פרשנותההחלטה שהופכת את חיים צוף לבעיה החדשה בחוק הריכוזיות
פרשנות
ההחלטה שהופכת את חיים צוף לבעיה החדשה בחוק הריכוזיות
ביהמ"ש המחוזי בת"א אישר הגשת תביעה נגזרת נגד אקויטל ובעל השליטה צוף בשל המיזוג עם חברה־בת שנועד לעמוד בדרישות חוק הריכוזיות. התביעה טוענת שהחברה פעלה לפי אינטרס אישי של צוף. עד היום בתי המשפט הקלו עם החברות בנוגע לחוק הריכוזיות
המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בת"א קיבלה השבוע החלטה דרמטית: השופט מגן אלטוביה אישר הגשת תביעה נגזרת נגד חברת אקויטל, אחד מבעלי השליטה בה חיים צוף, המנכ"ל לשעבר ערן סער והדירקטורים שלה ‑ בועז סימונס, הגר שם טוב, גלעד ריצ'מן, ויוסף ירון ‑ בעילות של הפרת אמונים על ידי נושאי משרה, הפרת חובת הזהירות על ידי נושא משרה והפרת חובת תום הלב. אקויטל, שנסחרת בבורסת ת"א לפי שווי של כ־3 מיליארד שקל, נמצאת כיום בשליטת צוף וקובי מימון (35.7% באמצעות חברת יחק), והיא בעלת השליטה בחברת הנדל"ן איירפורט סיטי ובשותפות ישראמקו, שמחזיקה בנתח ממאגר הגז תמר.
התביעה הנגזרת עוסקת במיזוג של אקויטל עם החברה־הבת יואל, שבמסגרתו נמחקה יואל מהמסחר. אבל אם היא תתקבל, היא עשויה להכניס שורה לא קצרה של חברות ובעלי שליטה למערבולת משפטית, משום שבבסיסה נמצאת הטענה שבכל הנוגע להליך קיפול הפירמידות בהתאם לדרישת חוק הריכוזיות, יכול להיות מצב שבו האינטרסים של בעלי השליטה והחברות שלהם מנוגדים.
ב־2018 מוזגו אקויטל ויואל על רקע חוק הריכוזיות. החוק קבע שעל פירמידה עסקית להיות בת שתי קומות ציבוריות לכל היותר. באותה העת לפירמידה של אקויטל היו שלוש קומות. צוף, שבאותה העת היה פורמלית בעל השליטה היחיד, החזיק ב־45% ממניות אקויטל, שהחזיקה ב־37% ממניות יואל, שהחזיקה ב־45% מאיירפורט סיטי ו־64.7% ממניות נפטא, שדרכה היא מחזיקה בישראמקו. כדי לעמוד בדרישות החוק, נבחנו כמה אפשרויות, ובסוף הוחלט למזג את אקויטל ויואל. אקויטל רכשה את יתרת המניות מהציבור בתמורה למניות של עצמה ו־685 מיליון שקל במזומן. היקף העסקה עמד על כ־1.9 מיליארד שקל.
התובע, דניאל כהן, טוען שהחברה בחרה בדרך שמשרתת בראש ובראשונה את האינטרס של צוף במקום את האינטרס של החברה, וביקש מבית המשפט שיכיר בתביעה כתביעה נגזרת. כמו כן, התובע טען שהעסקה אושרה בניגוד לחוק, שכן לצוף היה אינטרס אישי בה. השופט אלטוביה קבע כי "טובת החברה מחייבת ניהול תביעה נגזרת באשר לאופן קבלת ההחלטה על ביצוע עסקת המיזוג".
לפי התובע, לצוף היה אינטרס אישי בכל הנושא, והיה מהותי עבורו להשפיע על הדרך שבה יבוצע הציות לחוק הריכוזיות, ולכן היה על אקויטל לאשר את העסקה כעסקת בעלי עניין – כלומר אישור משולש (ועדה בלתי תלויה, דירקטוריון ואסיפה כללית, שבה בעל השליטה מנוע מלהצביע) – מה שלא התרחש, ושלטענתו הוביל לכך שבסופו של דבר נבחר מתווה שהיטיב עם צוף על חשבון יתר בעלי המניות.
לטענת התובע, צוף "הכתיב את דרישותיו לאורך כל השלבים עד קבלת ההחלטה בעניין עסקת המיזוג. בעל השליטה הודיע שלא יסכים לדלל את אחזקותיו מתחת לשיעור של 45%, ולכן הצעת הפתיחה ליואל כללה רכיב מזומן, לפי דרישת בעל השליטה שגם ניהל משא ומתן". ואכן, גם מהתגובה של אקויטל עולה שהיא הקימה ועדה בלתי תלויה לבחינת המיזוג, אלא שבאותה ועדה היו חברים צוף, שמכהן כיו"ר, והמנכ"ל לשעבר סער. לפי התובע, מקור הדרישה הוא שצוף לא יצטרך לבצע הצעת רכש יקרה כדי לחזור לאחזקה של מעל 45%, כפי שקובע החוק. בהמשך צוף ויתר על הדרישה שלו, אך עוד קודם לכן רכש מניות בכ־400 מיליון שקל על מנת לבצר את השליטה.
אקויטל, מצדה, הצטיידה בחוות דעת של פרופ' אסף חמדני, שקבעה שלצוף לא היה עניין אישי בנושא. לפי חוות הדעת הזו, במסגרת חקיקת חוק הריכוזיות, "המחוקק ביקש שלא להעמיד את בעל השליטה בפני בעלי מניות סחטניים נוכח הוראות חוק הריכוזיות, ועל כן ניתנה לבעל השליטה יכולת להשפיע ולקבוע כיצד לציית לחוק הריכוזיות, אף אם יש בכך פגיעה בגורמים אחרים בחברה". עוד טענה אקויטל כי "רשות ני"ע פרסמה הנחיה לפיה הצעת רכש מלאה במזומן אינה מהווה עסקה בה יש לבעל השליטה עניין אישי".
כמו כן, אקויטל, שיוצגה על ידי משרד עורכי הדין אגמון, שגם ליווה אותה במיזוג עם יואל, צירפה חוות דעת של המומחה רוני עופר, שטען שלא היה ניגוד עניינים בין בעל השליטה לבעלי מניות המיעוט בנוגע לעסקה זו.
עוד טענה אקויטל כי "בעל השליטה הסכים לוותר, ללא תמורה, על זכות קניינית לגיטימית שהחזיק כדין, כדי לקדם את טובת החברה והטבת מצבם של בעלי מניות המיעוט לנוכח הוראות חוק הריכוזיות, בניגוד לסברה המופרכת וחסרת הבסיס של המבקש. וכך, במקום לקבל הוקרה, נדרשו המשיבים להתמודד עם טענות מופרכות כאילו הזיקו לחברה באופן כלשהו".
השופט מתח ביקורת על הדירקטורים: השופט אלטוביה לא קיבל את טענות אקויטל וקבע כי "קיים סיכוי סביר שלכאורה צוף ו/או יחק התערבו בבחירת מנגנון הציות לחוק הריכוזיות, אף שהיה להם עניין אישי בבחירת המנגנון ואופן ביצועו, באופן שגרם לחברה נזק כלכלי לכאורה, בגין הצורך בגיוס הון למימון מרכיב המזומן בעסקת המיזוג". השופט הוסיף כי "נושאי משרה ודירקטורים בחברה היו מעורבים בכל המהלכים שקודמו על ידי צוף, לכאורה תוך התבטלות וביטול דעתם מפני דרישותיו של צוף, תוך הפרת מחויבותם לכאורה לפעול לטובת החברה ולא לשקול שיקולים זרים". עוד ציין בהחלטתו שנקודת הפתיחה שלפיה צוף לא רצה לרדת מאחזקה של 45% באקויטל, מלמדת שהחשש שהחלטותיו כיו"ר החברה היו מוטות לאינטרס האישי שלו הן לא "חשש בעלמא".
השופט דחה את חוות הדעת של חמדני וקבע כי "המציאות שלפיה נאלץ צוף לרכוש מניות בכ־400 מיליון שקל עוד בטרם ביצוע עסקת המיזוג, כמו גם העובדה שבסופו של דבר שיעור אחזקתו ירד מתחת ל־45%, מלמדת שלכאורה צוף וחברי הדירקטוריון, שלא התנגדו לדרישותיו, ביקשו להעניק לו הטבה כלכלית משמעותית, שספק אם הייתה מגיעה לידיו אחרת, בוודאי שככל שהטבה זו הייתה כרוכה בהרעת תנאי עסקת המיזוג מבחינת החברה".
אלטוביה אף תקף את הדירקטורים באקויטל באותה העת: "רק לאחר חזרתו של צוף מהתנאי שהציג לחברה ולדירקטוריון, הגיעו הצדדים להסכמה באשר לתנאי עסקת המיזוג. הדבר מלמד שלכאורה הדירקטורים בחברה, או מי מהם, הכפיפו את שיקול דעתם לאינטרס של בעל השליטה, וממילא השתמטו מחובתם לשקול את טובת החברה בבחירת מנגנון הציות לחוק הריכוזיות ואופן ביצועו".
להחלטת השופט עשויות להיות השלכות רוחביות מהותיות. עד היום נטו רשות ני"ע ובתי המשפט ללכת לקראת בעלי השליטה בנוגע לסוגיות קיפול פירמידות במטרה לעמוד בחוק הריכוזיות, מתוך הבנה שהמהלכים נעשו כתוצאה מאילוץ ובפרקי זמן קצרים יחסית. והנה, השופט אלטוביה, לראשונה, מחליט בניגוד להקלה שהייתה נהוגה עד היום וקובע שייתכן שבעל השליטה פעל נגד האינטרס של החברה, אפילו שהיה מדובר באילוץ. גם העובדה שדירקטורים נמצאים בסיכון בשל הפרת חובת האמונים לכאורה היא משמעותית, מאחר שבמקרה כזה ביטוח הדירקטורים לא מכסה קנסות כספיים שעשויים להיות מוטלים עליהם.
