.
.
גופות במקום חטופים חיים
ההפקרה השנייה
שש גופות חטופים הוחזרו השבוע לישראל, ושום דבר לא קרה. נדב פופלוול, יגב בוכשטב, יורם מצגר, אברהם מונדר, חיים פרי ואלכס דנציג — כולם נחטפו חיים וחזרו מתים. מחלק מהם קיבלנו אות חיים מאז החטיפה, ומונדר אף היה בחזקת חי עד שאותרה גופתו. וכלום. כאילו זו דרכו של עולם. כאילו כך צריך להיות. מה שנשאר הוא לשבח את כוחות הביטחון, שפעלו להשבת המתים לקבורה ראויה.
האדישות הציבורית הזו היא עדות ליעילות האיומה של מכונת הרעל של הממשלה. האתוס הישראלי שחשבנו שהוא נצחי, ולפיו המדינה עושה הכל להשבת אזרחיה, התחלף באתוס העלוב של "מחיר המלחמה". החטופים הפכו לקורבנות אדם שיש להקריב למען סיסמה עלומה של "ניצחון מוחלט", ולמעשה למען שמירת הממשלה. בדרך לשם גם נקברה הפרה הקדושה האחרונה, של שמירה על כבוד משפחות הנרצחים והחטופים. באקלים הנוכחי אין בעיה להיכנס בהן, בטענה שמאבקן להצלת יקיריהן מפריע למלחמה.
.
אבל אם ישראל רוצה לשמור על חוסנה הפנימי, על סולידריות שהיא המפתח לקיומה — החזרת הגופות של מי שנחטפו חיים צריכה להרעיד אותה מהיסוד. זו עדות מוחשית, מחרידה, לכך שהממשלה הפקירה את אזרחיה פעמיים — בראשונה כשלא מנעה את חטיפתם, ובשנית כשלא דאגה להחזיר אותם בחיים, אפילו שהדבר היה בידיה. ולא רק שלא החזירה אותם — ההערכות הן שהחטופים נהרגו מאש צה"ל.
אסור לנו להיכנע לסיסמאות ריקות, מרעילות, פופוליסטיות. בשבוע שבו עדיין מתנהלים מגעים להפסקת אש, קול מחאה אזרחית גדולה עוד עשוי להציל את מי שנותר. ואת כולנו.
/// גלית חמי
מצב המשק
חכו לדו"חות הבאים
משהו לא מסתדר עם הנתונים. השבוע פורסמו נתוני הצמיחה של המשק, שמשקפים מדינה שנמצאת במלחמה כבר 10 חודשים: הגירעון גדל, הצמיחה האטה. גם הבנק האמריקאי ג'יי פי מורגן הוריד את תחזית הצמיחה של ישראל ב־2024 בפעם השנייה בתוך שבועיים, לרמה של 1.4%. מנגד נתוני המיקרו, אלו שמפרסמות החברות בעצמן בימים אלו, מספרים סיפור אחר לגמרי: הבנקים, שהם ברומטר לפעילות המשק, דיווחו על תוצאות שיא שלא היו מביישות אף בנק השקעות אמריקאי; ענף הקמעונאות, שכולל את הקניונים הגדולים, מציג צמיחה דו־ספרתית שגורמת לקורא לשפשף טוב טוב את עיניו; ענף הנדל"ן, שסובל מהיעדר חמור של פועלים והעלאת הריבית, חווה ביקושים אדירים; היקף המשכנתאות שנלקחו שבר שיא של שנתיים ביולי; ואפילו חברות הנדל"ן עצמן לא מדווחות על קושי ביצועי מהותי בהתקדמות הפרויקטים. כשמוסיפים לאנומליה הזו גם את משקי הבית, שעשרות אלפים מהם עדיין מפונים מבתיהם, בכלל קשה להבין מה באמת קורה במשק.
כלכלנים שנדרשו לסוגיה נתנו את ההסבר הבא: כלכלה היא כמו מכונית. גם כשהיא בולמת, לוקח זמן עד שהיא נעצרת לחלוטין. ומשק שנמצא במלחמה ממושכת, שהורידו לו את דירוג האשראי, שלא מתכוון לתכנן ולאשר תקציב המותאם לאירוע וממשיך לדהור לעבר התהום — בסוף גם ייפול אליה. וכשזה יקרה, דו"חות החברות הציבוריות כבר יספרו את התמונה המלאה. רק שזה עלול להיות מאוחר מדי.
/// גולן פרידנפלד
הבנקים
חברתיים איפה שקל
ביום ראשון נסעו כ־100 בכירים מהמגזר העסקי במשק לקיבוץ ניר עוז — אחד המקומות שמשקפים יותר מכל את גודל המחדל והטרגדיה של 7 באוקטובר — וקראו לראש הממשלה לחתום על עסקה להחזרת החטופים. אותם בכירים משתייכים לפורום החירום הלאומי, שמאגד בכירים רבים במגזר העסקי, ובהם מנכ"ל פוקס הראל ויזל, נשיא וויקס ניר זוהר, מנכ"ל ומייסד מלאנוקס איל וולדמן ומייסד ומנכ"ל קרן פימי ישי דוידי. בזמן שישראל נמצאת במשבר כלכלי חריף, התוצר לנפש מתכווץ, רמת האמון בשווקים דועכת מיום ליום ודירוג האשראי יורד — הבכירים הללו חושבים שחזרת החטופים היא הצעד הראשון וההכרחי כדי להתחיל לייצב ולשקם את המדינה ואת הכלכלה. אומנם זו היתה רק הצהרה סמלית, בלי צעדיים אופרטיביים, ועם זאת יש לה חשיבות רבה.
מי שבלטו בהיעדרם היו הבנקים. למעט יו"ר הבינלאומי רון לבקוביץ, אף נציג שלהם לא נכח. ולא שהם לא יודעים למחות. בשיא ימי המחאה נגד ההפיכה המשפטית, לאחר פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, חמשת ראשי הבנקים התייצבו בבית ההסתדרות להכרזת ההסתדרות על שביתה. אבל עכשיו קולם נדם.
מי שקרא החודש את דו"חות הבנקים, שהמשיכו להפגין רווחיות מרשימה גם במלחמה, נתקל בשלל התייחסויות על תרומתם לחברה באמצעות "מיזמי סיוע ייחודיים לטובת שיקום הדרום", ו"סיוע לאוכלוסיות בקווי העימות". אבל הסיוע הזה מצטמצם למקומות הקלים: הקמת קרנות, הקפאת הלוואות ותרומת כספים. את המשימה הקשה של עימות עם פוליטיקאים הם מעדיפים לשמור רק לדיונים על עמלות וריביות.
/// שקד גרין
קיש
במומו פוסל
שר החינוך יואב קיש מרבה בימים האחרונים לנזוף ביו"ר ארגון המורים רן ארז בטענה כי "זו תהיה הפקרות" אם המורים ישביתו את פתיחת שנת הלימודים בתקופה שכזאת. יש משהו בדבריו של קיש, אבל לפני שהוא בא בדרישות למורים, כדאי שיעשה חשבון נפש על מה שהוא עצמו עושה - או לא עושה. כך למשל, קיש חייב להבין שבשנה שכזו לא ייתכן שיהיו קיצוצים בתקציב הצהרונים. ממשלה שלא קיצצה בתקציב הישיבות, בתוספות השכר למורים החרדים ובגרעינים התורניים, אסור שתקצץ בכבשת הרש של ההורים בחינוך הכללי.
הגיע הזמן שקיש יתחיל להיות שר החינוך ולא שר ההפיכה בחינוך. קשה לאמוד את הנזק שנגרם לתלמידים בתקופת הקורונה, בימי ההפיכה המשטרית ומפרוץ המלחמה. לא מדובר רק באובדן החומר הלימודי, אלא גם בטראומות ומצוקות נפשיות קשות. עד היום לא פורסם שום מסמך משמעותי על הפערים במערכת החינוך שיאפשר להתחיל לטפל בהם. קיש מתבקש להתפנות מההפיכה באקדמיה ומהעברת תקנות שיאפשרו לשלם תוספות ענק למורים החרדים ולהתחיל לטפל בשיקום הקריטי של החינוך. אולי זה יציל משהו מהקדנציה הנוראה שלו.
/// שחר אילן
מפגשי הפסגה הנוכחיים הם כמעט ההפך המוחלט מפסגה
לא לחינם השיחות הנוכחיות על הנעשה במזרח התיכון זכו להיקרא מפגשי פסגה. הן לא רק מערבות את כל הצדדים, המקומיים והזרים, אלא גם מבקשות להשיג המון, להרגיע את כל החזיתות, לענות על מקסימום אינטרסים של הצדדים, משחרור החטופים ועד הפסקת הפעילות הצבאית הישראלית. יומרה גדולה, בדיוק כמו פסגה — כזו שנושאים אליה עיניים, שמטפסים לעברה ומבקשים לכבוש. זה נכון בהרים, וזה נכון בחיים, כשמדברים על פסגה בקריירה, פסגת היצירה של אמן, פסגת חלומות וכן הלאה. כך הפסגה היא לא רק מקום נכסף, אלא גם הישג ענקי להתגאות בו. וכזו היא גם פסגה דיפלומטית, התכנסות של מנהיגים רמי דרג שמבקשים לקבל החלטות דרמטיות, היסטוריות. זה אירוע של הפגנת עוצמה, ובלא מעט מקרים הוא אכן מחולל, או לפחות מייצג, תהליכי עומק ושינויים גדולים, התחלה של פרק חדש בדברי הימים.
אבל הפסגות של עכשיו רחוקות מכל זה. לא תהליכי עומק ולא היסטוריה, לא יעד נכסף ולא הישג לנופף בו. כולם מגיעים אליהן בזחילה, בכפייה, עם מטרות מיידיות ובלי מחשבה על חזון ארוך טווח, בלי חיוכים ותחושת סיפוק של הגעה ליעד. הפסגה הנוכחית בהחלט עשויה לחולל שינוי, וקודם כל להביא סוף סוף לשחרור החטופים, אבל היא בסך הכל עוד שלב בתהליך ממושך וקשה שלא יסתיים בקרוב. זו לא פסגה שהמדינות טיפסו אליה במאמץ על־אנושי, זו תהום שהן נזרקו אליה ובדרך נחבטו בכל סלע אפשרי.
/// דור סער־מן
