"בגיל 24 סיימתי לימודי משפטים באוניברסיטה, והייתי בטוחה שאני איזו אלי מקביל, שאסתובב לי בעולם בכיף שלי", מספרת רינה איילין גורליק, מנכ"לית אגודת יהודי אתיופיה. "צבע העור שלי בכלל לא עבר לי בראש כדבר שלילי. להפך, התייחסתי אליו כיתרון — אני יותר בולטת, רואים אותי. אבל אז התחלתי לחפש עבודה ופתאום קלטתי עם מה אני מתמודדת.
"המקרה הכי גרוע היה עם עורך דין שישב ברחוב אבן גבירול בתל אביב. שלחתי לו קורות חיים, והוא חזר אליי מיד, אמר לי 'וואו, הקורות חיים שלך מאוד מרשימים ואני רוצה לראיין אותך. מתי את יכולה להגיע?'. הכל היה דחוף נורא", היא מספרת. "הגעתי, ראיתי שזה איזה משרד במרתף כזה, ואני בכלל לא דמיינתי את עצמי עובדת במשרד כזה, רציתי משרד גדול, אבל ניגשתי למזכירה שלו, הצגתי את עצמי, והיא נכנסה אליו לחדר. פתאום אני רואה את העורך דין הזה, שיושב מאחורי דלת חצי פתוחה, מוציא את הראש החוצה, חוזר למקום, וממלמל לה משהו. היא חזרה ואמרה לי, 'הוא תכף יקבל אותך'.
"ישבתי שם שעה, שבמהלכה אף אחד לא יצא מהמשרד או נכנס אליו, אין טלפונים, אין כלום. הייתי בשוק. היה ברור מה קורה שם, הוא פשוט מחכה שאלך הביתה. אבל אני החלטתי שאני לא הולכת בלי להיכנס לריאיון. הרגשתי כל כך מושפלת. איך אני אצא משם בלי לדבר איתו? בלי להראות לו שהוא לא בסדר?
"אז נכנסתי לריאיון, והוא כצפוי שאל אותי שאלות מאוד מביכות — האם אני יודעת להקליד? האם אני יודעת אנגלית? שאלות הזויות למישהי שמגיעה עם קורות חיים כמו שלי. הייתי המומה. חזרתי הביתה בדמעות. זה ממש שבר לי את הלב".
למרות הכל, איילין גורליק (44) התקשתה למסגר את החוויות המשפילות שעברה במונחים של גזענות. במשך שנים רבות היא אפילו לא היתה מסוגלת להעלות את המילה "גזענות" על דל שפתיה. "אנשים לא מבינים כמה קשה להכיר בזה", היא אומרת. "מי רוצה להגיד שהחברה שהוא חי בה גזענית? זו מילה שכל כך קשה להוציא אותה מהפה, כי אני מרגישה שכתב האישום הוא עליי, על עצמי, אני חלק מהחברה אז אני שותפה לפשע הזה. ובמשך שנים לא יכולתי להכיל את הדבר הזה. לא הייתי מסוגלת להגיד 'אני אחנך את העולם' או 'אפשר לשנות את זה', וגם לא הייתי מסוגלת לומר 'זו לא בעיה שלי, יש פה מישהו אחר שהוא לא בסדר'. לא היה לי אומץ לומר את כל הדברים האלה".
אז איך הגבת בכל פעם שנתקלת בחסם בדרכך?
"רק אמרתי לעצמי שאני צריכה לעבוד יותר קשה, וזה מה שעשיתי. הצלחתי לחיות במין בועה מאוד עדינה, שאיפשרה לי להתנהל פה כאדם שוויוני. גם ב־16 שנות הקריירה שלי כעורכת דין במגזר הפרטי לא עסקתי בשום דבר שקשור ליוצאי אתיופיה. אפילו ברחתי מהעיסוק בנושאים האלה".
ואז הגיע הזעזוע הגדול. ב־2015 התפרסם סרטון שבו רואים שוטר יס"מ ומתנדב מרביצים לחייל האתיופי דמאס פיקדה — השוטר הדף אותו, חנק אותו, הפיל אותו ארצה, והמשיך לחבוט בו. הסרטון חולל מהומה רבתי והצית את מחאת יוצאי אתיופיה. "זה פתח את השיח בנושא", אומרת איילין גורליק. "כולם התחילו לדבר על המקרה ולשתף מהחוויות שלהם כמי שסובלים מגזענות, לספר איך אנחנו מרגישים פה כיוצאי אתיופיה".
"הגזענות פוגשת את כולם, לא משנה כמה אתה משכיל, וכמה כסף יש לך. אתה גבר אתיופי? אתה חשוף לאלימות משטרתית ברחוב. את אשה? את חשופה לאפליה בעבודה. יש לך ילדים? הם חשופים להסללה בחינוך"
אז גם הבועה שלה התנפצה. "התחלתי להבין שוואלה, קורה פה משהו מטורף וענקי, שאם אנחנו לא נפתור אותו עכשיו אז הוא ימשיך איתנו לדורות הבאים", היא אומרת. "ואז אמרתי לעצמי שאני חייבת ללמוד מה הקשר בין ההחלטות שמתקבלות לבין מה שקורה בשטח. אני חייבת ללמוד איך יכול להיות שהקהילה שלי נמצאת במצב שהיא נמצאת בו ואיך זה קשור להחלטות. כי לא נראה לי שאנחנו מפגרים, ולא נראה לי שאנחנו לא יכולים להתמודד, ולא נראה לי שאחרי 40 שנה בארץ אנחנו לא יכולים להגיע למקומות שאנחנו אמורים להיות בהם. לא נראה לי הגיוני, אני מכירה את האנשים. אני האנשים האלה. אז למה לא?
"כל העיסוק שלי היום בגזענות הוא תולדה של כאב מאוד גדול שלא רציתי להתמודד איתו ושל הבנה של המציאות שלא רציתי לקבל. פתאום את קולטת שהבעיה הזו היא בעיה מטורפת, כי היא פוגשת את כולם, וזה לא משנה כמה אתה משכיל, כמה כסף יש לך, או איפה אתה גר. אתה גבר אתיופי? אתה חשוף לאלימות משטרתית ברחוב. את אשה? את חשופה לאפליה בעבודה. יש לך ילדים? הם חשופים להסללה בחינוך. איפה שאת לא מסתכלת את רואה שיש פערים מטורפים. זה פשוט לא הגיוני. וזה לא מגיע משום מקום. זה מגיע ממדיניות ומתרבות של גזענות ממסדית.
"בשונה מהדור של ההורים שלי, שהגיעו לכאן בגיל מבוגר ועם פער תרבותי ושפתי שצריך לגשר עליו, לי אין שום פער עם החברה הישראלית, ולמרות זאת אני חווה את הגזענות הזו. זה סוג של בגידה. וזה מה שמסביר את המחאות בשנים האחרונות, את עוצמת הרגשות שיוצאת שם. זה בא מהמקום הזה, שאנחנו מפה ואנחנו לא מקבלים את היחס שמגיע לנו, שהוא לא יחס עודף אלא יחס הוגן, שוויוני, כמו כולם".
6 צפייה בגלריה
ההפגנה "צדק לרפאל", תל אביב, 2023. "כל מה שאנו עושים ישרת את החברה הישראלית. ולכן מוזר שאנחנו מוצאים את עצמנו לבד בהפגנות"
(צילום: טל שחר)
6 צפייה בגלריה
הפגנה בעקבות הריגת סלומון טקה, קריית אתא, 2019. "זה משוגע לגמרי שאזרח או שוטר יכול פשוט להגיד שהוא חש סכנה סובייקטיבית ולירות"
(צילום: דורון גולן)
6 צפייה בגלריה
הפגנה נגד אלימות משטרתית, תל אביב, 2019. "המשטרה סירבה להמציא נתונים על מספר התיקים שנפתחו ליוצאי אתיופיה, אז נלחמנו"
(צילום: יריב כץ)
פי 4 יותר מעצרים ותיקים
היעד הראשון שהציבה לעצמה אגודת יהודי אתיופיה במאבקה לקבלת יחס הוגן ושוויוני הוא מיגור האלימות המשטרתית כלפי בני העדה. בחודש שעבר הכנסת העבירה חוק שקובע כי יימחקו רישומים פליליים ומשטרתיים של יוצאי אתיופיה בגין הפרות סדר, למי שאין לו רישום פלילי קודם ולא הוטל עליו עונש מאסר על העבירה. ההישג הזה, שעליו חתומים חברי הכנסת פנינה צגה מלקו (הליכוד), פנינה תמנו שטה (המחנה הממלכתי), משה סולומון (הציונות הדתית) ואברהם בצלאל (ש"ס), יוביל למחיקתם האוטומטית בחודשים הקרובים של אלפי רישומים, שקיים קונצנזוס רחב לגבי היותם מקרים של שיטור יתר — המונח המכובס לגזענות. מי שדחפה אותו מאחורי הקלעים, הגישה למשטרה בקשות חוזרות ונשנות לקבלת נתונים לפי חוק חופש מידע ועשתה לובי עיקש בכנסת כדי להביא אותו לקו הסיום היא איילין גורליק.
המדינה עצמה מודה שהמערכת נגועה בגזענות. לפי דו"ח מבקר המדינה ממאי האחרון, בשנים 2019–2023 ניכר ייצוג יתר ליוצאי אתיופיה בנתוני המעצרים, פתיחת תיקים פליליים וכתבי אישום — יותר מפי ארבעה ביחס לשיעורם באוכלוסייה היהודית (2.2%). עיקר העבירות הן מתחום ההפרעה לסדר הציבורי, וברבות מהתלונות מדובר בקטינים.
האבחנה של מבקר המדינה אינה חדשה אפילו. כבר ב־2016 דו"ח הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה בראשות עו"ד אמי פלמור שפך אור על הבעיה. "מעיון בתיקים נלמד כי לא מעט מהתיקים מתחיל על רקע 'עניין של מה בכך' בקשה להזדהות, בקשה לשפוך אלכוהול וכד', ועד מהרה מפגש זה מידרדר ומסלים לאירוע אלימות ממשית, מעצר חשוד ופתיחת תיק פלילי", נכתב שם. "אין זה רצוי שפעולות שיטור סטנדרטיות של המשטרה יסתיימו באירועי אלימות קשים ובפתיחת תיקים פליליים נגד אזרחים. בהנחה כי התיקים שנבדקו הם מדגם מייצג של התיקים, התוצאה היא, שפעולת שיטור סטנדרטית ומפגש ראשוני עם השוטר מובילים לפתיחת תיקים נגד נערים יוצאי אתיופיה ולהכנסתם למעגל העבריינות".
אפילו מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך הודה אז כי "אנחנו מבינים מכל הסקירה של ההיסטוריה שלנו מול הקהילה האתיופית, שאכן יש סיכוי שהיה שיטור יתר של משטרת ישראל אל מול נוער אתיופי או בכלל הקהילה האתיופית".
במשך השנים נעשו כמה ניסיונות לתקן את המעוות. בנובמבר 2018 יצא לדרך הבולט שבהם — יוזמה של הנשיא לשעבר רובי ריבלין ושרת המשפטים דאז איילת שקד, שבה קראו ליוצאי אתיופיה להגיש בקשות למחיקת רישום פלילי בתיקי הפרת הסדר הציבורי וחיכוך עם רשויות האכיפה שלא הוטל בגינו עונש מאסר. אולם בפועל היוזמה נכשלה בשל היענות נמוכה מאוד (עד ינואר 2021 הוגשו למשרד המשפטים 115 בקשות בלבד, מתוכן רק 23 קיבלו חנינה — ר"ד).
"לפני שנה הייתי בהפגנה למען צדק לרפאל. הכל היה בסדר עד שברגע אחד המשטרה איבדה את זה וזרקה רימוני הלם על כולם. נפצעתי ועד היום יש לי צלקות. לא הגשתי תלונה כי גם לי אין אמון במערכת הזו"
"האמון של יוצאי הקהילה במערכת נמוך", מסבירה איילין גורליק. "חייבים שהמדינה תמחק את הרישומים האלה באופן יזום, ולא שיוצאי הקהילה יצטרכו לעשות משהו אקטיבי כדי למחוק אותם. לכן בחוק החדש כל עבירות הסדר הציבורי שבוצעו עד סוף 2020 יימחקו באופן אוטומטי, בדומה למתווה הנשיא, כלומר עבירות שלא נגזר בגינן מאסר בפועל ובתנאי שזה רישום יחיד".
איך את יכולה לדעת בוודאות שהרישומים הפליליים האלה לא היו מוצדקים?
"אנחנו מתייחסים לעבירות של הפרת סדר ציבורי כעבירות חשודות, מפני שמדו"ח פלמור אנחנו למדים שמרבית התיקים של יוצאי אתיופיה של הפרת הסדר הציבורי הם בבחינת שיטור יתר. אלה מקרים שהתחילו כעניין של מה בכך, בקשות להזדהות וכיצא באלה, ואט אט האינטראקציה בין השוטר לאזרח הסלימה לכדי אלימות. ואז יש תלונה על תקיפת שוטר מצד אחד, ומצד שני את המציאות, שהיא בדרך כלל שהשוטר פשוט השתמש בכוח ובסמכות שיש לו שלא כדין ותקף את הנערים".
איך התגלגל התהליך לקידום החוק?
"אנחנו מקדמים את החוק הזה כבר שלוש שנים, והיינו מאוד נוכחים בדיונים עליה בכנסת. בתחילת הדיונים המשטרה סירבה להמציא נתונים על מספר התיקים שנפתחו ליוצאי אתיופיה באופן כללי ולפי חתכים מסוימים, וזה היה ממש עניין. מכיוון שאנחנו עוקבים אחרי הנושא ומגישים בקשות לפי חוק חופש מידע למשטרה באופן שוטף, הנתונים האלה היו בידינו, וחשפנו אותם בפני ועדת הכנסת. ח"כ יצחק פינדרוס, ממלא מקום יו"ר ועדת החוקה, אמר במפורש שאם המשטרה לא תמציא את הנתונים הם יסתמכו על הנתונים שלנו. זה זירז את המשטרה להתחיל לשתף פעולה ולהמציא את הנתונים.
"בשלב הבא, אחרי שהתקבלו הנתונים, נכתב דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שאושש שהמצב באמת מאוד קשה ושהנתונים מאוד מטרידים. לכן החוק הזה הוא בשורה, איתות של המערכת שהיא סוף סוף מתחילה לקדם איזשהו תיקון חברתי לבעיה שהיא יצרה, אבל זה לא סוף הדרך, רחוק מזה. כי המטרה שלנו היא שהתיקים האלה לא ייפתחו מלכתחילה, ולשם כך נדרש שינוי מהותי במשטרת ישראל".
איפה נעוצה הבעיה?
"בתרבות הארגונית שלא מחנכת נגד גזענות, ואפילו מעודדת אותה בשתיקה. אין אכיפה משמעותית כלפי שוטרים שיש נגדם תלונה על גזענות. רוב התלונות בנושא נסגרות בכלל בלי שהתבררו, כי לא מתייחסים אליהן כמוצדקות. והמחלקה לחקירות שוטרים רק הולכת ונחלשת — הדו"ח האחרון של מבקר המדינה מראה שמח"ש הפכה להיות לא אפקטיבית והיא לא מצליחה להתמודד עם בעיית אלימות השוטרים".
המשטרה שונאת אתיופים?
"אני לא חושבת שיש איזו חבורה של אנשים שיושבת וזוממת 'מה נעשה נגד יוצאי אתיופיה'. ברוב המקרים הגזענות של השוטרים לא מודעת. הם השתקפות של החברה כולה, לא יוצאי דופן. הבעיה היא שהבכירים, ששומעים על המקרים ומכירים את הנתונים, לא עושים איתם מספיק. וזה מסר שמחלחל למטה — שזה לא בראש סדרי העדיפויות, שלא יקרה כלום אם באיזושהי תחנה יהיה מספר גדול מדי של תיקים נגד יוצאי אתיופיה, כי ממילא לא תהיה שום סנקציה. ובאמת אין סנקציות. המשטרה כאילו מודדת כמה תיקים נפתחים נגד יוצאי אתיופיה בתחנות השונות, אבל היא לא חושפת אותם כדי לעשות לפחות שיימינג לתחנות הרלבנטיות או ללמוד מהם שתחנה מסוימת צריכה עזרה יותר גדולה".
ומהו השינוי הנדרש?
"נדרש שינוי של דפוסי המחשבה והפעולה. משטרת ישראל מודעת לנושא הזה מ־2015 ואף לפני כן, יש תקציבים ייעודיים והוקמה יחידה שלמה לטובת הדבר הזה עם משרות מאוישות, אבל זה פשוט לא עובד. והמשטרה חייבת להכיר בזה ולעשות חושבים מחדש. היא צריכה להתחיל להעניש שוטרים שסרחו והתנהלו בגזענות, לפרסם את הענישה הזו כדי שיראו וייראו, לפרסם באופן שוטף נתונים על שיטור יתר, על הטיפול בתלונות, על מה קורה בתחנות השונות".
דו"ח פלמור תיאר תוכנית הכשרות לשוטרים לגבי יוצאי אתיופיה. זה לא עזר?
"הבעיה בהכשרות האלה היא שהן מתמקדות יותר בעניינים של פולקלור ותרבות ופחות בעניינים של תן שירות ושיטור שיוויוני לאזרחים ולתושבים שלך. זה נעשה בסגנון 'הכר את הלקוח והתרבות שלו', כאילו שצריך ללמוד מה אנחנו אוכלים ואיך אנחנו מסתפרים כדי שנקבל שיטור שוויוני. משטרת ישראל לא מפנימה שהיא נותנת שירות, שהיא עובדת עבורנו, האזרחים. אנחנו משלמים לשוטרים כדי שישמרו עלינו. אנחנו הלקוחות שלהם, אנחנו המוטבים".
עד כמה יש לך תקווה שהמשטרה תירתם למיגור הגזענות בקרבה, כשמי שממונה עליה הוא השר איתמר בן גביר?
"אני אופטימית כי אין שום דרך אחרת להמשיך לחיות פה את החיים האלה ולהתמודד איתם. אחרת מראש הייתי מרימה ידיים
"לא הבינו למה הפרעתי בכיתה"
איילין גורליק נולדה באמבובר, אתיופיה, בת למורה ולמנהל בית ספר, ועלתה ארצה ב־1984, כשהיתה בת 4, "לא בדרך הקונבנציונלית של מסע דרך סודן", כדבריה. "היתה לנו הפריבילגיה לטוס לישראל דרך קהיר, בזכות העזרה שהוריי קיבלו מהאגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה (AAEJ), שכעשור לאחר מכן הקימה את הארגון שאני מנהלת היום. הם עזרו להורים שלי עם ויזות מזויפות ומסמכים כדי שיאפשרו להם ללמוד בארצות הברית לכאורה ולחזור ללמד באתיופיה. זה נעשה בחשאיות מוחלטת כי באותם ימים היו משטר רודני ומלחמת אזרחים באתיופיה, והיה אסור לצאת משם, בטח לא ליהודים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הממשל".
את האקטיביזם קיבלה איילין גורליק בגנים. אחרי שהמשפחה נחתה בעתלית, אמה אסמרץ' נאבקה להפוך למורה האתיופית הראשונה בישראל. "לא רצו לאפשר לה להיות מורה. המערכת לא תמכה בה. אמרו לה 'תלמדי להיות תופרת, תעסקי בתפירה, בגזירה, תעבדי באיזשהו מפעל'. גם לאבא שלי אמרו את אותם דברים. בסוכנות, במשרדים, במערכת — לא האמינו ביכולת של אמא שלי ללמוד וללמד בישראל. אבל היא התעקשה ונאבקה קשה כדי להיקלט במערכת החינוך. אני זוכרת אותה מכתתת רגליים בין מקומות ושומעת תגובות גזעניות לגמרי מאנשים שפשוט לא האמינו שהיא זו שבאה לריאיון אחרי שדיברו איתה בטלפון וראו את קורות החיים שלה".
הפעם הראשונה שבה איילין גורליק נאלצה להיאבק בגזענות בעצמה היתה בכיתה א'. היא כבר ידעה קרוא וכתוב, ולכן השתעממה בכיתה והפריעה. "הזמינו את ההורים שלי לשיחות פעם, פעמיים, ניסו להעביר אותי לשבת ליד ילד אחר, או לבד, והבעיה לא נפתרה. לא הצליחו להבין למה אני מפריעה", היא מספרת. "אבל הבעיה היתה ששיבצו את כל יוצאי אתיופיה, ובכללם אותי, בכיתה א' עולים, בלי לבדוק את רמת העברית שלנו, ואת כל הלבנים שיבצו בכיתה שנקראה א' רגילה. רק בסוף הבינו שמשעמם לי, ואחרי שהמנהלת התערבה קרה הפלא והעבירו אותי לכיתה הרגילה. אבל גם אחרי המקרה הזה, לא טרחו לתקן את המעוות, וכל יתר חבריי לכיתה נשארו בכיתת העולים בלי לבדוק את היכולות שלהם".
בסוף אותה שנה, אחרי שלוש שנים במרכז הקליטה בעתלית, איילין גורליק עברה לדרום תל אביב עם משפחתה, ושם פרחה. "השתלבנו", היא אומרת בפשטות. "לא היו מסלולים מיוחדים או תוכניות מיוחדות, הרגשנו כמו כולם. וחשבתי שזהו. שבזה זה נגמר. שאנחנו שווים בני שווים ושהעולם מלא בהזדמנויות ואפשרויות ושהכל פתוח בפניי ושהכל תלוי רק בי, בהשקעה ובהתמדה שלי. ומכיוון שיש לי הציונים הכי טובים, ואני תלמידה כזו מבריקה, והכל הולך לי כל כך בקלות, איזו בעיה תהיה לי להתקדם בחיים?".
מקץ שנת שירות לאומי בכפר הנוער אמית בפתח תקווה, איילין גורליק החלה ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית, ומאז השלימה בהצטיינות גם תואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר־אילן. כיום היא גם חברה בוועדת ההיגוי להנגשת ההשכלה הגבוהה ליוצאי אתיופיה, שהוקמה ב־2017 "כדי שמשרד הקליטה יפסיק להיות אחראי על סטודנטים יוצאי אתיופיה ואלה יעברו לאחריות הוועדה לתכנון ותקצוב כמו יתר הסטודנטים בישראל".לדבריה, בניגוד לעולים רבים, היא מעולם לא הרגישה שהיא נדרשת למחיקה של הזהות האתיופית שלה כדי להשתלב. "קיבלתי חינוך מצוין מההורים שלי גם כמודלים להתמדה ולהשכלה ונחישות ועיקשות, אבל גם במובנים הכי חשובים של הערכה וכבוד לתרבות ולמורשת ולמסורת ולהיסטוריה", היא אומרת. "ובמובן הזה אני ניסוי חברתי שלא הצליח. מצד אחד אני ישראלית, שגאה בהוריי ובמוצא שלי. לא הוסללתי בחינוך ולא הייתי צריכה למחוק את עצמי כדי להשתלב, אף שגדלתי בדרום תל אביב והייתי האתיופית היחידה בבית הספר עם אחותי. ומצד שני אני עדיין מופלית בגלל צבע העור שלי".
6 צפייה בגלריה
הלווייתו של טקה, 2019. "כל המערכת התייצבה לייצר נרטיב, שלפיו יוצאי אתיופיה אלימים"
(צילום: גיל נחושתן)
6 צפייה בגלריה
פיקדה ונתניהו, 2015. "המקרה שלו דחף אותי לחקור מה הביא את הקהילה שלי למצב הזה"
(צילום: חיים צח/לע"מ)
"האסימון לא נפל בכלל החברה"
איילין גורליק גרה כיום בבת ים עם בן זוגה סשה ושני ילדיהם, בן 16 ובן 13. את הקריירה שלה היא החלה כמתמחה בבית משפט השלום בירושלים, משם המשיכה לשנת התמחות במשרד ראב"ד, מגריזו, בנקל ושות', וב־2005 החלה לעבוד במשרד עו"ד אורי חן ברמת גן, שם עבדה בתחום האזרחי־מסחרי, בדגש על נדל"ן וליטיגציה — עד שהתפוצצה מחאת יוצאי אתיופיה והניעה אותה לפעול בנושא.
ב־2018 עזבה איילין גורליק את המגזר הפרטי כדי לנהל את הקליניקה לקידום שוויון באוניברסיטת בר־אילן (במשותף עם עורכת דין אלונה קורמן). במסגרת התפקיד היא ייצגה בהליך הפלילי את משפחתו של סלומון טקה, שנורה למוות בגינה ציבורית בידי שוטר ביוני 2019 — מה שהצית את גל המחאה השני של יוצאי אתיופיה. כעת ממתינה המשפחה לפסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור שהמדינה הגישה נגד זיכוי השוטר היורה מעבירה של גרימת מוות ברשלנות. "התיק הזה השפיע עליי עמוקות, ברמה האישית ביותר", היא אומרת. "שם ראיתי איך מערכת שלמה מתייצבת לייצר נרטיב מאוד מסוים, שמצייר את יוצאי אתיופיה, ובכללם את סלומון, כעבריינים אלימים".
"אני נלחמת בשביל הילדים, שיחיו בתחושת גאווה. זה שאנחנו זועקים נגד גזענות לא הופך אותנו לקורבנות ולעליית מצוקה. הסיפור של יוצאי אתיופיה הוא סיפור של גבורה ושל האקטיביזם הכי משמעותי שהיה כאן"
איך זה התבטא?
"ניסו למסגר את הירי בסלומון כהגנה עצמית. מדובר בנער בן 18, ילד נורמטיבי לגמרי, שאהב לצייר ולעזור להורים שלו. דיברו על כל מיני תיקים שהיו לו — אלה שטויות קטנות שאם הוא לא היה יוצא אתיופיה, הוא בכלל לא היה מוצא את עצמו בסיטואציות האלה. למשל, הזמינו לו משטרה כי הוא זרק את כרטיס הקופת חולים שלו בקופת חולים בזמן ויכוח עם הפקידה. על זה מזמינים משטרה ועוצרים וכל הווג'ראס? כשאתה שחור, גדל הסיכוי שאינטראקציה שלילית שלך עם מקבלי החלטות תסתיים במעצר, וימסגרו אותך כחולת נפש או כאלים. זה הסטנדרט. וזה מה שהמערכת עושה בסיפור של סלומון טקה.
"אם יש משהו ששבר את המשפחה במהלך השנים האלה הוא ההאשמות והתיאור של סלומון כאילו הוא היה איזה ילד עבריין. זה כל כך לא קשור למציאות".
את עדיין מלווה אותם?
"אני כבר לא מייצגת אותם, אבל עוד בקשר עם ההורים. קשה להם עם זה שהמשפט נמשך כל כך הרבה שנים, הם כל כך היו רוצים לשים את הפרשה הזו מאחוריהם. ואנחנו באמת מקווים שפסק הדין שיינתן יעשה צדק. יש בעיה גדולה עם הזיכוי. לא מתקבל על הדעת שנחיה במקום שבו אזרח מן השורה או שוטר יכול פשוט להגיד שהוא חש סכנה סובייקטיבית ולירות לעבר מרכז מסה או לצד המטרה או כל מיני דברים מהסוג הזה. זה משוגע לגמרי, אי אפשר להשאיר פסיקה כזו על כנה. המאבק שלנו הוא לא מאבק רק עבור יוצאי אתיופיה. בעצם כל מה שאנחנו עושים ישרת את החברה הישראלית. ולכן מוזר שאנחנו מוצאים את עצמנו לבד בהפגנות האלה. מה שאנחנו עוברים עדיין לא הפיל את האסימון בחברה הכללית".
"אין מימון כי אנו לא מתייפייפים"
מאז 2021 איילין גורליק מנהלת את האגודה ליהודי אתיופיה, שמשרדיה שוכנים ברמלה, ו"זה בול האג'נדה שלי", היא אומרת. זו אגודה קטנה, שהמחזור השנתי שלה עומד על 1.6 מיליון שקל, ואינה מקבלת מימון ממשלתי. "זו אגודה לא מתייפייפת", אומרת איילין גורליק. "אנחנו לא מקבלים מימון מהממשלה כי אנחנו ביקורתיים, עצמאיים, לא מתנצלים, אומרים את אשר על לבנו. כבר הייתי בסיטואציות, שבהן ראיתי כמה כבולות ידיהם של אנשים שעובדים עם הממשלה, כשהם אמורים להגיד דברים כואבים למקבלי ההחלטות. זו פוזיציה שממש לא רציתי להיות בה".
במסגרת המאבקים שלה היא לא רק פוקדת את מסדרונות הכנסת, אלא גם משתתפת בהפגנות. באוגוסט שעבר, למשל, השתתפה בהפגנה בנתיבי איילון למען עשיית צדק לרפאל אדנה, בן 5 שנדרס למוות בתאונת פגע וברח בנתניה בשנה שעברה. בהפגנה הסוערת, שאורגנה בשל טענות לטיוח החקירה במשטרה, נפגעה איילין גורליק מרימון הלם. "ההפגנה היתה מאורגנת יחד עם המשטרה והתנהלה בסדר גמור עד שברגע אחד המשטרה איבדה את זה", היא מספרת. "בדיעבד התברר ששוטר נפצע בתקרית במקום אחר, לא איפה שאני הייתי, לכן הם זרקו רימוני הלם כדי לפזר מיד את כל ההפגנה, בלי לתת לנו אפשרות להתארגן. ואז נפצעתי. עד היום יש לי סימנים פיזיים מהדבר הזה, צלקות, יש לי בירך סוג של שטף דם שלא עובר לי. זו חוויה שלא תישכח".
הגשת תלונה?
"לא. כי גם לי ממש אין אמון במערכת הזו".
איילין גורליק פעילה לא רק בהפגנות של יוצאי אתיופיה. באפריל 2023 היא נאמה בהפגנה המרכזית בקפלן במסגרת המחאה נגד ההפיכה המשטרית, וקטע מתוך הנאום, שבו דיברה על סוגים שונים של "אזרחים סוג ב'", הפך ויראלי. "היה לי חשוב להבהיר בנאום שאני נגד הרפורמה המתוכננת, אבל שאני גם לא רוצה לחזור לסדר הקודם, שלא באמת תמך בזכויות של האוכלוסיות המוחלשות. היה לי חשוב להגיד שהמערכת לא היתה איתנו, ובית המשפט העליון לא הגן עלינו בעשורים הקודמים. ראינו את זה בהרבה תיקים שהגיעו לפתחו על אלימות משטרתית וזכויות קהילתיות. ולכן אנחנו לא רוצים לשמר את המצב הקודם, אלא ליצור משהו חדש, אחר, שוויוני באמת, חברה מתוקנת, שעושה צדק, ואנחנו רוצים שזה ייעשה בהסכמה, בדרך של הידברות".
מאיפה את שואבת את הכוח להוביל את המאבק של יוצאי אתיופיה?
"לקח לי הרבה שנים לאסוף את הכוח הזה ולבנות בועה אחרת מזו שהיתה לי כנערה, עם צבעים קצת פחות ורודים, אבל הרבה יותר יציבה וחזקה מהבועה הקודמת. מה שנותן לי כוח הוא העובדה שיש עשייה ושיש לנו ילדים. ואין דרך אחרת חוץ מלנסות לשפר את המקום הזה בשבילם. אני רוצה שהם יחיו בתחושה של גאווה, שיידעו שהם הצד הצודק בסיפור הזה. הזעקות שלנו נגד גזענות לא הופכות אותנו לקורבנות ולעליית מצוקה. הסיפור של יוצאי אתיופיה צריך להיות מסופר כמו שהוא באמת — סיפור של גבורה, של ציונות ושל האקטיביזם הכי משמעותי שהיה כאן".
