"דדפול & וולברין", הסרט השלישי על גיבור העל הבוטה והאלים ביותר של מארוול, מפגיש אותו לראשונה עם וולברין, המוטנט עם הטפרים מפלדה מסדרת סרטי "אקס־מן". וכבר בשלב היח"צ המסיבי לסרט זכו הצופים למנה גדושה של בדיחות הומו־ארוטיות: מהאצבע של דדפול שמלטפת את הטפרים של וולברין, דרך ריקוד רומנטי של השניים בחיקוי פרודי מכוון לפוסטר של "היפה והחיה" של דיסני, ועד דלי פופקורן בצורת הראש של וולברין עם פה פתוח, שחמאה נוטפת ממנו. הומור הומו־ארוטי אינו חדש למעריצי דדפול, אבל לא מעט מהם חשבו שאולי הפעם נקבל לא רק דאחקות, אלא גם ייצוג גאה ממשי או לפחות מתח מיני הומואי בריש גלי. אחרי הכל בקומיקס של מארוול, שעליו מבוססים סרטיה (בחופשיות רבה), הדמויות הללו להט"ביות: דדפול הוא פאנסקסואל, שמתחיל עם כולן.ם ומנהל מערכת יחסים עם דמות נון־בינארית; ואילו וולברין נמצא במערכת יחסים משולשת עם ציקלופ וג'ין גריי.
ובכל זאת, אף שדיסני מתהדרת במדיניות של גיוון אנושי בקרב גיבורי מארוול, "דדפול & וולברין" מזכיר שהיא עדיין לא מסוגלת להציג אהבה חד־מינית בפרונט, בטח שלא בקרב דמויות מרכזיות של המותג. רשמית, זה בסך הכל סרט על שני חברים טובים, ולכן הקריצות המיניות ביניהם מתפרשות כהומור של גברים סטרייטים שמשתמשים במחוות הומו־ארוטיות כצורה של הגחכה — הדרך היחידה שבה הם מסוגלים להביע חיבה אחד לשני, שמבוססת על ביטחון מוחלט בסטרייטיות שלהם. ולראיה, הפעמים היחידות בסרט שבהן דדפול רציני לחלוטין הן כשהוא מדבר על ונסה, החברה שלו לשעבר. חוץ מהאהבה הטהורה שלו אליה, הכל שטויות. ולכן לא מעט ביקורות מאשימות את דיסני בשמרנות ובקווירבייטינג — הבטחה מרומזת לייצוג קווירי כדי למשוך את הקהילה, בלי לממש אותה כדי לא להבריח קהל מיינסטרימי שמרני.
מפלס הבהלה מבדיל בין בדיחה הומו־ארוטית להומופובית. בסדרות כמו "חברים" כל נגיעה קלה בין גברים זכתה לתגובה מבוהלת. זו בדיחה שאומרת "איזה מפחיד זה שיחשבו שאני הומו"
אבל לצד המבקרים הללו יש גם לא מעט קולות שטוענים שבמבט מעמיק הסרט דווקא כן להט"בי, אלא שהוא עובר מתחת לרדאר של הצופים הסטרייטים. ביג'יי קולנג'לו, מבקרת קולנוע קווירית, מזכירה שאין צורך לראות נשיקה בין שני גברים על המסך בשביל לדעת שהדמויות קוויריות, כשם שאנחנו לא נדרוש "הוכחה" כזו מדמויות סטרייטיות. לטענתה, אם נקשיב לבדיחות של דדפול מתוך הנחה שהוא חלק מהקהילה הגאה, כפי שידוע לנו מהקומיקס, נקבל דמות שצוחקת עם הקהילה שלה, ולא עליה.
מה מונע מבדיחה הומו־ארוטית להפוך להומופובית? התשובה היא מפלס הבהלה. בסדרות שמרניות כמו "חברים" כל נגיעה פיזית קלה בין צ'נדלר, רוס וג'ואי זכתה לתגובה מבוהלת וצעקנית. ובקומדיה המיושנת "אייס ונטורה" (1994), כשאיינהורן הסקסית נחשפת כטרנסית, כל הגברים שריירו עליה בחזייה ותחתונים מתחילים להקיא. זה בסיס הבדיחה, שהמסר הסמוי שלה הוא "איזה מפחיד זה שיחשבו שאני הומו".
אבל דדפול לא מאוים משום סוג של חרמנות: כשוולברין והוא נחטפים ונקשרים, וולברין מעיר כמעט באגביות שהוא הרגיש את הזקפה של דדפול; כשהחייט של סוכנות הזמן מכין לדדפול חליפה וחופן אותו, דדפול אומר "החייט שלכם הוא טורף מיני. אני אוהב את זה!"; וכשוולברין ודדפול עומדים לפצוח בסצנת מכות, דדפול אומר לצופים להכין את גרב האוננות שלהם, כי הגיע הרגע שלו הם חיכו כל הזמן. אף אחד לא מבוהל או מקיא. להפך — גיבורי הסרט נעים בין אדישות לזחיחות.
לא היה אפשר להתעלם מגלי הצחוק שהסרט עורר בקרב הקהל באולם הקולנוע, שהורכב ברובו מגברים צעירים. כי החפצה בוטה של גברים בקולנוע נעשית כמעט תמיד למטרות הומור. זה משהו שאמורים לעשות רק לנשים הרי, ולכן כשזה נעשה לגברים — ודאי כשהם גיבורי פעולה מלאי טסטוסטרון — זו חייבת להיות בדיחה.
אלא אם כן אתם צופים להט"בים. כי אם משהים לרגע את ההומור, מבחינים בכך שאין בסרט כמעט שום החפצה של אשה. יש נשים בסרט — הן פשוט לא מקבלות את המבט או הטון שהתרגלנו אליהם, אלא יחס מכבד באופן מפתיע. לעומת זאת המצלמה סוקרת בדקדקנות את הגופים של דדפול ושל וולברין, מפרקת אותם לנתחים פטישיסטיים, משתהה על החזה הרחב, הקוביות בבטן והישבן המוצק, ומתפעמת מהם. זה מצחיק אם אתה גבר סטרייט, ומחרמן לכל היתר. גם הערות בעלות אופי מיני נאמרות באופן עקבי אך ורק לגברים על גברים אחרים. הארוטיקה הנוטפת, האגרסיבית עד כדי גיחוך, היא של גברים אל גברים.
באתר Digital Spy מציינים שגם הפסקול של הסרט פונה לקהילה הגאה: מ"ביי ביי ביי" של להקת הבנים מהניינטיז נ'סינק (ז'אנר שצמח במועדוני גייז), שמתנגן במלואו בסיקוונס הפתיחה, כולל הכוראוגרפיה המקורית שדדפול מחקה במדויק, דרך "כמו תפילה" של מדונה (שגם בקליפ האייקוני שלו היתה התענגות ארוטית על גופו של ישו הצעיר והשחור) ועד השיר "You're the one that I Want" מהמיוזיקל "גריז", שמלווה סצנת מאבק בין שני הגיבורים שמשתמשת במוסכמות קולנועיות לסימון פעילות מינית שאינה מצולמת (המצלמה מתרחקת מזירת ההתרחשות ומתמקדת בפגוש המכונית המתנדנד מעלה ומטה בקצב. לאחר מכן רואים את וולברין ודדפול שרועים זה לצד זה בתוך הרכב, מותשים).
הדמות של דדפול, והאופן שבו היא כתובה בעיקר בסרט הזה, מגיעה עם מודעות לקהל שלה ולמה הוא יכול ולא יכול לעכל. שיחה על אהבה סטרייטית יכולה להיות מוגשת ברצינות, אולם קוויריות חייבת להיות קצת יותר חבויה. אפשר להמשיך להתווכח אם הסרט להט"בי חתרני או סטרייטי פחדני, אבל בניגוד לכל כך הרבה סרטים וסדרות שהשתמשו במתח חד־מיני כפאנץ' ליין לבדיחה על חשבונה של הקהילה הגאה, ב"דדפול & וולברין" כולם לפחות שותפים לבדיחה — וולגרית ונמוכה ככל שתהיה.
