בלי טכנולוגיה ופעילות ייחודית: חברות משלוחי המזון רק צומחות
בלי טכנולוגיה ופעילות ייחודית: חברות משלוחי המזון רק צומחות
עסקת הענק במסגרתה רוכשת חברת משלוחי המזון האמריקאית את וולט הפינית היא השיא של תופעת הרכישות בתחום. למרות שהן פועלות כמעט עשור ומציגות צמיחה רציפה, אף אחת מהחברות לא הגיעה לרווחיות, ועל הדרך הן מייצרות נורמות עבודה קלוקלות
חברות משלוחי המזון דורדאש (DoorDash) האמריקאית הודיעה על רכישת פעילותה של וולט, חברת המשלוחים הפינית שדומיננטית מאוד גם בישראל. העסקה, שתתבצע כולה במניות, מוערכת בכ־7 מיליארד יורו (8.1 מיליארד דולר) ותהיה הגדולה ביותר בתחום משלוחי המזון באירופה.
העסקה תבוצע לפי מחיר של 206 דולר למניית דורדאש ותושלם במחצית הראשונה של 2022. כרגע אין כוונה לשנות את נוכחות מותג וולט לדורדאש. לפי מנכ"ל דורדאש טוני שו החברה הממוזגת צפויה לשרת 700 מיליון צרכנים ברחבי העולם. לדורדאש יש 20 מיליון משתמשים חודשיים בארה"ב, קנדה, אוסטרליה ויפן, ואילו לוולט 2.5 מיליון משתמשים חודשיים ב־23 מדינות.
את הסיבה לעסקה הדגישו בשיחה אתמול שו ומיקי קוסי מנכ"ל ומייסד־שותף של וולט, בדמיון בין החברות, לא בשל הגיוון, מוצרים משלימים או טכנולוגיות חדשות יעילות יותר. "יש הרבה דמיון בין החברות", אמר שו בשיחת עיתונאים אתמול, "זה לא היה אמור להיות המקרה, כי דורדאש בנתה את העסק שלה ממדינה אחת — ארה"ב ‑ בעוד שבוולט חצו גיאוגרפיות רבות". "אם הייתם שואלים אותי לפני כמה חודשים אם היינו עושים כזה דבר, הייתי אומר לא", הוסיף קוסי, "IPO תמיד היה הכיוון שלנו. מה השתנה? הדמיון המפחיד ביננו".
שו וקוסי מדגישים את הדמיון שלא במקרה. אף שתחום אפליקציות משלוחי המזון קיים מעל לעשור, אף חברה לא נהנית מיתרון תחרותי מובהק על פני השנייה, לא משנה כמה היא ותיקה, ואין חסמים משמעותיים לכניסה לתחרות. האפליקציות הן די פשוטות וניתנות להעתקה (כפי שאכן התרחש). הסקטור ממומן בכבדות ע"י תעשיית ההון־סיכון, שמקווה שחברה אחת תצליח לבסס דומיננטיות ואז תוכל להעלות מחירים לרמה שבה העסק יתחיל להיות רווחי. לפיכך, העתיד לכאורה מצוי בהשתלטות על שווקים חדשים, בעיקר באמצעות קונסולידציה.
כך, המתחרה גראבהב, שמורכבת מ־12 חברות משלוחים, נרכשה ביולי השנה תמורת 7.3 מילארד דולר על ידי Just Eat Takeaway, שהיא בעצמה תוצר של מיזוג שנעשה בשנת 2019. חברה נוספת בתחום, אובר Eats, רכשה גם את Postmates (תמורת 2.65 מיליארד דולר) וגם את Drizzly (תמורת 1.1 מיליארד דולר) וכעת, כאמור, דורדאש רוכשת את וולט.
לעיתים, חברה אחת מפעילה כמה מותגים מתחרים באותו אזור. כך, דורדאש תחזיק בוולט, וגם השקיעה לאחרונה 400 מיליון דולר בפלינק, כאשר שתי החברות מתחרות בגרמניה.
העתיד לא רוצה להפציע
הבעיה עם המודל הזה היא שהעתיד לא רוצה להפציע. היסטורית, רק חברה אחת הצליחה לרשום אי פעם רווח בתחום — זו היתה דורדאש ברבעון השני של 2020 בעקבות אירוע קיצון שאין להניח שישוב על עצמו: שיא הסגרים בעקבות הקורונה.
עם זאת, גם אז דויטשה בנק העריך כי בהזמנה ממוצעת של 36 דולר שמבצע לקוח הצליחה דורדאש לרשום שולי רווח מצומקים של 90 סנט. את השנה כולה דורדאש סיכמה, כצפוי, בהפסד של 461 מיליון דולר. את ההפסד היא רשמה אף על פי שהיא מחזיקה בכ־60% מכל שוק המשלוחים בארה"ב, יותר מכפול מהמתחרה השנייה בגודלה, אובר Eats. את הרבעון השלישי סיכמה דורדאש עם הפסד של 101 מיליון דולר, יותר מכפול ההפסד ברבעון המקביל ב־2020 והכנסות של 1.28 מיליארד דולר, קצת פחות מכפול לעומת הרבעון המקביל. וולט, שגייסה מאז שנוסדה ב־2014 850 מיליון דולר, רשמה הפסד של 45 מיליון דולר ב־2020 והכנסות של 345 מיליון דולר.
הסיבה לבעיית הרווחיות היא שכמו מרבית חלקיה של כלכלת החלטורה, גם עסקי משלוחי המזון הם עתירי עלויות, ומתנהלים ללא כל נתיב ייחודי להפחתתתן לעומת התעשייה המסורתית. חברות האפליקציה מייצרות הכנסות על ידי חיוב המסעדות בשיעור מההזמנה, וצרכנים בדמי שירות. אך מאלו היא צריכה לשלם לשליחים (מעט) והוצאות תפעול אחרות, כולל נתחים גדולים על פרסום הכרחי, בסביבה רוויית התחרות שבה הן פועלות.
התוצאה היא שמיליארדי הדולרים שמוזרמים לתעשייה לא הצליחו במשימתם "לשבש" את הכלכלה שמאחורי תעשיית משלוחי המזון המסורתית. בנוסף, המסעדות מרגישות שסוחטים אותן בעמלות, השליחים סובלים מאי־יציבות כלכלית והחברות עצמן עדיין מפסידות כסף. זהו עסק כה בעייתי, עד שאפילו מנכ"ל גראבהב, אחת החברות המובילות בתחום בארה"ב, אמר במאי לוול סטריט ג'ורנל כי משלוחי מזון "תמיד יהיו עסק עלוב", לפני שתיאר כיצד החברה החליטה למקד מחדש את פעילותה במסעדנות.
בדורדאש וולט לעומת זאת, מאמינים שהתעשייה רק בחיתוליה. "אם אנשים שמשתמשים בוולט מזמינים אוכל באמצעות האפליקציה 3־4 פעמים בחודש אבל אוכלים מאות פעמים בחודש, זה אומר שאנחנו בשלב מוקדם בתעשייה", אמר קוסי אתמול. "אנו מאמינים שיש לוולט דרך ארוכה לצמיחה", הסביר שו כשנשאל מדוע הצמידו לוולט תג מחיר כה גבוה על חברה לא רווחית.
3 צפייה בגלריה
מימין: שליחים של דורדאש ו־וולט. הדרך לצמצום ההפסדים עוברת בניצול העובדים
(עמית שעל בלומברג)
החברות נלחמות ברגולציה
ההודעה על הרכישה נעשית בזמן שהחברות נלחמות עם רגולטורים בכל העולם כדי שאלו לא יגנו על השליחים ויחייבו אותן להעניק לאלו תנאי עבודה ראויים, ולא יגנו על המסעדות ויגבילו אותן בתקרת עמלות משלוח. רק השבוע הרגולטור הפיני הסביר לוולט שיש לה 14 יום לציית להוראה להכיר בשליחים שלה כעובדים. בסן פרנסיסקו ובניו יורק הגבילו את העמלות שדורדאש יכולה לגבות ממסעדות עבור אספקת הארוחות שלהן.
התחום כה בעייתי, עד שאפילו מנכ"ל גראבהב, אחת החברות המובילות בתחום בארה"ב, אמר במאי לוול סטריט ג'ורנל כי משלוחי מזון "תמיד יהיו עסק עלוב"
מלחמות אלו הן קיומיות. לחברות הללו אין יתרון תחרותי, הן לא מפתחות טכנולוגיות או מייצרות תהליכים שמייעלים את השירות המסורתי שאותו הן לכאורה משבשות. כשהדרך היחידה הנראית לעין שלהן לצמצם עלויות או להגדיל הכנסות היא פשטנית ועתיקה כמו הכלכלה עצמה: ניצול עובדים. סיווג עובדים כעצמאים, כפי שוולט ודורדאש עושות לשליחים שלהן, היא שיטה ידועה של עמק הסיליקון. זו מאפשרת לחברות להעביר את הסיכון ועלויות התפעול השוטף לעובדים, כמו למשל הדרישה שיקנו בעצמם את הציוד הנדרש לביצוע המטלות (לא פעם תוך שהם נדרשים לרכוש ציוד מהחברה עצמה), ולהתנער מדברים בסיסיים כמו שכר מינימום וימי חופשה או מחלה — בשעה שהחברה שולטת בגובה התשלום, קצב וצורת העבודה.
"אחד הדברים שאנו רואים הוא שטבע העבודה השתנה", אמר שו אתמול בנושא, "העובדים דומים ללקוחות במובן שכולם רוצים בחירה. אנחנו רוצים לעשות מה שעובדים רוצים, לייצר להם גמישות ואז לעבוד עם רגולטורים כדי לבנות מסגרת שמגשימה את רצונות העובדים". קוסי הוסיף כי "יותר אנשים רוצים להיות עובדי וולט ממה שאנחנו צריכים. אנחנו מביאים גמישות וחדשנות לשוק עבודה שמנוהל במסגרת רגולטורית שנוצרה לפני עידן האינטרנט".
שו וקוסי צודקים: יש שליחים שמעוניינים לבחור מתי ואיך לעבוד. אך כל עוד לשליחים אלה אין עצמאות תעסוקתית אמיתית וה"חלטורה" היא מקור הכנסה עיקרי עבורם, מגיעה להם הגנה סוציאלית, בדיוק כמו זו שמוענקת לבוסים האמיתיים שלהם.
חוסר הביטחון התעסוקתי של כלכלת החלטורה, גם אם הוא משרת את רצון החברות לצמיחה מהירה, מערער ושוחק את כוח העבודה ופוגע ביעילות: הוא מספק שיעורי אבטלה נמוכים, אך מונע עליית משכורות, מגדיל את אי־השוויון, ומבסס מעמד חדש של עובדים נעדרי ביטחון וזהות תעסוקתית, שעובדים במשרות שמתחת להשכלתם או כישוריהם.
