.
.
ישראל־איראן
התורות הלא נכונות
לא רק הישראלים בילו את הימים האחרונים במתח, ברוב העולם המתינו לראות מה יהיה הסבב הבא בין ישראל לאיראן, עם חשש גובר מתגובה ישראלית חריפה שתגרור תגובה איראנית חריפה וכן הלאה. שני עמים עתיקים שהצמיחו תרבויות גדולות ותורות עתיקות, שמיתוסים של חוכמה מלווים אותם מאות ואלפי שנים, ניצבים זה מול זה ומתנהגים כבריונים חסרי כל תחכום. הרי אם הפרסים כל כך חכמים, איראן כבר היתה עושה Stop-loss על ההשקעה הכושלת בחזבאללה ובחמאס וחוזרת לעסוק בבעיותיה הכלכליות. ואם היהודים כל כך חכמים, ישראל היתה צריכה לעשות Cash in, להחזיר את החטופים ולממש את הישגיה כדי לשקם גם היא את ההרס בתוך המדינה. אבל זו בדיוק הבעיה, גם של האיראנים וגם של הישראלים — מנהיגים נוטים להעדיף מלחמה בחוץ כדי לא להתמודד עם בעיות בבית. כל עוד המבט נעוץ בשמים, למי אכפת מה קורה על קרקע המציאות. כל כולנו שקועים בתוך סחרור של שתי תרבויות שאולי יש להן תורות עתיקות אבל שום הבנה בתורת המשחקים, שמעצבות את עצמן בשם האל אבל שוכחות את בני האדם, שמדרדרות לעוד מוות ושוכחות את החיים עצמם. // סופי שולמן
חשמל פרטי
איפה כולם?
יותר ממיליארד שקל נחתכו בחודש החולף משווי המניות של שתי חברות בורסאיות גדולות שעוסקות בייצור חשמל פרטי. זו דרמה שנוגעת לא רק למשקיעים אלא גם לכולנו, וצריכה להטריד גם את משרדי האוצר והאנרגיה ואת רשות התחרות. ולא רק בגלל המחירים, אלא גם בגלל כל ההתנהלות.
המניות קרסו בעקבות דו"ח חריף של רשות החשמל שבו היא למעשה מודה ללא סייג כי היצרנים הפרטיים עשו במכרזים שימוש לא תחרותי כדי לגבות מחירים גבוהים מהמדינה, וכך קיבלו ממנה 440 מיליון שקל, "פיצוי" שלכאורה לא הגיע להם לקבל. ואחרי ההכרה בבעיה, הרשות הודיעה שתגביר את הפיקוח על התשלומים והתעריפים בענף.
מילא שעברו כמעט שש שנים מאז ששוק החשמל נפתח לתחרות ועד שהרגולטור הישיר נזכר לבדוק איך זה עובד, וגילה שאין תחרות אמיתית וששיטת התמחור מנותקת מעלויות הייצור. מילא שכשהוא כבר הבין את הבעיה, הוא שלף את הנשק הכי קל שלו, הגבלה של הפיצוי ליצרניות, ולא כלים משמעותיים יותר שיש בידיו, כגון דרישה להשיב את הכסף ואיום בשלילת רישיון. אבל איפה כל השאר — האוצר, משרד האנרגיה, רשות התחרות — לנוכח הכשל המתמשך הזה? למה אף אחד מהם לא פועל נגד מי שעושקים את כספי המדינה וגם אחרי זיהוי הבעיות לא דורש להחמיר איתם? איך זה שלאף אחד לא אכפת מהקופה הציבורית או מהתחרות? // גלית חמי
מ"מ נשיא חדש
קריאת כיוון ברורה
יצחק עמית, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון החדש, נשא השבוע את נאומו הראשון בתפקיד, בטקס שקיים בית המשפט לרגל יום השנה לטבח 7 באוקטובר. "התקופה הקשה הזו בקורותיה של המדינה טרם נגמרה", אמר עמית והבהיר את כוונתו: "מלחמת חרבות ברזל עודנה בעיצומה". מי שרצה היה יכול לשמוע בין השורות על מלחמה נוספת שעודנה בעיצומה, על דמותה של מערכת המשפט. עמית לא הזכיר את ההפיכה המשטרית בנאום הבכורה שלו, ובצדק; אין לה מקום ביום כזה. ובכל זאת, הוא רמז לאתגר המוסדי שאיתו יתמודד בית המשפט בראשותו: "עלינו להמשיך בפעילותנו כרשות עצמאית ובלתי תלויה ולשמור מכל משמר על ערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". זה נשמע כמו קופי־פייסט ממדריך הקלישאות, אבל ראוי לראות כאן הבטחה של עמית לשמור על המוצב הדמוקרטי־ליברלי ולחזק את הבסיס הזה מול השלטון הביביסטי־כהניסטי ומזימות לוין־רוטמן. נאום ראשון, אבל קריאת הכיוון ברורה, והכרחית. // משה גורלי
יום כיפור
יש גם חטא קולקטיבי
כמו כל חג ומועד מאז 7 באוקטובר, גם יום כיפור יקבל השנה משמעויות אחרות. באופן כללי, ובייחוד כשנחשוב או נתפלל, מבקשת הכפרה ל"אשמנו, קשינו עורף" ועד "אבינו מלכנו חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו". פתאום הכל קונקרטי וישיר כל כך, מפורש וממשי. ובתוך כל זה יתחדד גם העיסוק בחטאים הקולקטיביים שלנו. לא בכדי בכל נדרי החזן והקהל בבית הכנסת אומרים "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה".
חטאים קולקטיביים תמיד נעשים בשגגה — החברה כולה לא חוטאת במזיד, בכוונה תחילה. אבל חטאים קולקטיביים הם הקשים ביותר, כי אחריתם רעה. כשהעם כולו הולך בדרך לא נכונה, הסכנות עצומות. בתום השנה הזאת כל אחד נושא את עוונותיו, ויש כאן מי שעוונותיהם גדולים מאוד, אבל גם כולנו אשמנו מול אחינו ואחיותינו שנטבחו באכזריות, ואלה שכבר שנה בשבי. לא במזיד, אבל שוגגים היינו, והמחיר כבד. ורק אחרי שנודה בשגיאות נוכל להימחל ולהתחיל לתקן ולבנות. // שלמה טייטלבאום
המחילה הכרחית השנה יותר מתמיד
במרכז יום כיפור עומד רעיון יפה, שלפיו אנחנו תמיד יכולים לתקן את דרכינו. שום דבר לא אבוד, גורלנו לא נחרץ. איך? באמצעות מחילה. לא מחילה כמו אצל נוצרים, כשהכמרים מוחלים למתוודים אבל הדת בגדול קובעת שאתה חוטא תמידית. אצלנו הולכים על דינמיות אנושית גדולה יותר. כל אחד מאמין שהיא אפשרית אצלו, ומקווה שהיא מתרחשת גם אצל אחרים. אנחנו מוחלים למי שמבקש מאיתנו סליחה; אנחנו מוחלים לאדם שמת, כדי שנוכל להמשיך הלאה בחיינו; וכשפונים אלינו עם "במחילה מכבודך", אנחנו מתבקשים לקחת צעד אחורה, לא להתעקש ואפילו להודות שטעינו. וכל זה הכרחי כדי לקיים חברה אנושית, כי המחילה היא הרבה יותר מסליחה — היא מאפשרת את המשך היחסים בין בני אדם.
וההבנה הזאת מחדדת את המורכבות שאיתה אנחנו מגיעים ליום כיפור הזה, אחרי שנה של מלחמה איומה, ועם קושי גדול מאוד למחול. קשה למחול להנהגה שמעולם לא ביקשה את סליחת הקורבנות והניצולים והציבור כולו, וממשיכה להפקיר חטופים ולא מצליחה להבטיח ביטחון בצפון ובדרום ובמרכז וברחובות הערים. זו הנהגה שלא רק שאינה מכירה באחריותה, היא גם לא מכירה בצורך האנושי הבסיסי של בקשת סליחה ומחילה, והיא ודאי לא מבינה ששום דבר לא יושג — לא ניצחון ולא תמיכה בינלאומית ולא כוח, כבוד או כסף — ללא מחילה שתאפשר להמשיך הלאה. המחילה של כיפור היא הבסיס לכל השנה הבאה. המחילה שאנחנו זקוקים לה כעת היא הבסיס לכל שיקום ותיקון של החברה. הגיע הזמן. // דור סער־מן
