מכבש העלאת הריבית דוהר, אבל הוא לא הופך את השוק ברגע
מכבש העלאת הריבית דוהר, אבל הוא לא הופך את השוק ברגע
החשש של המשקיעים מהעלאת ריבית הוכח כמוצדק לא פעם, אבל אין זה אומר שיש למכור את תיק ההשקעות באחת. אחרי השפל של 2001 תהליך העלאת ריבית נמשך שנתיים עד שהכלכלה התחילה להגיב, ושוק החוב חשוף יותר למכה
הנשק כבר הופיע במערכה הראשונה: בימים האחרונים המשקיעים בישראל הורידו את העיניים מהדיווחים של החברות ומהמסכים המרצדים באחוזת בית, והישירו מבט מודאג לשוק האמריקאי. לבם במערב והם בסוף מזרח. בשבוע המסחר הקודם תשואת האג"ח של ממשלת ארה"ב לעשר שנים עלתה ב־0.26% וכעת היא עומדת על 1.77%. האינפלציה מגיחה והמשקיעים חוששים שלשם קיפוד ראשה ישתמש הפד בנשק הטעון בידיו - העלאת ריבית.
אותה הריבית שהופחתה לשפל הנוכחי כדי לעורר את הביקוש ולעודד השקעות שיפיחו חיים בכלכלה, יכולה גם לעלות. זאת כדי לצנן השקעות, בשאיפה למנוע עליית מחירים מהירה ומתמשכת הידועה בשמה הוויראלי התפרצות אינפלציונית.
עד כאן התיאוריה. בחיים עצמם, עם השינוי בריבית ייתכנו תופעות לוואי שקשה להפריז בפוטנציאל הנזק שלהן. אותה ריבית, שמגנה מהתפרצות אינפלציונית, עלולה להפוך לנגיף מחולל עיוותים כלכליים הרי אסון. הורדת הריבית לרמה נמוכה מדי לתקופה ממושכת מדי היא מתכון בטוח ליצירת בועות, כי כשהכסף זול, הנכסים נעשים יקרים. במאמר שפרסם יו"ר הפדרל ריזרב לשעבר אלן גרינספן ב"וול סטריט ג'ורנל" בדצמבר 2007, הוא טען כי המשבר בשוק משכנתאות הסאב־פריים האמריקאי היה תאונה צפויה מראש. לדבריו, צמיחה חסרת תקדים בכלכלה הגלובלית פיתתה את המשקיעים ליטול סיכונים גוברים. נקודה לא פחות מעניינת במאמר היא ההודאה בכך ששערי הריבית הנמוכים שקבע הפד כשגרינספן עמד בראשו תרמו ליצירת הבועה במחירי הבתים בארה"ב.
הבעיה של המשקיעים עם בועות פיננסיות לא נעוצה בעצם היווצרותן, אלא בהתפוצצותן. והחשש הוא שהעלאת הריבית תביא לכך. אדם שהיה קונה מכונית חדשה בלי לחשוב פעמיים נוכח ריבית אפסית שמאפשרת מימון זול, יגלה חיש פתאום שבמציאות חליפית, שבה הריבית גבוה דייה כדי להפוך חיסכון לאטרקטיבי, אפשר להתנייד בתחבורה ציבורית.
חשש המשקיעים מהעלאת ריבית הוכח כמוצדק לא פעם לאורך ההיסטוריה. ב־ 2002-2001 הריבית בארה"ב ירדה לשפל, תחילה כדי להתמודד עם התפוצצות בועת הדוט.קום בראשית המילניום ולאחר מכן בתגובה למיתון הכלכלי העולמי בעקבות פיגועי ספטמבר 2001. הפד העלה את הריבית רק בתחילת 2004, בתהליך שנמשיך עד אמצע 2006. אם הורדת הריבית היתה גורם מרכזי ליצירת בועת הסאב־פריים, כפי שטען יו"ר הפד בעצמו, הרי שהעלאת הריבית היתה גורם מרכזי בפיצוצה.
משקיע שלפיכך מגיע לתובנה שנכון למכור את תיק ההשקעות, ויפה שעה אחת קודם, צריך להביא בחשבון את האפשרות שאולי הוא צודק במסקנה אבל טועה בעיתוי. תהליך העלאת הריבית בארה"ב נמשך שנתיים (יולי 2004 -יולי 2006) לפני שהכלכלה התחילה להגיב. כשהתגובה הופיעה היא היתה משמעותית - משבר הסאב־פריים שני בעוצמתו רק למשבר הכלכלי הגדול של 1929. אבל מהעלאת הריבית הראשונה ב־2004 ועד סימני המשבר הראשונים ביולי 2007 חלפו שלוש שנים, שבהן המשקיעים חגגו עד אובדן הכרה.
ובעוד משקיעי שוק המניות יכולים להרוויח, ולו תיאורטית, ללא הגבלה, הרווח בשוק החוב מוגבל לגובה התשואות שבהן נסחרות האג"ח. שוק האג"ח אף רגיש יותר לשינויים בריבית, שכן האג"ח והפיקדונות הבנקאיים הם מוצרים תחליפיים בתחרות מתמדת. אם העלאת ריבית היא מכבש, משקיעי האג"ח משולים למי שרצים מתחת לגלגליו לאסוף מטבעות נמוכי ערך; המשקיעים בשוק המניות דומים לאלה שמחפשים יהלומים בתקווה מהולה בהונאה עצמית שיהיו זריזים דיים לחמוק מכובד משקלו של הכלי הכבד הנע לעברם.
