שי טרא ליטמן, ראפר צעיר מהשוליים של ההיפ־הופ הישראלי, מצא את עצמו לאחרונה במרכזה של סערה שהגיעה עד הממשלה: בחודש שעבר, בהופעה בתל אביב הוא ביצע שיר חדש ובו השורה החוזרת "אמן ישראלי משחרר את פלסטין", מה שגרם לתגובות נסערות בקהל. כמה מהצופים גרמו להפסקת ההופעה והתווכחו איתו על עצם הלגיטימיות של שימוש בשורות כאלה. סרטון מההופעה זכה לתהודה מסוימת ברשתות החברתיות, עד שהגיע אל הצל — ראפר שמוכר כיום בעיקר כאושיית רשת של הימין הקיצוני, ואוהב לעסוק בהסתה נגד "שמאלנים". הצל ביקש "מכל מי שיש לו מידע על החלאה האנטישמית לדבר איתי בפרטי", והפוסט שלו זכה לאלפי לייקים, תגובות ושיתופים. אפילו שר התרבות והספורט מיקי זוהר גינה באופן רשמי את ההתבטאות של ליטמן והבטיח שיבחן "כיצד למנוע את המקרים האלו".
ליטמן פרסם באותו יום התנצלות ברשת, שבה כתב כי הוא "רוצה לבקש סליחה אמיתית מעומק הלב [על] האכזבה שגרמתי... למי שנפגע. השיר הזה נכתב לפני כמה שנים ומעולם לא יצא, ובחיים לא אופיע איתו שוב". בריאיון ל"הארץ" הוא הסביר כי "המטרה של השיר היתה לבקר את השימוש של החברה שלנו במושגים האלה של 'שמאל', 'פלסטין', 'חייל', 'יהודי'", ודחה על הסף את הטענות על כך שהשיר בכלל מביע איזושהי עמדה מעמיקה בנוגע לסכסוך. ליטמן גם סיפר שמאז ההופעה "קיבלתי הודעות מאיימות... זה פגע במשפחה ובחברים שלי". היה נראה שהמטרה של הימין הקיצוני הושגה, ועוד שמאלני הושתק בבהלה.
אבל זה לא מה שקרה. בשבוע שעבר הוציא ליטמן שיר (כולל קליפ) חדש ששמו "מוות לשי טרא", שבו הוא מבהיר שהוא עומד בגאון מאחורי עמדותיו הפוליטיות ("אמן בישראל לא סותם ת'פה. אני ממשיך לצרוח", הוא שר), ושהתגובה האלימה נגדו רק שכנעה אותו עוד יותר בצדקת דרכו ("לרגע השפעתם עליי, ומאז רק החדרתם בי כוח"). והוא לא מפחד להפנות אצבע מאשימה אל התוקפים הספציפיים שנכנסו בו: "כלב של הצל לא ינשך לעולם, רק יודע לנבוח", הוא סונט, וממשיך אחר כך ל"פאק על מיקי זוהר, אני שי טרא ליטמן משחית את הנוער".
ליטמן מבין את היתרון שבלהיות אמן שוליים: זה מאפשר לו לבטא דעות שהמיינסטרים משתיק. ויותר משחשוב לו להסתיר את עצמו כדי להתחנף לקהל, בוער לו לפתוח את הראש למי שמאזין לו
סכסוכים וסגירת חשבונות בהיפ־הופ הם עניין שגרתי — מסכסוך הענק בין הראפרים האמריקאים דרייק וקנדריק לאמאר ועד הריב המתוקשר בין הראפר רון נשר לסטטיק. אבל לרוב שירי "דיס" (שירי השמצה שמכוונים למישהו מסוים, נגזר מהמילה Disrespect) מתנהלים בתוך הקליקה הפנימית של קהילת הראפ המקומית, ומטרתם היא להיות חלק מה"ספורט" השגרתי של הז'אנר, שבו כל גורם שמעורב בסכסוך צריך לשכנע את הקהל שהוא הראפר הטוב יותר. המקרה של ליטמן נדיר בהרבה - הוא אוזר אומץ לצאת נגד נבחרי ציבור בעמדת כוח ונגד תפיסת עולם ימנית בזמן מלחמה — אקט שיכול לשתק קריירה של אמן, כמו שגילו חברות להקת הפופ־קאנטרי הצ'יקס (לשעבר הדיקסי צ'יקס), כשפתחו פה על נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש בראשית ימי מלחמת עיראק השנייה.
בארץ המצב גרוע אף יותר. "רוצים לעשות לי את מה שעשיתם למיה לנדסמן המפקדת", ליטמן שר ומאזכר את כוכבת "המפקדת", שספגה עליהום ציבורי בזמן מבצע "שומר החומות" ב־2021, כי בתמונת הפרופיל שלה בפייסבוק היה כיתוב שתמך במאבק של תושבי שייח ג'ראח נגד המדינה שרוצה לסלק אותם מאדמתם. הרבה לפניה זוכה "כוכב נולד" ג'קו אייזנברג נאלץ לפרוש לכמה שנים מענף המוזיקה והיגר להולנד, לאחר שריאיון עמו שיתק לגמרי את הקריירה שלו. בריאיון ב־2006 סיפר אייזנברג כי אינו מתחרט שלא התגייס לצה"ל ועקץ את רמי קלינשטיין כי לא התחבר לסגנון שלו. בתגובה אנשים תקפו אותו ברחוב, מועדונים דחו הופעות שלו והפקת תקליט הבכורה שלו נתקעה.
אבל ליטמן לא מוכן ליפול לבור הזה. הוא מבין שהוא רק הקורבן התורן של מכונת ההסתה, מישהו שנתפס כטרף קל, שניתן להפוך אותו בקלות לסמל של אנרכיזם, ניתוק ואליטיזם ולמטרה לחיצי ההמון הזועם בגלל המצב הביטחוני. הצל עושה זאת באופן שיטתי. בעבר הוא הסית נגד ידוענים כמו מירי מסיקה, אחינועם ניני, נוגה ארז ופאולה וליאון רוזנברג, ומאז הפוסט על ליטמן הוא כבר הספיק לתקוף את משי קלינשטיין, שיצאה נגד הממשלה באינסטגרם.
לפני חצי שנה בלבד הוציא הראפר כהן את השיר "גבול", שבו שר "שואלים אותי מה עם ראפ מחאתי, אבל מה יקרה אם באמת אומר את דעתי? נראה לי כולם יבטלו אותי" — שורה מפתיעה למדי מאמן שמשתף בביטחון ברשתות החברתיות את השקפת העולם השמאלנית שלו. ב"מוות לשי טרא" ליטמן שר שורה שכמעט מגיבה לזו של כהן: "מה ת'מופתע לגלות את הדעה של אמן שאהבת", הוא שואל, מחזיר לקהל שדורש אותנטיות מהאמנים שלו, ואז תוקף אותם כשהדעות שלהם לא תואמות לאלה שלו. בשיאו של השיר ליטמן צורח: "מוות לאמנים / מוות לראפרים שאומרים מה שהם רוצים / מוות לקפלניסט / מוות לאנרכיסט /מוות לשמאלנית שיורקת על חיילים / מוות לשי טרא ליט". בכך הוא מבהיר שכל מי שסותמים פיות אינם שונים בהרבה מאלה שצורחים "מוות לערבים" — בשני המקרים מדובר באנשים שרוצים להעלים באלימות את מי שלא חושב כמוהם.
ליטמן מבהיר שהוא רוצה לעורר דיון במקום להיכנע לצייתנות עיוורת, רוצה "לפתח את הנוער לפתח דעה, ולצאת מהעדר". כשהוא שר בגאווה "אני הבעיה במדינה שלך", הוא מקבל את התפקיד שלו כליצן החצר, היחיד בממלכה שמסוגל להצביע על כך שהמלך עירום, בעיקר כי הוא לא אמן סופר־מצליח עם שירים בפלייליסט של תחנות הרדיו הגדולות. ליטמן הוא מהיחידים שמבינים את היתרון שבלהיות אמן שוליים — זה מאפשר לו לבטא דעות שהמיינסטרים מנסה להשתיק. ויותר משחשוב לו להסתיר את עצמו כדי להתחנף לקהל, בוער לו לפתוח את הראש למי שכבר התאהב בו ומוכן להקשיב. אחרי הכל, מה שווה הצלחה מסחרית אם המחיר שלה הוא שתיקה בפני אלימות גזענית, שכיום מופנית כלפי האחר, ומחר בקלות יכולה להיות מופנית נגדך?
