתכנתים שוחררו מהדאגות הקשורות למשאבי המחשב הנדירים, ויכלו להתמקד בפונקציות גבוהות יותר, דוגמת הממשק למשתמש, ובשווקים חדשים, דוגמת שוק הבידור. התהליך הזה התבטא בתוכנות שמושכות קהל רחב יותר ומגיעות ליותר משתמשים, שמוצאים עוד ועוד שימושים למחשב. הודות לבזבוז הטרנזיסטורים, העולם השתנה.
מה שמעניין זה שהטרנזיסטורים (או יחידות האחסון, או הפס הרחב) לא באמת צריכים להיות חינמיים כדי לעורר את האפקט הזה. בנקודה מסוימת הם פשוט היו זולים מספיק כדי שיהיה אפשר להתעלם מעלותם.
הפילוסוף היווני זנון התמודד עם התפסיה הזאת בהקשר מעט שונה. בפרדוקס הדיכוטומי שלו, אתה רץ לכיוון קיר; וכשאתה רץ, אתה מקצר בחצי את המרחק אל הקיר, ואז מקצר גם את המרחק הנותר בחצי, וכן הלאה. אבל אם תמשיך לחלק את המרחק לנצח, איך תוכל אי פעם להגיע ממש עד הקיר? (התשובה היא שאינך יכול: כשתגיע למרחק של ננו־מילימטרים ספורים מהקיר, כוחות הדחייה האטומיים יהיו חזקים מכדי שתוכל להתקרב עוד).
זאת המקבילה הכלכלית לפרדוקס: אם עלות היחידה של הטכנולוגיה (לפי מגה־בייט, לפי מגה־ביט לשנייה או בכל יחידת מדידה אחרת) יורדת לחצי כל 18 חודשים, מתי היא תהיה קרובה מספיק לאפס כך שתוכל לעגל אותה אל הכלום? התשובה: כמעט תמיד מוקדם יותר משאתה חושב.
מיד הבין שהמתג הפסיכולוגי יקפוץ כשהמחירים יתקרבו לאפס. אף שהדברים כנראה לעולם לא יהיו לגמרי בחינם, כשהמחיר נופל יש יתרון גדול בלהתנהג כאילו הם באמת בחינם. לא זול מדי ליחידה, אבל זול מספיק כדי שזה לא ישנה, כמו שראש הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר לואיס שטראוס אמר פעם בהקשר אחר. ואמנם, ההיסטוריה של החידושים הטכנולוגיים רצופה באנשים שהבחינו במגמות כאלה וניצלו אותן היטב.
חינם עדיף
ואולם מבחינת הצרכנים יש הבדל ענקי בין זול לחינם. אם נחלק את המוצר בחינם, הוא יתפשט באופן ויראלי; אם נגבה בעבורו אפילו סנט אחד, נהיה כבר בעסק לגמרי אחר, שבו נילחם בציפורניים ובשיניים על כל לקוח. ההבדל בין זול לחינם הוא מה שהיזם הקפיטליסטי ג'וש קופלמן מכנה "מרווח הפני". במקרים רבים, זה ההבדל בין שוק ענקי לשוק שאינו קיים.
הפסיכולוגיה של ה"חינם" חזקה מאוד, כפי שיודע כל איש שיווק. והפער הפסיכולוגי האדיר בין "כמעט אפס" ל"אפס" הוא הסיבה לכישלון של הרעיון לגבות תשלומים מזעריים (micropayments). הוא הסיבה לכך שאתה לא רואה חיובים של גוגל בכרטיס האשראי שלך. הוא הסיבה לכך שחברות אינטרנט לא גובות שום תשלום מהצרכנים שלהן. והוא גם הסיבה לכך שיאהו נותנת בחינם שטח אחסון בלתי מוגבל. שאלת נפח האחסון האינסופי לא היתה אם אלא מתי. המנצחים היו הראשונים שהפכו את שלהם לחינמי.
בעלי ההשקפה המסורתית מעווים את פניהם כשהם מדברים על "התאדות ערך" ו"אובדן ערך המטבע" בתעשיות שלמות. ההצלחה של אתר הלוחות החינמיים קרייגסליסט, לדוגמה, פגעה בהכנסות של העיתונים ממודעות הדרושים. אבל הפגיעה ברווחי העיתונים לא נגמרה בנזקי קרייגסליסט: ב־2006 האתר הרוויח, לפי ההערכות, 40 מיליון דולר, מאותם שירותים מעטים שעליהם הוא גובה כסף; 40 מיליון הדולר האלה היו רק כ־12% מתוך 326 מיליוני הדולרים שאיבדה באותה שנה תעשיית מודעות הדרושים בעיתונים.החינם הוא לא פשוט - או מטופש - כמו שהוא נראה.
זה שהמוצרים ניתנים בחינם לא אומר שמישהו, איפשהו, אינו מרוויח מהם המון כסף. גוגל היא הדוגמה הבולטת לכך; גם הרווחים של קרייגסליסט גבוהים, אבל הם מתחלקים בין עשרות אלפי המשתמשים במקום לזרום ישירות לחברה המפעילה.
כדי לעקוב אחר הכסף צריך לעבור משוק של שני שחקנים - מוכר וקונה - למערכת כלכלית רחבה יותר שבה שחקנים רבים, שרק כמה מהם משתמשים בכסף. המערכת הנפוצה ביותר בכלכלת החינם כוללת שלושה שחקנים, והשחקן השלישי משלם כדי להשתתף בשוק שנוצר על ידי סחר בחינם בין שני השחקנים האחרים.
נשמע מסובך? אתם משתתפים בזה ממש עכשיו - זה הבסיס של כל כלי התקשורת. במודל המסורתי של התקשורת, היצרן מספק את המוצר בחינם (או כמעט בחינם) לצרכנים, והמפרסמים משלמים כדי להשתתף במשחק. שידורי הרדיו הם בחינם, וכך גם רבים מערוצי הטלוויזיה. גם העיתונים והמגזינים אינם גובים מהקוראים את העלות האמיתית של יצירת המוצר, הדפסתו והפצתו. הם אינם מוכרים עיתונים ומגזינים לקוראים, הם מוכרים קוראים למפרסמים.
האינטרנט, במובן מסוים, מרחיב את המודל העסקי של התקשורת לענפים נוספים. זה לא רק הרעיון שהפרסום ישלם עבור הכל; יש עשרות דרכים שבהן חברות תקשורת עושות כסף מתוכן חינמי - ממכירת אינפורמציה על הצרכנים שלהן ועד הרשאות למיתוג, מכירת מינויים עם ערך מוסף ומסחר אלקטרוני ישיר. עכשיו צומחת סביב אותם מודלים מערכת אקולוגית שלמה של חברות רשת.
הודות לנס השפע, הכלכלה הדיגיטלית הפכה את הכלכלה המסורתית על פיה. קראו את ספרי הלימוד שלכם מהאוניברסיטה; קרוב לוודאי שהם מגדירים כלכלה כ"המדע החברתי העוסק בבחירה בתנאים של מחסור". התחום כולו מבוסס על חקר עסקאות חליפין והדרך שבה הן מתבצעות. הכלכלן מילטון פרידמן הזכיר לנו מדי פעם ש"אין ארוחות חינם".
אבל פרידמן טעה בשני היבטים. ראשית, "ארוחה חינם" אינה בהכרח אוכל שניתן חינם או שתשלם עליו מאוחר יותר - יכול להיות שמישהו אחר משלם את החשבון. שנית, בממלכה הדיגיטלית, כמו שראינו, צינורות ההזנה של כלכלת המידע (האחסון, כוח העיבוד והפס רחב) נעשים זולים מיום ליום. העלויות של שתיים מהפונקציות העיקריות בכלכלה המסורתית - עלות הייצור השולית ועלות ההפצה - דוהרות לכיוון האפס. במטאפורת הארוחה חינם, זה כאילו שהמסעדה לא צריכה לשלם על המזון ועל העבודה הנדרשים להגשת הארוחה הזאת.
לכלכלה יש מה להגיד על מצב כזה, והמילה היא "חיצוניות" (externalities) - תפיסה שלפיה כסף אינו המצרך הנדיר היחיד בעולם. בין המצרכים הנדירים האחרים נמצאים גם הזמן והכבוד שלך, שני גורמים שתמיד ידענו עליהם אבל רק לאחרונה הצלחנו למדוד כראוי.
מה עם המוניטין?
"כלכלת תשומת הלב" ו"כלכלת המוניטין" הם מושגים מעורפלים מכדי להעסיק מחלקות אקדמיות, אבל יש משהו אמיתי בבסיסם. הודות לגוגל, יש לנו עכשיו דרך יעילה להמיר מוניטין (pagerank, הכלי שמדרג אתרים לפי מספר הלינקים אליהם) לתשומת לב (התנועה באתרים) ולכסף (פרסום). כל דבר שאתה יכול להמיר לכסף הוא בעצמו סוג של אמצעי תשלום, וגוגל משחקת את תפקיד הבנק המרכזי של הכלכלה החדשה הזו.
בעולם קיימת, כנראה, כמות מוגבלת של מוניטין ותשומת לב בכל רגע נתון. אלו הם המצרכים הנדירים החדשים - ועולם החינם קיים בעיקר כדי להשיג את הנכסים היקרים הללו, לטובת מודל עסקי שיוגדר מאוחר יותר. החינם מעביר את הראייה הכלכלית מהתמקדות רק במה שיכול להתבטא בדולרים וסנטים לצורת חישוב הגיונית יותר, המעריכה את כל הדברים שבאמת חשובים לנו היום.
אנחנו נכנסים כעת לעידן שבו החינם יהיה הנורמה ולא היוצא מן הכלל, בחסות הכלכלה הדיגיטלית והאימוץ הגורף של אסטרטגיית העברת המחירים של קינג ג'ילט. כמה זה משמעותי?
ב־1954, בשחר ימי האנרגיה הגרעינית, הבטיח לואיס שטראוס, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית דאז, שאנחנו נכנסים לעידן שבו החשמל "יהיה זול מכדי למדוד אותו". מיותר לומר שזה לא קרה, בעיקר משום שהסיכונים הטמונים באנרגיה אטומית ייקרו אותה מאוד. אבל מה היה קורה אם הוא היה צודק? אם החשמל באמת היה חינם?
התשובה היא שכל דבר שמצריך חשמל - שזה בערך הכל - היה עובר טרנספורמציה. במקום להתלבט בין חשמל למקורות אנרגיה אחרים, היינו משתמשים בחשמל לכמה שיותר דברים - היינו מבזבזים אותו, מפני שהוא היה זול מכדי שיהיה לנו אכפת.
בכל הבניינים היתה מערכת הסקה חשמלית. כל המכוניות היו חשמליות (חשמל חינם היה תמריץ מספיק כדי לפתח את המצברים הנדרשים לשם כך). מתקני התפלה ענקיים היו הופכים מי ים למים מתוקים בכמות שתספיק לכל מה שמישהו יכול לרצות, מהשקיית שטחים חקלאיים נרחבים ועד הפרחת אזורים מדבריים, שהיו הופכים את הדלק הביולוגי לזול כמו בטריות. בהשוואה לחשמל חינם, דלק פוסילי (מבוסס פחם, נפט או גז) היה נראה יקר ומזהם ופליטת הפחמן היתה נעלמת. המושג "התחממות גלובלית" לא היה קיים.
היום זאת הטכנולוגיה הדיגיטלית, לא החשמל, שנהפכה לזולה מכדי למדוד. נדרשו כמה עשורים כדי להשתחרר מההנחה שהמחשב אמור לשמש מעטים, ורק עכשיו אנחנו מתחילים לשחרר את רוחב הפס ואת נפח האחסון מאותו קיבעון מחשבתי. אבל הדור שגדל באינטרנט מתבגר, והוא ימצא דרכים חדשות לגמרי לאמץ בזבוז, ועל הדרך גם לשנות את העולם. כי חינם הוא מה שאתה רוצה, אז חינם זה מה שתקבל.
הכותב הוא נעורך האחראי של "Wired", מגזין הטכנולוגיה המוביל בעולם, ומחבר הספר "הזנב הארוך"
