.
.
1באמצע שדרות רופין בירושלים, מול הספריה הלאומית, נחנך באחרונה פארק חדש. פועלים עמלו רבות על פריצת שבילים בתוך החורשה שצופה לגבעת רם ובניית טיילת מעליהם. הם ריצפו את הטיילת באבנים ירושלמיות לבנות, קיבעו אליהן ריהוט רחוב חדש ומיקמו תאורה יפה בין האורנים. שבועות ספורים לפני יום השנה לטבח 7 באוקטובר הותקנה בלב הטיילת אנדרטת זיכרון: פסל ברזל גדול, שבנוי משש כנפיים בצבע חלודה שנשענות זו על זו, חמישה מטרים גובהן. הפסל אמור לדמות גזע עץ גדול גדוע וסדוק. מי שייכנס לתוכו ויביט בכנפי הברזל מבפנים, יגלה שחקוקים בהם שמות החללים הירושלמים שנפלו במלחמה.
כשהפסל נחנך בסוף ספטמבר, 51 שמות היו חקוקים בברזל. מאז התווספו עוד חמישה חללים ירושלמים. שני האחרונים שבהם, לוחמי גולני סמ״ר יעקב הלל וסמ״ר אלישיב איתן וידר, נפלו רק לפני שבוע.
צבעו הכהה של הפסל ממש סותר את לובן האבנים. הוא גדול, מסיבי, לא ניתן להתעלם ממנו. הוא פוצע את הטיילת החדשה במכוון, מזכיר לנו בזמן שאנחנו מטיילים בנחת, שהחיים על החרב, בצד המלחמה והשכול, הם חלק בלתי נפרד מהקיום הישראלי.
עיר משוגעת ירושלים. 40% מתושביה, תושבי מזרח העיר, כלל אינם אזרחי המדינה. הם מחזיקים בתעודת זהות כחולה, אך לא רשאים להצביע לכנסת - הכלאה שלא תמצאו בהרבה מקומות בעולם. החלק היהודי של העיר הוא ערבוב שמשתנה כל הזמן. יותר משליש (36%) מהיהודים בירושלים הם חרדים. 20% דתיים, 22% מגדירים את עצמם מסורתיים במידה זו או אחרת, ורק 19% מגדירים את עצמם חילונים. על אנדרטת הזיכרון יש שמות נופלים מכל חלקי החברה היהודית בירושלים. השכול לא קיפח אף אחד מהם.
ועדיין, החיילים החרדים מבין הנופלים הם יוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל. בגדול, עבור רוב החברה החרדית בשנה החולפת המלחמה היתה מעין הד שמגיע ממרחקים. היכלי השמחה בגבעת שאול מתפקעים מאירועים. הם התקיימו גם בשבוע הראשון של המלחמה, גם בימים שמיד אחרי הטבח, כשרוב הישראלים היו מוכי הלם ויגון.
מי שקורא רק עיתונים חרדיים ופשקווילים בירושלים, בני ברק ובית שמש, היה יכול לחשוב שהמלחמה היחידה שמתחוללת היא מלחמת השמד של הממשלה נגד הציבור החרדי. "בעיות של צווים", הגדיר זאת יו״ר ש״ס אריה דרעי בריאיון לעיתון "משפחה" בחג האחרון. בעיות של צווים. זה מה שמטריד את הציבור החרדי יותר מכל בזמן שהמדינה מתמודדת עם מלחמה מהקשות בתולדותיה. מלחמה ש־749 חיילות וחיילים נפלו בה, נכון לתחילת השבוע.
2 בגדול, לאדם שחי במדינה דמוקרטית יש רק שתי חובות: לציית לחוק ולשלם מיסים. זהו. כל היתר - מההצבעה בבחירות, דרך מעורבות בקהילה ועד חינוך ילדיו לאזרחות פעילה וטובה - הם בגדר רשות. במדינות ספורות, ישראל בתוכן, ישנה חובה שלישית - השירות הצבאי.
אבי מילא את החובה הזו בעת שהיה עולה חדש. כשהגיע תורי, גם אני. גם בת זוגי מילאה את חובתה. למעשה, הכרנו בצבא. גם מרביתכם, קוראי הטור הזה, כנראה שירתם בצבא. חלק מכם נקראו לשירות מילואים מתחילת המלחמה. חלק מכם יותר מפעם אחת, יותר מפעמיים. חלק מכם מבוגרים מספיק כך שכעת בניכם ובנותיכם משרתים. איבדתם לילות רבים ללא שינה, מוטרפים מדאגות. בעוד שנים אחדות יגיע גם תורם של שני בניי למלא את החובה הזו. זו הנורמה בציבור שאני חלק ממנו, זה החוזה, זה המובן מאליו.
בחלקים אחרים של החברה הישראלית החובה החוקית אולי זהה, אבל הנורמות שונות. לו היו שני בניי צריכים להתגייס בימים אלה, היתה נפשי נשרפת מרוב זעם. כן, יש צעירים חרדים שמתגייסים, אולם הם מיעוט שבמיעוט. עבור הרוב המוחלט של החרדים, כמו גם עבור מרבית הבנות הדתיות, השירות בצה״ל הוא בגדר המלצה, אף שהוא מחויב בחוק. הבנות החרדיות והדתיות, כברירת מחדל, פטורות משירות. חלק קטן מהדתיות בוחרות להתגייס, חלק אחר משרתות בשירות לאומי. אבל כל זה פריבילגיה מוחלטת לעומת הבנות החילוניות, שחייבות בגיוס. אצל הגברים החרדים הפער גדול שבעתיים: רובם המוחץ פשוט עושים מה שהם רוצים, חרף החוק. הם, אם להאמין למה שהם עצמם אומרים, מעדיפים למות ולא להתגייס.
לגודל השיגעון, ככל שהמלחמה מתקדמת, ומתרחבת לזירות נוספות, החרדים מתחפרים עוד יותר בעמדתם נגד הגיוס. ככל שגובר הנטל על החברה הישראלית, ככל שמתארכת רשימת החללים, כך החרדים מרשים לעצמם להגביה את המקפצה שממנה הם מטילים את מימיהם על הציבור.
מרבית הגברים החרדים אינם רואים חובה לציית לחוק ואינם מחויבים למדינה ולחברה. הם אורחים כאן. ואם רק תעז למתוח ביקורת, הם יאכלו אותך חי. די, הגיע הזמן לשים לזה סוף
רגע השיא צפוי להגיע בקרוב. החרדים התנו את תמיכתם בתקציב המדינה ל־2025 בהעברת חוק ההשתמטות מגיוס. לא סרטוני הטיקטוק המרגשים של חיילי מילואים, לא הזעקות של נשות אנשי המילואים, ולא הייאוש של העצמאים המגויסים שנלחמים כבר מאות ימים ומאבדים את עסקיהם — כל אלה לא ירככו את לב הפוליטיקאים החרדים. מבחינת ההנהגה החרדית - זו בכלל לא הבעיה שלהם.
ההתעקשות על גיוס החרדים אינה גחמה. במציאות הביטחונית החדשה של פוסט 7 באוקטובר, נוכחות הצבא ומערכת הביטחון בחיינו תהיה גדולה יותר. זה יבוא לידי ביטוי בתקציבי עתק, וגם בנטל הגיוס. שירות הסדיר כבר התארך, וכך גם שירות המילואים. זה יהיה ככה לשנים רבות. זה נטל קיומי.
הציבור החרדי מהווה היום כ־12% מהציבור הישראלי, אבל המספר מטעה. הציבור החרדי הוא ציבור צעיר מאוד. כמחצית ממנו מתחת לגיל 18 (לעומת כשליש בקרב יהודים לא־חרדים). לכן כבר היום כ־20% מהמועמדים לגיוס בני ה־18 הם חרדים. כמעט פי שניים מחלקם באוכלוסיה הכללית. בעוד שנים ספורות, הצעירים החרדים יהוו שליש משנתון הגיוס הפוטנציאלי. בהמשך הם יהפכו לרוב השנתון. מה בדיוק תהיה המדינה אמורה לעשות כשרוב ברי הגיוס - גיוס חובה, להזכירכם - לא יתגייסו רק כי לא בא להם? איך ייראה הביטחון במדינה הזו, איך ייראה הנטל על כתפי המשרתים?
מרבית הגברים החרדים אינם רואים את עצמם מחויבים לציית לחוק (וצה״ל מצידו גם הוא לא מתאמץ לאכוף את החוק ולגייסם). הם אינם מחויבים למדינה, ואינם מחויבים לחברה הישראלית. הם אורחים כאן, ותו לא. מי מהם שבוחרים לא לעבוד גם אינם עוזרים להצמיח את הכלכלה ולא נושאים בעיקר נטל המס (הם מתגאים בכך שהם משלמים מע״מ, כי משפחות עם הרבה ילדים צורכות הרבה - תודה על זה באמת). או במילים אחרות, הם אינם נושאים בחובות הבודדות שחלות בדמוקרטיה הישראלית. ואם מישהו מעז, רק מעז, למתוח ביקורת, להגיד משהו בעניין הזה, החרדים יאכלו אותו חי. ׳פשיסט׳, ׳אוטו־אנטישמי׳, מה לא. די. הגיע הזמן לשים לזה סוף.
1 צפייה בגלריה
הפגנת חרדים נגד גיוס בירושלים, פברואר. הדבר היחידי שטרם נוסה כמו שצריך הוא תמריצים שליליים: לשלול ממי שלא משרת את זכויות היתר שהמדינה מרעיפה על חלק מאזרחיה
(צילום: שלו שלום)
3 בשלב הזה, לטעמי, הפתרון הוא די ברור. הדבר היחידי שעוד לא ניסינו כמו שצריך הוא התמריצים השליליים. לשלול ממי שאינם משרתים בשירות חובה את זכויות היתר שהמדינה מרעיפה על חלק מאזרחיה. זכאות למחיר למשתכן, למשל. סיוע בסבסוד מעונות יום, בסבסוד משכנתא, בהנחה בארנונה. כאלה. לא את קצבאות הילדים, קצבאות הנכות או הבטחת ההכנסה. אלה זכויות יסוד בחברה. אבל את כל האקסטרה? לקחת בלי לחשוב פעמיים. מי שבוחר לא לעבוד, מי שבוחר לא להתגייס, מי שבוחר לא לקחת חלק במרקם החיים הישראלי, שלא נושא באלונקה, כל מי שהוא אורח, לא יוכל לטעום מהבופה.
השאלה שאיני יודע לענות עליה, היא "איך". איך נגיע לקואליציה שזו תהיה האג׳נדה שלה? האבסורד הכי גדול הוא שמי שמתבטלים הכי הרבה מול החרדים בקואליציה הנוכחית הם ראשי הציונית הדתית. גם הפוליטיקאים וגם הרבנים שלהם. זאת אף שהם חלק מרכזי מהנושאים בנטל הביטחוני. שר השיכון יצחק גולדקנופף מרשה לעצמו לעלוב פעם אחר פעם בבצלאל סמוטריץ' ומצביעיו, ופעם אחר פעם מגיש סמוטריץ' את הלחי השנייה.
מצביעי הציונות הדתית עצמם הם כבר סיפור אחר. חלק גדול מהם התעוררו, והם זועמים. הרבנית האורתודוקסית ד״ר תהילה אליצור פרסמה השבוע מכתב פתוח לדרעי. ״ערב חג עכשיו. במשפחתך ודאי מתכוננים לחג״, היא כתבה לו. ״ככה נראה החג שלנו: האיש שלי, רופא בן 54, אי שם בצפון. רוב הזמן לא זמין... מאז שמחת תורה תשפ"ד מגויס במצטבר שמונה חודשים. אוגדה 98, חאן יונס, ג'באליה, מחנות המרכז... עכשיו צפון. גם הבן שלי, ביחידת מילואים של יוצאי גולני, נמצא אי שם בצפון... זה ודאי ידוע לך, אתה יושב עם מקבלי ההחלטות לגבי החזיתות שאליהן נשלחים האיש והבנים שלי...
"אבל לדבריך, כדאי שהבנים שלי וחבריהם יעזבו את החזית וישבו בישיבה. הרי יום של לימוד תורה מייתר ימי לחימה... ברור שאתה לא מתכוון לכך. לא אתה ולא אף אחד מהשרים וחברי הכנסת החרדים. לא העסקנים וגם לא הרבנים וגדולי הדור. הרי כולכם מצפים, בצדק, שהטייסים ואנשי חיל האוויר יעמדו מול מתקפות טילים מאיראן ויעשו כל שביכולתם ליירט כטב"מים... כמו כולנו אתם נחרדים ממה שמתגלה בכפרים מעבר לגבול ומהמחשבה על מה שהיה קורה אילו כוח רדואן היה מצטרף לחמאס בשמחת תורה תשפ"ג. אתם חרדים כמו כולנו, מצפים מצה"ל לעשות הכול כדי שלעולם לא יקרה שוב פוגרום במדינת ישראל. כמו כולנו. רק בהבדל אחד – אתם לא מוכנים לקחת חלק".
תומכי הממשלה בכל מחיר ודאי יתייגו את ד״ר אליצור בתור ליברלית מדי, לא באמת חלק מהציונות הדתית, אולי אפילו שמאלנית לא עלינו. אלה הבלים מוחלטים. כך או כך, את הזעם תמצאו גם בחלקים פחות ליברליים של החברה הדתית־לאומית. יהונתן ורנר, תושב שלומית (בדרום עוטף עזה, סמוך לגבול מצרים), לוחם מילואים בעצמו, שלפי ציוציו אין שום דרך לתייגו כאיש שמאל, צייץ השבוע כך: ״חוק הגיוס הוא חרפה לאומית וציונית. עברנו את מה שעברנו ואנחנו יורקים דם ולוויות, פצועים ואינספור שבתות וחגים בשביל המדינה בשנה האחרונה. החרדים חייבים להבין שחלאס. שחובה עליהם להתגייס. הנציגות הדתית לאומית חייבת להפנים שאי אפשר להמשיך ככה, יהיה המחיר אשר יהיה. בריתות פוליטיות יכולות להכשיר לא מעט שרצים. את הטרפה הזו לא. לא הפעם. לא השנה. לא אחרי מה שעברנו פה... גם קרובי משפחתי בישיבות הסדר, הר המור, מעלות, ואלון מורה מדברים על זה שלהגן על חוק כזה זה חרפה״. הקול של ורנר אינו קול בודד.
לכן, אם הציבור שנושא בנטל מייחל לפתרון ולא לאבדון, בטווח הקצר הפתרון הזה יכול להגיע רק מהמגזר הדתי־לאומי. אם מצביעי המגזר הזה יזעמו מספיק על נבחריהם, וייתנו להם לחוש את זעמם - בין שאלה חברי הכנסת מהליכוד ובין שאלה סמוטריץ' ושריו - אז אולי נבחרי הציבור שלהם ייזכרו מה הם אמורים לעשות עם המנדט שקיבלו. בינתיים, זעמו של הציבור הזה יחסית כבוש. אפשר להיתקל בו בבתי הכנסת, או בין דפי העיתון מקור ראשון, או בטוויטר, אבל הוא זעם מנומס. אני לא בטוח שזה מספיק. הניתוק גבוה והזמן דוחק. אם הממשלה תכשיר את ההשתמטות החרדית, היא תכשיר אותה לדורות. יהיה קשה מאוד להפוך את הגלגל אחר כך. ומכאן, הדרך להתפוררות הלכידות החברתית, שגם ככה רעועה, תהיה קצרה מאוד. כל אם ואב שצריכים לגייס את ילדיהם בשנים הקרובות לעולם לא ישכחו זאת.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
