האם החלטת השופט כבוב לגבי סקיילקס מקורה בנתון שגוי?
האם החלטת השופט כבוב לגבי סקיילקס מקורה בנתון שגוי?
השופט פסק כי אין לראות בדיבידנדים שחולקו לפני כעשור בחברה שהיתה בעלת השליטה בפרטנר חלוקות אסורות. המנהל המיוחד מערער לעליון
האם השופט חאלד כבוב, שדחה את הבקשה להכריז על הדיבידנדים שחילקה סקיילקס, בעלת השליטה לשעבר בפרטנר, כעל חלוקות אסורות, עשה זאת על סמך נתון עובדתי שגוי? המנהל המיוחד מטעם בית המשפט בחברת סקיילקס, אופיר נאור, הגיש ערעור לבית המשפט העליון על החלטתו זו של השופט כבוב בטענה יוצאת דופן זו.
בפנייתו המקורית לבית המשפט טען נאור כי שלוש חלוקות דיבידנד של סקיילקס, שהיתה חברת האחזקות שבאמצעותה שלט אילן בן־דב בפרטנר, היו אסורות. חלוקות אלה, בסכום כולל של 250 מיליון שקל, התבצעו בשנים 2010–2011. נאור הגיש את תביעתו נגד בן־דב ונגד הדירקטורים בחברה: יואב בירן, רגינה אונגר, שלום זינגר, אריה עובדיה, יחיאל פיינגולד, יהל שחר וגלית אלקלעי דוד. נאור ביקש לחייב את הנתבעים בהחזר של 250 מיליון שקל לקופת החברה בשל התרשלותם באישור חלוקות דיבידנד אסורות בחברה. לטענתו, למרות שלל נסיבות, כמו הרגולציה בשוק התקשורת, השלכות המשבר הכלכלי העולמי והתלות בחברת סמסונג — החליטה סקיילקס לחלק כרבע מיליארד שקל בדיבידנדים בשלוש חלוקות במשך פחות משנה.
השופט כבוב קבע בפסק דינו ממרץ האחרון: "לא שוכנעתי כי דירקטוריון החברה, נושאי המשרה או בעל השליטה, פעלו באופן שמצדיק הטלת אחריות בגין החלטות החלוקה שבנדון ויישומן בפועל. סבורני, כי מדובר בהנחות ובהחלטות עסקיות, שהתבררו בחלוף הזמן כשגויות. אולם כאמור, אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבל החלטות עסקיות במקום אורגני החברה. דירקטוריון החברה קיבל את החלטות החלוקה באופן שקול ומיודע, לאחר שנתן דעתו למצבה של פרטנר ולהשפעות של שינויי הרגולציה, תוך שהוא מקיים שיח שוטף עם פרטנר ומאתגר גם את הנחותיה".
נאור טוען בערעורו כי במועד אישורן של החלוקות "לא ניתן היה לשלול כל חשש סביר לכך שהחברה תתקשה לשרת את התחייבויותיה העתידיות". הערעור מתמקד בחלוקה השלישית והאחרונה שבהן, של 100 מיליון שקל.
כבוב קבע כי ההחלטה על הדיבידנד התקבלה לפני אישור הרפורמה בדמי הקישוריות, בעוד נאור טוען כי אותה רפורמה נכנסה לתוקף לפני קבלת ההחלטה על חלוקת הדיבידנד. לפיכך, לטענת נאור, הדירקטוריון היה מודע לפגיעה הצפויה ברווחי פרוטנר, ויתרה מזו, לדבריו, עוד לפני כניסת הרפורמה לתוקף חלה צניחה של 25% ברווחי פרטנר וירידה בשווי השוק של החברה ב־2 מיליארד שקל.
נאור טוען כי הרפורמה על הפחתת דמי הקישוריות, שבמסגרתה נחתך תעריף קישור הגומלין בבת אחת מ־25.1 אג' לדקה ל־6.87 אג' לדקה (הפחתה של כ־73%), יושמה כבר ב־1 בינואר 2011, בעוד חלוקת הדיבידנד של 100 מיליון שקל אושרה ב־27 במרץ — כלומר 3 חודשים מאוחר יותר.
נאור גם טוען כי בדיונים פנימיים בסקיילקס נשמעו עוד לפני אישור הדיבידנד אמירות על כך שאם היא תעבור, ייפגעו רווחי פרטנר. כבוב קבע גם, כי כאשר בוחנים אם חלוקת דיבידנד היא מותרת או אסורה, יש להחיל את כלל שיקול הדעת העסקי במקום מבחן יכולת הפירעון, בעוד נאור טוען שהדבר נעשה בניגוד לדין ולמבחני החלוקה שבחוק החברות.
"בית המשפט מתיר לדירקטוריון ולהנהלת החברה להתעלם בפועל מכל שנטען בכתבי טענות, חוות דעת, ודו"חות כספיים של החברה, כאשר אלה מתכנסים לאשר חלוקות דיבידנד. בכך, פסק הדין מקבע נורמות פסולות בדיני תאגידים, בכל הנוגע לקבלת החלטות ובמיוחד לחלוקת דיבידנדים, ומקדש את הפרוצדורה על פני המהות, באופן שפוגע בנושים בצורה מהותית", מסיים נאור את הערעור שיידון בבית המשפט העליון.
בן־דב רכש את השליטה בסקיילס ב־2008 באמצעות סאני, שבה שלט. סקיילקס רכשה את השליטה בפרטנר ב־2009 מהאצ'יסון מהונג קונג תמורת 5.3 מיליארד שקל. ביוני 2014 הדיח דירקטוריון סקיילקס את בן־דב מתפקידו כיו"ר הדירקטוריון, ובהמשך אותה שנה הוא מכר את כל אחזקותיו בחברה. הצרות הפיננסיות הובילו את סקיילקס לשני הסדרי חוב, ובמרץ 2015 מונה נאור לבעל תפקיד בחברה, שבסמכותו בין השאר לחקור את שאירע בה ולהגיש תביעות בהתאם.
