מה שעות השינה שלך?
"בין 23:00 ל־06:00, ואני מתעורר הרבה — שלוש, ארבע פעמים בלילה. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שבה ישנתי רצוף. הקטנה שלנו לא כל כך מסכימה ללכת לישון במיטה שלה, כך שאנחנו מרדימים אותה אצלנו, ובאחת־שתיים בלילה היא שוב חוזרת אלינו. חוץ מזה, האזור כאן מאוד שקט, אז כל רעש מקפיץ אותי — יללת תנים, משאית זבל בחמש בבוקר. יש גם שני חתולים שאוהבים לקפוץ עליי. מאז המלחמה, במקום לחזור מיד לישון, אני מתעדכן בטלפון, בודק בטלגרם אם קרה משהו".
למה בטלגרם?
"אני מרכז את תחום ההתנדבות ברמת ישי, ואם קרה משהו באזור, אני צריך להפעיל את המתנדבים בתחומי החירום".
ריטואלים לפני השינה?
"כל מה שלא תורם לשינה טובה. יש לנו טלוויזיה בחדר, ולפני השינה אנחנו רואים חדשות ואני גולל בטלפון. אשתי אוהבת להירדם עם טלוויזיה דלוקה ואני מכבה אותה כשאני מתעורר בלילה".
אתה חוקר שיתוקי שינה כי זה משהו שאתה גם חווה?
"כן. אצלי זה התחיל בבת אחת בגיל 16. הייתי אז בפנימייה, בישיבה התיכונית באפרת. גדלתי במשפחה דתית באלון שבות בגוש עציון, אבל בצבא כבר הורדתי את הכיפה".
מה חווית?
"התעוררתי באמצע הלילה והרגשתי שאני לא יכול לזוז. ראיתי את דלת החדר נפתחת ולתוכו נכנסת דמות, כמו ענן שחור שעמד מעליי. הרגשתי שהוא מנסה לתקוף אותי ואני מנסה להיאבק בו אבל לא יכול לזוז. רק אחרי המון מאמץ הצלחתי לזוז, והענן התפוגג. היתה חוויה מאוד מלחיצה, שחזרה על עצמה הרבה פעמים, ולפעמים היתה מלווה בתחושה שהמוות מתקרב, כאילו הנשמה נשאבת מתוך הגוף".
איך זה שונה מחלום?
"הייתי ער, ידעתי איפה אני, ראיתי את החדר במציאות, אבל זאת מציאות רבודה, שלתוכה נכנס הענן, שלא אמור להיות שם".
למי סיפרת?
"לאף אחד, במשך עשר שנים. רוב האנשים שחווים שיתוקי שינה לא משתפים אנשים אחרים כי זה נשמע מאוד מוזר".
החוויה תמיד מפחידה?
"לרוב כן, אבל לפעמים היא יכולה להיות טובה. בייחוד התחושה שאני יוצא מהגוף. בשנתיים הראשונות רציתי שזה ייפסק, אבל אז הסקרנות גברה על הפחד. ניסיתי למצוא תיעוד של חוויות דומות לשלי. מצאתי אזכורים של חוויות דומות בקבלה, בבודהיזם ובשמאניזם. בספרים של קרלוס קסטנדה יש הרבה הקבלות בין מצבי התודעה האחרים שהוא מתאר שם, ובין החוויות שלי".
"שנים עברו עד שמצאתי שם למה שחוויתי, וזה היה בזכות להקת Dredg. בתוך הדיסק של האלבום "El Cielo" (השמים) יש ספרון שבו יש קטעים ממכתבים שבהם אנשים מתארים חוויות של שיתוקי שינה. כשלמדתי פסיכותרפיה, נחשפתי לתחום שנקרא פסיכולוגיה טרנס־פרסונלית, שמנסה לשלב את החוויות הרוחניות־קוסמיות של האדם עם הפסיכולוגיה המודרנית. זה מאוד השפיע עליי".
באיזה אופן?
"מקובל להתייחס לשיתוקי שינה כהפרעת שינה בלבד, אבל במקרה שלי ההיכרות עם התחום הזה נתנה לי לגיטימציה למה שכבר הרגשתי, ששיתוקי השינה יכולים להיות חוויה מצמיחה, לא רק מפחידה".
איך צומחים מזה?
"זה מפגיש אותנו עם הפחד הקדמוני: המוות. בשיתוקי שינה, ברוב המקרים, אתה מרגיש שאתה הולך למות, וברגע שאתה לומד להגיד לעצמך 'זה מפחיד אבל אני בסדר', שאר החרדות מתגמדות. לי היה פחד קהל מאוד חזק, אבל שיתוקי השינה לימדו אותי שאני יכול להזיע ולרעוד, ושבסוף זה עובר. היום, אני לא נותן לפחדים לעצור אותי".
יש דברים שגורמים לשיתוק שינה?
"כן. אחד הטריגרים לשיתוק שינה הוא שינה מופרעת, כשמתעוררים כל הזמן. לי יש טכניקות ששכללתי. הראשונה היא ללכת לישון לא עייף, אבל מאז שאני עם ילדים זה כבר לא קורה. יש עוד שיטות: לשכב על הגב בלי לזוז, לנשום עמוק, ולעשות דמיון מודרך".
אתה עדיין חווה שיתוקי שינה?
"עד גיל 26 חוויתי שיתוקי שינה פעם בשבוע־שבועיים. היום הרבה פחות, וזה קורה בעיקר כשיש לי לילה מאוד משובש, או כשאני מנסה ליזום את זה בעצמי. הסטטיסטיקה אומרת שאחרי גיל 30 זה קורה הרבה פחות ודורש הרבה יותר מאמץ. אני מתגעגע לזה".
אתה מרגיש עייף הרבה?
"לא, ודווקא השינה הלא עמוקה עוזרת לי להיות יצירתי. הרבה מהרעיונות שלי באים אליי בין ההירדמות להתעוררות. סלבדור דאלי ותומאס אדיסון אפילו הפכו את זה לטכניקה, והיו בכוונה נמנעים משינה כדי לעודד יצירתיות".
חלומות?
"לפני שלוש שנים חלמתי שאני מטייל עם אחד הילדים במקום מאוד ירוק, עם סלעים גדולים שאנחנו מטפסים עליהם. החלום היה נעים, לא מיוחד. אחרי שקמתי הבן סיפר לי שהוא חלם שטיילנו יחד, ותיאר בדיוק את אותו הנוף שחלמתי בחלום שלי".
jonbloomphoto@gmail.com
