פרשנותההונאה של יוטרייד: המשקיעים הפסידו פעם נוספת
פרשנות
ההונאה של יוטרייד: המשקיעים הפסידו פעם נוספת
משקיעי יוטרייד זכו כמעט בכל הקופה כשבית המשפט הכלכלי פסק שרשות ניירות ערך אחראית ל־70% מהפסדיהם בחברה - אבל בית המשפט העליון הפך את פסק הדין, וקבע שרק מחדל מהדהד במיוחד יחייב את המדינה לפצות מהקופה הציבורית
בית המשפט הוא לפעמים כמו הבורסה. פעם אתה מפסיד, ופעם מרוויח. כך גילתה היום רשות ניירות ערך.
משקיעים שהפסידו את כספם בגלל הונאה של חברת יוטרייד השקיעו בבית המשפט הכלכלי שבו תבעו מהרשות את הפסדיהם. המשקיעים זכו כמעט בכל הקופה כשהשופטת רות רונן פסקה שהרשות, בגלל מחדליה, אחראית ל־70% מהפסדיהם - אבל בית המשפט העליון מחק היום לגמרי את רווחיהם כשהפך את פסק דינה של רונן. אם תרצו, גם כסוג של קבלת פנים לשופטת החדשה שמונתה לעליון.
דעת הרוב בעליון של השופטים דוד מינץ ועופר גרוסקופף קבעה כי על בית המשפט "בבואו להטיל אחריות נזיקית על המדינה בגין רשלנות לכאורה בהפעלת סמכויות שלטוניות, כדוגמת פיקוח ואכיפה, נדרש לנקוט משנה זהירות - פן תהפוך המדינה למעין 'מבטח-על' של כל הפעילות במשק בכל תחומי החיים".
משקיעי יוטרייד הם האחרונים שזכאים להתחשבות פיצוית. לנגד עיניהם נדלקו אין-ספור נורות אזהרה בבואם להשקיע: התשואה הגבוהה והחריגה יחסית להשקעות דומות שהובטחה למשקיעים, היעדר בטוחה אמיתית לכספי ההשקעה, היעדרו בפועל של מנגנון לגידור סיכונים, הקניית סמכות שיפוט בלעדית לבתי המשפט במדינת סיישל וכיוצא באלה. "לרוע מזלם", כתב גרוסקופף, "אחד מהסיכונים העיקריים הנלווים להשקעה לא מפוקחת התממש בעניינם - והם נפלו קורבן למעשי מרמה והונאה שגרמו בסופו של דבר לאובדן כספי השקעתם".
לכן שופטי הרוב קבעו כי אין להעמיד את הקופה הציבורית, קופתה של רשות ניירות ערך במקרה זה, "כרשת ביטחון לכיסוי הפסדיהם של משקיעים אשר בחרו להשקיע את כספם בהשקעות מסוכנות במטרה להשיג לעצמם רווחים משמעותיים בתוך זמן קצר".
שופט המיעוט ניל הנדל הקדיש את מרבית פסק דינו לפולמוס מייגע עם השופטת רונן בנוגע למידת הרשלנות של המשקיעים אל מול הפרת חובת הזהירות של הרשות. רונן קבעה כי היחסים הם 70:30 - 30% אחריות של המשקיעים ו־70% של רשות ני"ע, ואילו הנדל החליט כי האחריות מתחלקת 50:50.
אלא ששני שופטי הרוב כמעט שלא נכנסו לקלחת הזו, למעט מהמתחייב מטעמי נימוס, וציינו: "לא מצאנו שהרשות התרשלה ושקיים קשר סיבתי לנזק שנגרם". מינץ גייס את המדיניות הנהוגה בעולם להימנעות מהטלת האחריות, וציין כי "בית המשפט גם נמנע מלהטיל אחריות על רשויות המדינה, לרבות רשות ניירות ערך, למעשי הונאה מסוג פונזי (הונאת ממון שבה מובטח למשקיעים החזר השקעה גבוה בתוך זמן קצר כשהרווחים המוצגים אינם אמיתיים) שגרמו למשקיעים נזקים רבים".
במקרה ההוא כתב גרוסקופף: "לדידי, רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן עשוי כישלונה הרשלני של רשות ציבורית למנוע עבירות ולעצור עבריינים להצדיק הטלת אחריות נזיקית בגין רשלנות בפיקוח - אחריות שמשמעותה גלגול מלא או חלקי של ההפסד הכספי שנגרם לפרט בעקבות אותה פעילות עבריינית על כתפי הכלל".
רונן למדה שיעור על ההבדל בין מחלקה כלכלית לבית משפט עליון. בעוד פסק הדין שלה ייחס למשקיעים ולרשות יחס של 70:30 (בהתאמה) בבחינת מעשיהם ומחדליהם כבסיס לחלוקת אחריות, הרי הרוב בעליון התמקד ב"חסינות" של המדינה והרגולטורים - שרק מחדל מהדהד במיוחד יפיל עליהם חובת פיצוי שישולם מהקופה הציבורית. אגב, שופטי הרוב מינץ וגרוסקופף כתבו אתמול פסקי דין שנגעו לרשות אחרת, הרשות הפלסטינית - שבהם הטיל עליה מינץ את מלוא האחריות לפיגועי טרור, ואילו גרוסקופף שלל את האחריות. בנוגע לרשות ניירות ערך, שניהם היו תמימי דעים בשלילת האחריות. ההבדל בין שתי הרשויות הובא כמובן בחשבון וכן סוגי הנפגעים בשני המקרים.
