מימון החרדים
דרושה התערבות
בעולם ההתמכרויות נהוג לדבר על ה־ Enablers, אלה שמאפשרים, ואפילו מעודדים (גם אם לא ביודעין) התנהגות הרסנית. בן או בת זוג מאפשרים, למשל, ינסו בכל כוחם לשמור על שלמות המשפחה גם במחיר של העמקת ההתמכרות, יימנעו מכל עימות עם השותף המכור, יממנו אותו, יכסו על הפשלות שלו, ייקחו אחריות לנזקים שהוא גורם, אולי יאשימו את עצמם, ותמיד יכחישו את עומק הבעיה. וכל עוד הם מספקים את המעטפת הזאת, לאדם המתמודד עם התמכרות יהיה קשה מאוד להתחיל לטפל בעצמו.
בכלכלת ישראל הנוכחית, בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ' הם Enablers — מאפשרים לציבור החרדי, המכור לכספים ציבוריים, לשקוע עמוק יותר בתלות הזאת. הם יודעים שזה לא בריא, שזה לא בר־קיימא, שזה לא חכם, שזה ודאי לא צודק שמי שעובד יממן את מי שעושה הכל כדי שהוא וילדיו לא יעבדו. ובכל זאת הם מספקים את המעטפת להתמכרות: הכחשה, כיסוי, הסתרה, ספיגת הנזקים וכמובן מימון מלא, גם כשהמכורים דורשים עוד ועוד ועוד.
החרדים לא צריכים את סמוטריץ' ונתניהו שמאפשרים להם הכל וממש נאבקים כדי להעמיק את התלות שלהם. הם צריכים שותפים שיגידו להם, בנימוס אך בנחישות, "עד כאן!", ויסייעו להם באמת לצאת מהבור.
// שלמה טייטלבאום
משבר התעופה
מקרקעים אותנו
לרשימה ההולכת ומתארכת של חברות תעופה זרות, גדולות וקטנות, שמבטלות את הטיסות לישראל לחודשים הקרובים הצטרפה השבוע אמריקן איירליינס, שאפילו נקבה ביעד שיבה רחוק במיוחד — אחרי הקיץ הבא. בחברות הישראליות ודאי חיככו ידיים בהנאה: כל ביטול כזה מחזק את השליטה בשוק של אל על (של משפחת רוזנברג), ארקיע (האחים נקש) וישראייר (רמי לוי), ומאפשר להן להמשיך להפקיע מחירים.
את המחיר משלמים לא רק הצרכנים הפרטיים, שמוותרים על טיסות או נאלצים לשלם הרבה אם אין להם ברירה, אלא גם שדרות שלמות של הכלכלה. יש לא מעט עסקים שעובדים עם אירופה, ארצות הברית, המזרח הרחוק וגם הקרוב, יש תעשיינים שמשלמים עשרות אחוזים יותר על הובלת מטענים, יש עסקאות שנפגעות או מתבטלות, יש נתק גובר והולך בינינו לבין העולם, בהייטק, באקדמיה, בתרבות וכן הלאה.
וזו לא גזירה משמים. חברות תעופה זרות פנו השבוע לוועדת הכלכלה והסבירו שכל עוד החוק בארץ לא יסדיר את הפיצוי בתחום ויקטין את החשיפה שלהן לתביעות על ביטולים בשל המצב הביטחוני — לא יהיה להן תמריץ לחזור לכאן. או במילים אחרות: המדינה יכולה לפעול, המדינה מתבקשת לפעול. והמדינה, כהרגלה, לא פועלת. יש הצעה שמבקשת לתקן את חוק שירותי התעופה, אבל היעילות שלה מוטלת בספק, והיא ממילא שוכבת על שולחן הכנסת כבר כמעט חצי שנה. התייחסות הממשלה לצורכי המלחמה עקבית, בין אם מדובר בחוקי השתמטות ובין אם במצור אווירי: כך או כך היא לא עושה כלום. ושרמי לוי ימשיך להרוויח.
// גלית חמי
הממשלה נגד היועמ"שית
אני בסדר, אני בהסדר
לאחר הדיון שניהל השבוע על "פתרון" לבעיית היועצת המשפטית, ראש הממשלה מיהר להוציא הבהרה שלפיה לא חרג ולא סטה מהסדר ניגוד העניינים - זה שמרחיק אותו מלטפל במערכת המשפט. ההתקפלות השקרית הזו ברורה ליודעי ח"ן משפט: בהתקרב עדותו במשפטו הפלילי, ב־2 בדצמבר, יעלו שוב השאלות הנוגעות לנבצרותו ותפקודו של בנימין נתניהו, שכרוכות לא רק בניהול המלחמה אלא גם, מן הסתם, באותו הסדר ניגוד עניינים שהוא חויב בו כתנאי לכהונתו. אם הממשלה תחליט בקרוב לפטר את גלי בהרב־מיארה, נתניהו תמיד יוכל לצאת מהחדר ולהגיד שלא היה שותף להחלטה. הוא הרי מציית להסדר ניגוד העניינים.
זו כמובן קומבינה חלולה, פיקטיבית, והראיה הברורה ביותר לכך היא ההפיכה המשטרית. אנחנו אמורים להאמין שלוין, רוטמן, בן גביר, סמוטריץ', אמסלם וקרעי רקחו את כל זה בלי שנתניהו היה מעורב בסיפור? הרי מאז הקמתה כל הממשלה שהוא מוביל ביד רמה עסוקה בחיסול מערכת המשפט, בדיוק כפי שהוא עצמו עסוק בחיסול משפטו שלו. כל הממשלה לא עומדת בהסדר ניגוד העניינים, אז מה זה כבר עוד התנפלות על היועמ"שית, ומה בכלל שווה איזו הבהרה.
// משה גורלי
כל אנשי נתניהו
כמה פראיירים יש?
מזכיר הממשלה יוסי פוקס דרש השבוע מהחשב של משרד העבודה לחתום על שחרור כספים בניגוד לעמדת היועצת המשפטית לממשלה. במקביל אלי פלדשטיין, הדובר של ראש הממשלה לענייני צבא, חשוד בהדלפה הפוגעת בביטחון המדינה. וראש הממשלה עצמו? הוא לא מעורב בכל זה. זו השיטה: להתבסס על מוציאים לפועל אפורים, כאלה שהוא ישמור על מרחק בטוח מהם אבל ידאגו לעשות בדיוק את מה שישרת אותו, ואז, אם משהו ישתבש, הוא ישליך אותם בשקט מתחת לגלגלי המשאית, וימשיך לשמור על מרחק מכל האירוע. מתברר שיש מספיק פראיירים שעוד לא זיהו את הדפוס הזה, שלא שמעו על שלמה פילבר או ארי הרו, וישמחו לשרת את האדון, עד שיגיע תורם להיות הקורבן התורן על מזבח שימור השלטון.
// גולן פרידנפלד
הדלפה אינה דליפה, וההדלפה הזו מטרידה במיוחד
המידע שיצא מלשכת ראש הממשלה והתגלגל לפרסום בעיתון הגרמני "בילד" ולחקירה ומעצרים מספק תזכורת לאקטיביות שבהדלפה. זו הרי אינה דליפה, זליגה מצינור למשל, שהיא תוצאה של תאונה או תשתית ישנה שצריך לטפל בה. בהדלפה יש כוונה ועשייה יזומה. לעתים היא הכרחית וחשובה, למשל לצורך חשיפת שחיתויות או כשלים אחרים, או אפילו כשמדליפים מידע ביטחוני כדי להשיג יתרון על האויב. אבל לעתים קרובות יש בהדלפות אינטרס שצריך לחפש, אם לא לחשוד בו. הרי מידע אינו מים או גז שדולפים ללא הבחנה; בהדלפה יש מי שבוחר מה להדליף, מתי ולמי, באופן שבו היא תשרת אותו (או את הציבור) באופן הטוב ביותר.
וזה מה שהופך את ההדלפה שבמרכז הפרשה הנוכחית למטרידה כל כך. אם היא פגעה בביטחון המדינה, חשפה מקורות מודיעיניים וסיכנה את החטופים, ששחרורם הוא אחת ממטרות המלחמה וודאי מהמטרות המוסריות ביותר שבבסיס החברה הישראלית, מפחיד לחשוב מי עשה את זה, ועוד בלב ההנהגה שלנו, ולמה. זה הרבה יותר גרוע מצנרת מקולקלת. המשמעות היא שיש כאן משהו רקוב בבסיס, במקומות הנסתרים, ושנדרשת הריסה כדי להחליף כמה תשתיות יסוד, ולבדוק לעומק את הערכים שעליהם כל הבניין הישראלי בנוי.
// דור סער־מן
